אודים שהצמיחו מדינה


על שואה ,על תקומה, על לקחים ולמידה ו"הפורנוגרפיה של הרוע".

יום השואה והגבורה הוא יום שלא זו בלבד שצריך לציין אותו במועד שבו הוא חל, אלא צריך לתת את הדעת כיצד לשָמֵר אותו לדורות הבאים כאשר לא יימצא עוד ניצול שואה בחיים. דומני שאין הגדרה הולמת יותר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה מאשר "עתיד הזיכרון" שאותו טבע, אם אני זוכר נכון, פרופסור מנחם בן ששון ,כיום נשיא האוניברסיטה העברית, באחת ההרצאות שלו ב"יד ושם" . בכול מסכת החיים, שלנו ושל עמי העולם, העבר הוא חלק מכונן לא רק של המציאות אלא של העתיד לבוא. ככה ,כאמור,בכול נושא היסטורי טעון, ולא מכול שכן כאשר מדובר בשואה.המונח מקפל בתוכו לא רק את עצם הזיכרון לשואה, אלא ההמשכיות שלו, וההמשכיות היא הצריבה בתודעה שלא תימחק לעולם. הראיון שהעניקה ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה לעיתון "הארץ" ושבו טבעה מונח חדש: "הפרונו גרפיה של הרוע", הוא עילה מצוינת לרענן את הדיון.

קיים הבדל בין אירועים לאומיים, דתיים או חילוניים, לבין יום הזיכרון לשואה .אמנם לכול חג יש משמעות עכשווית. ככה חג הפסח הוא חג החרות או חג האביב, חג הסוכות הוא חג המים ויום העצמאות עומד בפני עצמו. יום השואה אינו עומד בפני עצמו. בכמה מובנים. ראשית עד עצם היום הזה נטלו בו חלק אנשים חיים, שרידי השואה והם העדות החיה למה שאירע. במסגרת של כול התכנסות ציבורית ביום הזה, בין אם מדובר ביוצאי קהילות, במערכת החינוך, בצה"ל, בקרב מבוגרים או צעירים, הופעת ניצול שואה היא לעצמה אירוע. אדם שהיה בכול מדוריי הגיהינום של השואה והוא חי ועומד מולם ואומר: אני הייתי שם.

מסיבה זאת בפתח מנשר ניצולי השואה שהוקרא ב"יד ושם" בטקס שחתם את הכנס הבינלאומי בנושא ,מורשת ניצוליי השואה- ההשפעות האתיות והמוסריות לעולם כולו". נאמר: אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים . בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: אני זוכר מה שאירע בשואה. יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי החתום בבשרנו ובנשמתנו ליעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות .לצקת בו תוכן ומהות.

מכאן שאת התכנים יקבעו הדורות הבאים בצורה שתהיה מובנה להם,ובראש וראשונה לדור הצעיר.לפיכך אנחנו, שרידי השואה כול עוד אנו מצויים על במת החיים עלינו להניח את היסודות למסר הזה שלא ייעלם לעולם. משום כך ישנה חשיבות רבה שהנושא יידון כבר עתה. אני התייחסתי לסוגיה במסה ארוך כמעט לפני שנה לקראת" יום הזיכרון לשואה ולגבורה." אבל לקראת רשימה זאת תוכנו של הדיון נבט. והוא אכן, כאילו בתזמון מתבקש, התעורר עם הריאיון של פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית, בת לניצולי שואה שעוסקת בנושא מן ההיבטים השונים שלו.בכול מקרה הייתי מגיב על מאמרה, אך הפעם הוא באמת משמש לי trigger – במקרה זה לא מצית, אלא מין להבת "פיילוט" שניתן להגביר את הלהבה. זאת גם לנוכח העובדה שחלק קטן מן השיחה מוקדש לנושא היסטורי מן הדרגה הראשונה- נושא התקומה.

"פורנוגרפיה של הרוע"

ככה הוכתר הריאיון עם פרופסור חנה יבלונקה בעיתון "הארץ" ( 22 במרס 2010 ) פרופ' יבלונקה: חוץ מ"פורנו של הרוע" אין בלימוד הפרטים הטכניים של השואה- ערך חינוכי". אמנם פעם אחת ויחידה בשיחה מזכירה חנה יבלונקה מונח חדש זה, אבל די בו כדי לצבוע בו את כול הכותרת,ומאמרים, כולל מאמר מערכת ועוד.זה מונח catchy – תפיס- צבעוני, צהוב- הייתי אומר. אין לי כול ספק שהמראיינת חשבה על זה, שכן ניתן היה למצוא הרבה מונחים הולמים אחרים. אפשר שהמונח הזה לא היה לרוחם של קוראים רבים, אבל לי הוא לא הפריע. בכול זאת כדי לסלק מכשול קטן בדרך אל ליבת העניין. אציין כי במילונים שחיפשתי את המונח פורנוגרפיה לרבות מילון אוקספורד, American heritage dictionary, ועוד , מדובר על חומרים חזותיים או כתובים מוצגים בגסות כדי לעורר דחפים מיניים. המקור הוא – pornographos – כתיבה על זונות. מילון אבן שושן: ספרות זימה,ספרות הגודשת אירועים ותמונות מחיי מין..גדוש ניבול פה ותיאורים גסים בייחוד על רק מיני המנוגדים למוסר החברתי ולנימוס המקובל. המקור- כאמור- יווני- זונה ,פרוצה.אולם כמו כול ביטוי שעם הזמן מרחיב את המשמעויות שלו, גם פורנוגרפיה נכנסה למשפה הרחבה הזאת. למשל הסופרת הפמיניסטית האקטיביסטית אנדראה דוורקין – – Andréa Dvorkin שכתבה ספרים רבים ורובם בנושא שוויון האישה קובעת בספרה letters from a war zone כי המונח פורנוגרפיה במשמעות הרחבה כוללים: היררכיה(כלומר עליונותם של גברים על נשים), כניעה ומוצר שמיש( כלומר האישה כסמרטוט)- www.pornography.org .כול אחד מן המרכבים של דבורקין יכול היה להוות חלופה.

ועוד דבר אחד לגבי המונח, אשר בא להצביע על הדגש המושם בפרטים הטכניים על חשבון הדברים המהותיים. אני לא מורה, ואני מופיע רק פעם בשנה ביום הזיכרון לשואה, וגם זאת במסגרות צבאיות. מסיבה פשוטה, אני נוגע בשואה בהקשר של תקומה. שכן על השואה יודעים לאין ערוך הרבה יותר מאשר על התקומה, כלומר מה עשו האודים החרוכים שזה עתה יצאו מן התופת למען המדינה ומדוע עשו זאת. אלא מה- כאשר הצעירים הללו דוחקים בך לספר איך זה היה, אין לי מנוס מאשר לתאר את טיב הרוע המפלצתי, המתוכנן על כול פרטיו, מה שמייחד את הזוועה הנאצית על כול היבטיה. לדוגמה . כמחצית השנה לפני חיסול הגטו בעירי זדונסקה וולה, נדרשו היהודים- כעשרת אלפים במספר להירשם בתחום מקצועם. שערו בנפשכם איזן מין סקר זה שכולל נער בן 13 ואחיו בני 11 ו-9 להודיע על המקצוע שלהם. אבל מכיוון שהוראה זאת הוראה, וכדי למחוק כול זכר שסבי היה יושב הקהילה בעל משפחה אמידה מאוד,הוחלט במשפחה איך נירשם,דבר ביזארי לעצמו. סבי ואני נרשמנו כאורגים, ואילו אחיי ואבי נרשמו כסורגים. אמי הייתה אחות ראשית בבית החולים של הגטו. במפקד לקראת הגירוש נצטווינו לעמוד לפי המקצועות שלנו. אני וסבי ,האורגים ,עמדנו ביחד ואחיי ואבי, הסורגים, במקום מרוחק. וכאשר הגענו לבית העלמין שם הפרידו בין האלף שנדונו להמשך החיים לבין תשעת האלפים שנידונו להשמדה.כבר לא ראיתי את אחיי ואת אבי.אמי קצרת הראי,אמרה ש"ראתה אותם ביחד", במרחק של יותר ממאה מטרים.לסבי עוד הספקתי לתת נשיקה כאשר הכו על זרועי כדי להרפות ממנו. ראיתי מן העבר השני איך מעמיסים את כול 9000 ,ביניהם אחיי, סבי,דודיי,בני דודיי, על משאיות אטומות אשר מיד לאחר צאתם הטילו לתוכם את גז הציקלון וכאשר הגיעו לחלמנו, הגוויות הוטלו לבור ענק והועלו באש. או על התליות שבהן אולצנו לצפות. אני כבר מדבר על הזה בנימה טכנית- מה שיבלונקה מכנה פורנו של הרוע.

אני ,לא רק שלא להוט לדבר על כך.אני נרתע אבל נגרר. אחרי הכול, כאשר עדיין עומד בפני הנאספים עֵד חי, הם צמאים לדעת כול פרט. אז אני לא יודע אם " אין בפרטים האלה ערך חינוכי" כפי שאומרת חנה יבלונקה. גם אילו הייתי מורה לא הייתי פוסח על כך, וזאת לא כחלופה למשמעויות רחבות ויישומיות,ערכיות ומוסריות. אלא כהערה והארה שמעניינות את התלמידים.בכול מקרה, ולפי כול פרוש שהוא זאת לא פורנוגרפיה של הרוע. זאת המפלצתיות, השטנית, הנוירוטית מחד והדקדקנית מאידך, של המנגנון והתהליך של הרצח, שאין להם אח ותקדים. תהליך "מנהלי וטכני" זה הוא אשר ייחד, בין היתר, את השואה, לא רק במספר הנרצחים אלא באופן שבהם נרצחו.ככה, כפי שהזכרתי, לא רק המיתו את אחיי ואת אבי אלא לא אפשרו לי לחבק אותם. יבלונקה שהיא יו"ר וועדת מקצוע ההיסטורית של משרד החינוך והיסטוריונית, מטבע הדברים שהיא תרחיב דברים על לימוד ההיסטוריה בכלל ולימוד תולדות הארץ בכלל -תחום התמחותה. החלק של השואה, אם המתפרסם משקף את הנאמר, הוא מינורי. אבל דווקא לחלק מינורי זה אני רוצה להתייחס. בהמשך לאותה אמירה של יבלונקה. היא מוסיפה: "לעומת זאת,לסיפורי הניצולים, התרבות היהודית בת אלפי השנים או כיצד המדינה הצעירה השקיעה בבנייה במקום להיכנס למעגל של חורבן והרס-לכול אלה יש ערך חינוכי גדול, אבל בהם אף אחד לא מתעסק".

פרופסור חנה יבלונקה. בכנס המועצה לפרויקט תרומת הניצולים למדינה. לידה צבי גיל. (צילום צ.ג)

בקטע זה מקופלים חומרים אדירים מוסתרים. אחד מהם "סיפורי ניצולים". מה זה "סיפורי ניצולים" ?ניצולים מספרים בין היתר, ובהרחבה על ה"פורנו של הרוע", ואני מסכים שזה כבר פתטי, שכן חוזרים וחוזרים על זה מדי שנה, כאילו כדי לענות על ההיצע. ככה מבקשים זאת המארגנים. כאשר בנשימה אחת פרופסור יבלונקה מקפלת את סיפורי הניצולים במסגרת היסטורית רחבה יותר. יבלונקה היא היסטוריונית לתולדות עם ישראל וזה תחום עצום אבל כאשר בריאיון, נושאי השואה והתקומה הולכים לאיבוד, מוטב שלא הייתה מכלילה אותם כלל, אף שאלה הוו את הכותרת. אי אפשר לדבר על היסטוריה בת זמננו מבלי להתייחס בהרחבת יתר לשואה על כול ההשלכות והמשמעויות העכשוויות.

אני אומר זאת כלפי ידידה מוערכת,שאותה ואת עבודתה אני מוקיר, שהייתה הראשונה אשר במסגרת אקדמית פרצה את חומת האלם בכול הנוגע לעשייה הגדולה של הניצולים למדינה. ולמשך תקופה ארוכה הייתה קול בודד בקהילה האקדמית, שלמעט המסגרת המחקרית ב"יד ושם,:" גם היום לא עוסקת בנושא התקומה. חריגה מבחינה זאת היא מכללת בית ברל אשר הקדישה לנושא שני ימי עיון ביוזמת חברת הסגל ד"ר מירי פרייליך בת לניצולים. פה ושם, כאילו לצאת ידי חובה, יש איזה דיון בנושא .מכאן שלא זו בלבד שנושא השואה לא תפס חלק ראוי בריאיון אלא גם לא המשמעות הרחבה היהודית אוניברסאלית של השואה.

פרופסור דוד אוחנה,שמצוטט ברשימת המשך לאותו ריאיון , קובע כי צריך לערער על התפיסה האוניברסאלית של השואה שכן לשואה יש משמעות פרטיקולארית. לאמור לישראל ולעם היהודי. אני מסכים איתו, אבל הפרטיקולאריות הזאת מחייבת לראות את הפן האוניברסאלי. ההיבט האוניברסאלי נגזר מן ההיבט הלאומי. ההיסטוריה מספרת לנו כי עבדים היינו לפרעה במצרים, היינו מעוט נרדף בתפוצה, פגעו בזכויות האנוש הבסיסיות שלנו, בצלם האנוש, הגלו אותנו, התעללו בנו, ערכו בנו פוגרומים והקיזו את דמנו . בכך ללא ספק צריכה לעסוק מערכת החינוך. האם לקחי השואה והרקע שקדם לה נלמדים, במובן הרחב, לא רק במסגרת החינוכית אלא במסגרת האזרחית כולה? התשובה היא- לא! .כאילו לנו כאן בארץ- היהודים יש פטור. מבחינה זאת אין נפקא מנא בין המסגרת הדיסציפלינארית, כלומר מערכות החינוך לבין המסגרת הרחבה- הישראלית

היסטוריון רואה לעתים את האירועים ממעוף הציפור.

בעת דיון בבית הפלמ"ח על הקמת" יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות" ,במסגרת צוות היגוי שבו השתתפה בין השאר, פרופסור יבלונקה היא ראתה לנכון לערער על כך שלתוך מיצג התלת- מימד ( אשר הושלם בינתיים והוא מסמך חזותי מרגש ומרטיט) הוכנס אלמנט חריג אשר לא משקף נאמנה את מה שהיה אלא בא לענות על צרכים עכשוויים.היא קפדנית ונועזת.אני מעריץ אותה על כך. לעומת זאת בוויכוח על המציאות שבה הניצולים מצאו עצמם בבואם לארץ, היא הדגישה שוב ושוב שהם לא היו "נעבעכים". זה נכון. הם לא נכנעו לגורל של פליטים חסרי כול,והם פתחו במאבק חדש של הישרדות, ביישוב ובמדינה.זה היה מאבק קשה וטראומטי מאוד. קבלת הפנים הייתה צרוף של חסד וניכור או חמלה וזרות. אני חשתי בזאת כאשר באתי מן הכפר החמים, המוסד החינוכי שבו למדתי, אל הכפור של העיר. זה הביא אותי לומר לפרוספר יבלונקה, שנולדה כאן, כי היסטוריון רואה את העבר לעתים ממעוף מטוס סילון בגובה 35,000 רגל, כאשר הכול צלול מלמטה והארץ נראית כפסיפס צבעוני מרהיב. אין הרים וגאיות,אין יערות ומדבריות, הכול תמונה פסטלית. זאת כמובן, הכללה, כי ההיסטוריון כן יורד לנבכי המציאות של אז. אבל באותה מידה גם היסטוריונים מוצאים דברים שסותרים אחד את השני.אכן לא היינו "נעבעכים", היינו עולים חדשים שפופים, מחוסרי כול פרט למטען של העבר ואינני זוכר שעשו מאמץ להקל עלינו את הקליטה..

ניצולי השואה במלחמת העצמאות- מתוך סרט התלת מימד( באדיבות בית הפלמ"ח)

ועוד משהו אם נוברים באותה ערימה ששמה היסטוריה. מי שחושב שלשואה אין ,ולא היו ספחים פוליטיים, טועה. גם מול תופעה זאת יש לעמוד בחקר ההיסטוריה. באותו מאמר שכתבתי לפני שנה ציינתי כי לדעתו של פרופסור יהודה באואר, מגדולי ההיסטוריונים והחוקרים בנושא השואה התוספת גבורה ליום השואה הייתה מיותרת, שכן הגבורה העילאית הייתה הצלחת ההישרדות בתנאי תופת.בכך רמז פרופסור באואר כי התוספת נבעה ראשית כול מן הדימוי שהיהודים הלכו כצאן לטבח, וראוי היה להעמיד מול סטיריוטיפ זה את לוחמי גטו וורשה.נוסף על כך היה אלמנט מפלגתי, שתנועות השמאל בארץ, שאיתם נמנו רוב המורדים, ביקשו להדגיש פן זה. אף שהיו מרידות קטנות במקומות שונים,ולאו דווקא עם השתייכות פוליטית, או אפילו ציונית.

כמה מהם הוזכרו בכתבה ב"מבט"  ( 7.4.2010) לקוחים מן החומר התיעודי של מכון "משואה", ללימודי השואה . הכתבת ציינה,ובצדק, שאלה סיפורים שלא סופרו. יתר על כן לדעת אישי ציבור מן הצד הימני כמו משה ארנס, בין הלוחמים היו גם חברי ביתר, אשר חלקם לא הוזכר.

אבל לא רק בכך העניין. לדעתי הגיע הזמן לראות את המרד מפרספקטיבה אחרת. לאו דווקא בהקשר ההיסטורי של מצדה, שכן שם בפועל הייתה התאבדות כללית לא רק של הלוחמים אלא גם של המשפחות, ואילו כאן מדובר בלוחמים בלבד. הרי ברור לכול שלמרד הזה לא היה סיכוי. כשם שברור שלפחות חלק גדול מן הלוחמים היו שורדים את הגטו ואפשר את השואה, וכמה מהם שרדו. גם שיגור הצנחנים שלנו לאירופה הכבושה שייכת לסוגיה זאת. במה הם הועילו בשלבים האחרונים של המלחמה .האם מותם הציל חיים אחרים. או שזה היה מעשה הקרבה למען ההיסטוריה, בבחינת הישוב לא עמד מנגד. אשר לפרטיזנים,כאן הסיפור הוא שונה לגמרי. אלה היו אנשי קומנדו שירדו מן ההרים והיערות והיו מקרים כאשר הנאצים פגעו בקהילה יהודית הם הגיחו ממחבואם והצליחו לחסל נאצים. במקרים אחרים הם הצילו גם יהודים, בכך שצרפו אותם אליהם. לפרק זה של ניסיון היחלצות להצלה שייך גם משפט קסטנר ותוצאה הנוראה. במישור הפרטי, האיש שהואשם כמי" שמכר נפשו לשטן" נרצח. המישור הציבורי במשפט הזה מי שעמד על דוכן הנאשמים היו לא הפושעים הנאציים אלא הקרבנות. זה בא לתיקון רק במשפט אייכמן. בגרנו מספיק כדי להרחיב מחדש את הסוגיה של יום השואה והגבורה.

לדוגמה. נושא המרד היהודי בוורשה הוא אמנם ייחודי, אבל בהיקפו הוא היה קטן בהשוואה למרד הפולני הגדול שאירע יותר משנה לאחר מכן ב- 1 באוגוסט 1944 , מרד של הפולנים. אני, ברשימותיי , רגיל לעשות חשבון וחשבון נפש עם הפולנים על האנטישמיות בקרבם שמצויה עד היום הזה אף שאין כמעט יהודים, על רכוש אדיר של יהודים שנגזל וכיו"ב. אולם כשריד של קהילה שבמשך למעלה מאלף שנה פעלה בכול תחמי החיים,הגדולה בעולם עד למלחמת העולם הראשונה, ואין זה משנה באלה נסיבות, עובדה זאת חייבת להיות חלק מחשבון הנפש. כעם- הפולנים חשו את נחת זרועה של המפלצת הנאצית מיד לאחר היהודים והיו לגרמנים גם שת"פים נאמנים בעיקר מקרב הקנאים האוקראינים, אבל גם מן הארצות הבלטיות. מאות אלפים הוצאו להורג, בירי ,בתליות, בעבודות פרך. הפולנים הם עם גאה שיודע לסבול אך גם יודע נקמה מהי.

בשלבים האחרונים של המלחמה האמינו הפולנים שאם יפעילו את המרד המזוין שאותו הכינו בתקווה שצבאות הרייך היו עסוקים בהגנה על גרמניה, ואילו הרוסים לא רחוקים -המרד יצליח. מי שעודדו את המרד היו הסובייטים וגם שאר בעלות הברית, בעוד שהמטה בלונדון של ממשלת פולין הגולה- היסס.עשרות אלפים מקרב מה שנקרא Armia Krajowa – צבא המולדת- החלו במרד. אולם מהר מאוד התבררה להם עוצמת הבגידה לא רק של הסובייטים אלא של בעלות הברית במערב, בראש וראשונה אנגליה של צ'רצ'יל הגדול. קרוב ל- 20,000 מן הכוח הלוחם נהרגו 25,000 נפצעו רבע מיליון אזרחים פולנים מצאו את מותם. כול זאת כאשר בבוא העת הסובייטים יוכלו לשחרר את פולין בעזרת מה שנקרא Armia Ludowa – צבא העם, כולם קומוניסטים פולנים ששהו בברית המועצות כחלק מבליעתה של פולין על ידי מוסקבה.

בעלות הברית שסטאלין הוליך אותם בכחש, בלעו גם זאת. וגם כאן בישוב הועדף בשעתו לראות את הניצחונות של הצבא הסובייטי המהולל כחלק מבעלות הברית על פני הבגידה הגדולה. זאת אותה פולין שרשומה בספרי ההיסטוריה אשר חיילים ואזרחים, פולנים ויהודים, עיכבו את צבא הוורמאכט האדיר שהסתער על ורשה במשך קרוב לחודש.שום מעצמה באירופה כולל צרפת הגדולה לא עשתה זאת,ופריז נכבשה כמעט ללא התנגדות..אשר לסובייטים לא רק את הפולנים הם הפקירו, אלא בכך שעיכבו כשלושת רבעי שנה את ההסתערות על ורשה, גרמו גם לכך שרבבות יהודים בלודז' חוסלו עם חיסול הגטו. זאת כאשר תושבי הגטו,ואני בתוכם, שמעו כבר באביב 1944 את הדי התותחים הרוסיים. זהו פרק אפל שלא הואר בשעתו אף לא על ידי העיתונות הארץ ישראלית, שגם אותו צריך ללמוד. כי זה היה סופה של ורשה. העיר כולה נהרסה עד היסוד על ידי הנאצים ימים אחרי שהקרבות פסקו. בעזרת טנקים,תותחים מטענים, נהרסה העיר כמעט עד היסוד בירה..ממשלת פולין אמנם מבקשת שהמשתתפים ב"מצעד החיים" יראו גם את פולין של היום, וניתן להבין זאת, אבל חשוב היה לא פחות שהמשתתפים יכירו גם את סבלם של הפולנים באותה מלחמה שבה הושמד החלק הגדול ביותר של העם היהודי באירופה

זאת היסטוריה נטו, אך קשורה בקשר גורדי לשואה. כאמור עיתון ה"הארץ" , שלזכותו ייאמר כי הוא כלי התקשורת היחידי שעוסק בהתמדה בנשא השואה ובשרידיה ( לצערי ,מעט מדי בתקומה של אותם ניצולים), הקדיש לכך,כאמור מאמר ראשי. בו הוא שם בפיה של חנה יבלונקה, מילים שאולי השתמעו מן דבריה של יבלונקה אך לא מצאתי אותם בריאיון עצמו. הוראת השואה מתמקדת לדבריה ב"פורנוגרפיה של הרוע" …….ולא בלקחים המוסריים והחינוכיים של השואה". אבל גם אם זה משתמע ראוי היה להיסטוריונית להקדיש לזה הרבה יותר .פרופסור ישעיהו תדמור, מחנך איש רוח, מי שהיה סגן קצין חינוך רשאי בצה"ל, וגם ממונה על הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 ,מגדיר ככה את מטרת " התנועה להעצמת הרוח בחינוך " שהוא היו"ר שלה : "לשנות את המצב הקיים ולהביא לכך שרוח החינוך- העיסוק בחיפוש אחר משמעות והשאיפה להתפתחות נפשית-מוסרית- רוחנית יהיו חלק טבעי מהתרבות הבית ספרית ומנפשם וחייהם של המורים והתלמידים…" educationalspirit@gmail.com

משמעות היסטורית והשלכתית רחבה.

אני מאמץ בכול לב את ההגדרה הזאת, לא רק במסגרת החינוכית הדיסציפלינארית, אלא בלימוד היסטוריה בכלל. מי שעסק בפן הזה היה "הכנס הבינלאומי בנושא- מורשת ניצולי השואה- ההשפעות האתיות המוסריות לאנושות" שנערך ביד ושם לפני שמונה שנים ב-11 באפריל 2002 .כאן הייתה בפרוש אמירה ברורה בהקשר האוניברסאלי, או היהודי –אוניברסאלי כפי שאני הייתי מגדיר. המבחן הראשון לגבי הגדרה זאת בא דווקא עוד לפני הכנס כאשר אישים שונים ניסו להניא אותנו מלקיימו, בלהט האינתיפאדה, מחשש שהוא ישמש כזירה לביקורת על ישראל. לשמחתי כמה אישים ביניהם נציגי "וועידת התביעות" שמימנו את האירוע, ראשי היוזמה לכנס של קבוצת ניצולי שואה וחלק מצמרת יד ושם, בראש וראשונה יו"ר ההנהלה אבנר שלו, התנגדו בתוקף לדחייה. נציגים מ- 26 מדינות באו, ביניהם אישים בולטים בארץ לרבות נשיא בית המשפט העליון, פרופסור אהרון ברק, ומנהיגים בעולם מקרב ניצולי השואה ,ביניהם סימון וייל. וייל, ניצולת שואה שכיהנה כשרה בכמה ממשלות צרפת ולאחר מכן כיו"ר הפרלמנט האירופי, זכתה לאותות בינלאומיים רבים והשנה גם כחברת האקדמיה הצרפתית. וייל ידידת ישראל, ומבקרת מדיניות ישראל בשטחים נשאה נאום אשר הוגדר על ידי רבים כנאום הציוני הגדול ביותר שלה.זאת בצד ביקורת עניינית שעוקצה הוקהתה. לא רק שאפשר להעלות את כל קשת המשמעויות אלא חייבים לעשות זאת

אין זאת הפעם הראשונה שאני מביא אירוע זה כדוגמה למורכבותה של סוגיית השואה. שכן,אנו שנושאים אותה על גבינו והיא צרובה בגופנו, חייבים לראות אותה בתלת הממדיות שלה- ההיסטורי, העכשווי- הלאומי והאוניברסאלי, והשלכות לעתיד. לא זו בלבד שאנו יכולים להתמודד עם זה אלא אנו חייבים להתמודד איתו. לא מפני שאנו "יפיי נפש" , או ליברלים ואוניברסליסטים, אלא מפני שאנו יהודים ומפני שהשואה היא שלנו יותר מאשר של כול ציבור אחר.זה מחייב. העובדה שארגוני השואה למיניהם לא מגיבים כראוי לתופעות שליליות שם וכאן – היא מצערת. אם כי אפשר לנמק זאת ברקע ההיסטורי והנסיבתי- כלומר לא חורגים מגדר של קונסנסוס, קונסנסוס שבמציאות מזמן לא קיים..

בטור השבועי שלו ב"הארץ" ( 27.3.2010 ) – "שיעור היסטוריה"., מתייחס ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב להיסטוריה בכלל ושלנו בפרט, לרבות נושא השואה. וככה הוא מסכם את הטור: הוויכוח מתנהל בין שני קטבים. הקוטב הפטריוטי ידגיש את השואה כראייה היסטורית לנכונות האידיאולוגית הציונית,לרבות הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. הלקח העיקרי : יש להגן על ביטחון המדינה. בקוטב האוניברסאלי, השואה מצטיירת כהשמדת עם, אחת מרבות, כולן גם דומות וגם מיוחדות. חלקם העיקרי: יש להילחם בגזענות,להגן על זכויות האדם ולהימנע מביצוע בלתי חוקית בעליל. אפשר לנוע בין הקטבים אך זאת בעיקר החלטה פוליטית."

אני חולק בתוקף על הפרדה זאת, והסימביוזה בין השניים בעיני, כיחיד, אינה עניין פוליטי. אף שלפוליטיקה יש השפעה על האחת או השנייה.אני חושב שהשואה הייתה ייחודית, בכול הפרמטרים, אבל באותה מידה הלקחים נמנים גם עם ההגדרה השנייה. הא ראייה..במנשר של אותו כנס ב"יד ושם" שאותו הזכרתי, אשר נעל את האירוע נאמר בסופו: "השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כול בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט.לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים,לדמוקרטיה,לזכויות אדם,לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטאליטריות."

אלה מילים שמדברות בעד עצמן ואין צורך להוסיף עליהן.

לימוד ההיסטוריה של התקומה.

באותו ריאיון ב"הארץ" שאלה פרופסור יבלונקה: מדוע שמלחמת העצמאות האירוע המכונן של מדינת ישראל-לא תהיה יחידת חובה? אני לא ידעתי שזאת לא יחידת חובה, אבל פרופסור יבלונקה באותה נשימה הייתה יכולה לצרף עוד אירוע מכונן וזה שקרוב למחצית מכוח הלחימה במערכה הראשונה במלחמת העצמאות היו ניצולי שואה. מחצית מכוח הפלמ"ח במלחמת תש"ח היו ניצולי שואה.עם קום המדינה היו בה 600,000 יהודים. הצטרפו אליהם תוך זמן קצר עוד 450,000 כולם פליטי השואה שהכפילו את האוכלוסייה. והם באו לא מפני שלא היה להם מקום אחר ללכת אליו. כולם עד האחרון שבהם היו נקלטים בכול מקום בעולם, שבהם היו זוכים למרגוע לגופם. אבל הם היו ציונים ורצו מרגוע לנפשם ולכן באו לכאן להקים מדינה יהודית ולחיות בה. זאת פרופסור יבלונקה לא הזכירה בריאיון. היא דיברה על "סיפורי ניצולים". בשנת 1950 היו לניצולים סיפורים משם. כיום יש להם סיפורים מכאן, כולל העובדה שיש להם מניות בכורה בהקמתה של המדינה. זאת לא בשל השואה אלא בשל התקומה. זאת הייתה העלייה הציונית הגדולה אי פעם וכנראה לעולם. לתקומה הזאת אין זכר לא במערכת החינוך לא במחקרים האקדמיים ולא בריאיון של פרופסור יבלונקה שהייתה הראשונה להשמיע את ההד, כאשר עדיין לא הייתה פרופסור. נדהמתי כאשר שוחחתי במקרה עם מפקח חינוך אזורי שהוא לא ידע בדיוק מה הכוונה לתקומה.לתקומה חסרה אולי איזו כותרת מושכת כמו "תקומה צולעת", ש"הארץ", " ספק אם היה משתמש בה אילו נאמרה על ידי אישיות אקדמית.פורנו הולך.

עם זאת יש להזכיר שבתחום עשיית הניצולים למען המדינה התקיימו אירועים. מוסד "יד ושם" הקדיש לכך תערוכה וגם מיצג מקוון. הוא שימש אכסניה להקמת המועצה הציבורית לפרויקט תרומת הניצולים.הונח היסוד לתיעוד תרומת הניצולים. השנה יום השואה יוקדש ל"קולם של הניצולים" ומתקיימת תערוכה של 65 שנות יצירה של ניצולי השואה. "יד ושם" הוא מוסד אדיר, לדעתי הגדול בתכניו, בעולם כולו, והוא מנוהל ביד רמה ובאופן כזה ששום אדם,ישראלי או זר, מקרב עמך או משועי עולם, לא יכולים לפסוח עליו. אבל כול הדברים שהזכרתי הם ללא ספק למען הניצולים( מעין הפתעות יום הולדת לגיבורים שהגיעו לגבורות) אך לצערי לא בשיתוף איתם.זה להערכתי הפגם הגדול ביותר ברקמת היחסים בין ניצולים כמוני, שחשובה להם היוזמה והעשייה העצמיים, לבין מוסד זה. אין לי ספק שיהיו כאלה שיגידו לי שאינני יודע מה אני שח. וכי מי היו יושבי ראש המועצה הציבורית של יד ושם אם לא ניצולי שואה? וכי מי מדליקים את המשואות וכיו"ב באלה תשובות. זה נכון. אבל הפרדוקס הוא שמוסד ענק כמו "יד ושם" ,מוסד מאוד פטרנליסטי, רואה בלא מעט "קנאה" תמוהה וקטנוניות, מוסדות אחרים מקומיים שעוסקים בלימודי השואה או גורמים אחרים בפרויקטים מחוץ למוסד הזה .ואילו בתוכו, מי שקובע מי ומה הוא "יד ושם" שבמסגרת הסמכותית הנאורה והחמה בהר הזיכרון ,נותנת לניצולים הרגשה טובה.

אני מדבר בשם עצמי, כניצול שצעיר היית, בבואי, וגם זקנתי ולא ראיתי שיתוף פעולה ראוי שלדעתי מתבקש. שיתוף הוא מונח די רחב. אין לי כול ספק שגם בהקשר זה הארגונים של ניצולי השואה לא עשו די ביוזמה עצמית. יש לכך הסברים כמו לכול מחדל אחר. יחד עם זאת מדובר במציאות שהחיוב שבה גדול לאין ערוך מן השלילה.לדוגמה. המוזיאון ההיסטורי החדש ביד ושם,אשר לטעמם של מבקרים מסוימים, חסרה בו הקומפקטיות של המוזיאון הקודם, הוא לדעתי מפעל לתפארת. בכך שלא זו בלבד שהוא מביא את השואה על מדוריה וממדיה, אלא הוא מביא את הרקע, את האנטישמיות את רדיפות היהודים את הקהילות. ליוזמיו ולמקימיו מגיע כול שבח.

אולם בכול הנוגע לתקומה- זה עניין אחר.ככלות הכול מוסד" יד ושם" הוא כמנדט שניתן לו "רשות הזיכרון לשואה ולגבורה". גם בית הספר להוראת השואה תפקידו לעסוק בשואה ולא בתקומה. לעתים ביוזמת יחידים כמו עירית ועזרה דגן שמעלים ב"תיאטרון העדות" הצגה בשם "לספר כדי לחיות"- סיפור הישרדותם ותקומתם של ניצולי השואה. אלה יוזמות נפלאות שכמותם קיימות גם במקומות אחרים.יד ושם עושה כאן את המלאכה למען אלה שעד כה לא ראו זאת כמטלה שלהם- מוסדות המדינה. בדיוק כמו וועידת התביעות במתן סיוע למרכז הארגונים, הורידה כאב ראש מן האוצר, ואף הופנו חצים כלפיה. שרידי השרידים של הניצולים אולי מונים 50-60 אלף מתוך 450,000 שבאו לכאן. אבל דורות ההמשך שהם הקימו( כחלק חשוב מן התקומה) מונים יותר ממיליון וחצי. הם נולדו כאן, עשו גדולות למען המדינה, והם שואלים ולהם יש לתת את התשובות הראויות. ולא רק להם אלא גם לאלה שלא שואלים.

המערכת הצה"לית מפנימה את המסר.

יש מסגרת רחבה הרבה יותר למילוי החסר המשווע הזה . המדינה ומערכת החינוך שלה. גם כאן נעשו ניסיונות, וכותב שורות אלה אף כתב מכתב לשר החינוך הנוכחי, גדעון סער, שגילה הבנה, והיו מגעים גם קודם. אבל עם כול הרצון שקיים,- קשה מאוד לפרוץ את המחסומים הביורוקראטיים במערכת ענקית זאת. פרופסור חנה יבלונקה כנראה מצויה טוב יותר במבוך הזה ממני. ישנה מערכת אחת שלא זו בלבד שאימצה את הנושא, אלא עושה כדי לשלבו במסגרת צה"ל במישורים ובמסגרות שונות.התקומה משמשת באחרונה ביחידות שונות הנושא המרכזי בהרצאות האורח, בעיקר שריד שואה, או ניצול ולוחם תש"ח.

קצין חינוך ראשי מעביר את הדגל לוותיקי הניצולים במלחמת הצמאות בחנוכת "יד לגח"ל.(באדיבות בית הפלמ"ח)

קצין חינוך ראשי תא"ל אלי שרמייסטר אף הנחה את המערכת לשלב את הסרט התיעודי "עופות החול"- סיפורם של 7 ניצולי שואה בולטים, ביניהם חתני פרס ישראל על תרומתם למדינה כיחידים. אני עצמי הופעתי בנושא בפני כול הסיירות של צה"ל. עמיתי הופיעו במסגרות אחרות של צה"ל.השילוב הזה של שואה ותקומה מלהיב את החיילים הצעירים. לרבים מהם יש והיו סבים שרידי השואה שלחמו גם במלחמת העצמאות ובכול מערכות ישראל עד כה. זה יוצר בהם זיקה מיוחדת לעולם היהודי של אתמול וגאווה באבותיהם או בבני משפחתם מקרב ניצולי השואה שבאו ועשו למען המולדת. העמותה יוזמת תוכנית חזותית חדשה והיא ריאיון של נכדים את סביהם הניצולים על מעשיהם למען המדינה.

במתחם בית הפלמ"ח נחנך לא מכבר, וייפתח בקרוב " יד לגח"ל- ניצולי שואה במלחמת העצמאות". היחידה כוללת אולם הקרנה לסרטון קצר על השואה- הצל הענק של אתמול,ומיד בצמוד לו אולם להקרנת תלת מימד מיוחד במינו שבו משוחזרים קטעי תעודה,משחק, הנפשה שמביאים את הצופה להתבונן בתקופה הזאת של מלחמת העצמאות והתהליך הקשה והטראומטי של ניצולי השואה כחלק מן הכוחות הלוחמים.אולם נוסף מביא מסמכים מאותה תקופה. היוזמה הייתה של אלוף(מיל) ישעהו גביש, יו"ר העמותה בית הפלמ"ח ומשה זנבר יו"ר המועצה הציבורית של פרויקט תרומת הניצולים, מי שהיה נגיד בנק ישראל ,לחם בלטרון ונפצע. ביום הצמאות הקרוב ייערך במקום מפגש לציון יום הזיכרון לחלל מערכות ישראל בסימן השתתפותם של ניצולי השואה במלחמת העצמאות. זאת הדרך לרשום את שרידי השואה בפנתיאון הלאומי של התקומה. ונזכיר גם את תרומתם בהקמת עשרות ישובים חקלאיים, קיבוצים,מושבים וכפרים, באכלוס כול הערים הנטושות, ובוויתור על חלק מן הפיצויים לטובת כלל העליות לארץ, בשיקום המורשת היהודית, הכללית והחרדית בכול רחבי הארץ.

אם תשאלו אותי אם ממשלת ישראל מכירה בכך, התשובה היא לא ב- ל גדולה. אילו הכירה בכך היא לא הייתה מסרבת לדון בהצעת חוק ניצולי השואה, משרד המשפטים שלה לא היה מטיל וטו, בטענה שלא צריך עוד חוק, גם כאשר מדובר לא בשואה אלא בניצולים ולא רק מן ההיבט החומרי אלא האישי המעשי , הלאומי למען המדינה הזאת. הנושא הוא כמו כדור, פעם הוא נבעט לשר רפי איתן,והוא גלגל אותו קצת. לאחר שהוא נפרד מן הממשלה. הכדור נשאר במגרש. יו"ר המועצה הציבורית של פרויקט תרומת הניצולים משה זנבר ואני נפגשנו בשעתו עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, האיש שבתקופת כהונתו נעשו דברים בתחום החומרי למען הניצולים. כאשר שוחחנו איתו בהיבט האחר של ניצולי השואה היבט התרומה-התקומה, הוא גילה רצון טוב והבנה. אך מאומה לא יצא.

מרכז הארגונים של ניצולי השואה שמאגד בתוכו את כול ארגוני השואה או מה שנותר מהם בארץ, מֶרכָז אשר במשך שנים מלא תפקיד מרכזי בארץ ובעולם למען ניצולי השואה, אין לו מעמד סטאטוטורי, הוא תלוי בחסדי האוצר ועומד לעתים בפתחו כמו קבצן שמבקש נדבה. ואם פעם הוא היה כבול באזיקים רגילים היום הוא כבול באלקטרונים- חישנים. הוא בקושי יכול לזוז בלי אישור.כאשר שאלתי את יו"ר המרכז נוח פלוג, מה קורה עם הצעת החוק לניצולי השואה, הוא אמר לי :כלום .הוא הביע תקווה כי חברי הכנסת זבולון אורלב-יו"ר וועדת החינוך וח"כ זאב ביילסקי( מי שהיה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית) יפעלו כדי להחיות את החוק. היחס הזה הוא דוגמה מאלפת של אחד בפה ואחד בלב. מדברים גבוה, גבוה על הניצולים אך לא עושים מאומה למען ההכרה בעשייה הגדולה שלהם למען המדינה.ממשלת ישראל משתמשת בשואה במסגרת רחבה מאוד, לעתים רחבה מדי ,כאשר המערכה בשם השואה שהיא מנהלת היא מעבר לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וערכית.

צו קריאה.(באדיבות בית הפלמ"ח)

משום כך נזכיר לכולנו כי זהו הגשר הרחב מאוד בין השואה לבין התקומה. אלה קשורים בעמודי אש. והם חלק חשוב ביותר בתולדות העם בעת החדשה.על כך צריך ללמוד גם כן .כאן צריך להעלות את המסך על מסכת חיים, שהיא בדרך כלל לא מוכרת. אבל לא די בכך. צריך ,כאמור, להניח מחדש על שולחן הכנסת הצעת "חוק ניצולי שואה" אשר מיטלטלת בין כנסת לכנסת ודבר לא נעשה. היא כולל גם את הנושא של ניצולי השואה, אשר כהגדרת ד"ר שולמית אימבר, חוקרת ביד ושם, "תהליך הוצאת הפרט מן הערמה רק החל". "יד ושם" כמוסד שאצלו מתועדים הסיפורים, יכול להיות לעזר רב למפעל החדש. לכל ניצול שואה, שואה משלו אשר בה איבד את משפחתו, את ביתו, את סביבתו, את נעוריו, את אמונו ויש גם את האמונה.חלק זה של הסיפור-ידוע.בזאת מטפלים המוסדות לתיעוד והנצחת השואה ובראשם "יד ושם" אבל יש עוד חלק. כאן הוא שיקם את עצמו יחד עם שותפות מלאה בבניית המדינה ובהתפתחותה. אלה "סיפורי הניצולים", שעדיין לא סופרו, או לא סופרו די ,כדי לצרוב זאת בתודעה הלאומית.הצעת החוק אם תתקבל פעם מן הראוי שתכלול הקמת "יד ושם לתקומה" , לרנסנס הגדול בכול הזמנים של העם היהודי. האודים שהצמיחו עלווה משופעת שממלאה את הארץ הזאת. אם זה פלא, אז הוא קרה , ואם זה נס-הוא גם כן קרה..אודים חרוכים הצמיחו מדינה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: