האובאמיזם זז..לאט ובטוח.


"סֶסיל הצָב" ו"באגס באני" הארנב- כמשל בדרך לטהרן ועוד.
 
הנשיא אובמה , מנהיג כריזמאטי, אדם שמקדיש הרבה מחשבה לפני שהוא פועל במעשים, הוא המיזוג האידיאלי של מדינאי שיש בו מעוף וסובלנות אמריקאיים  וסבלנות קרובה יותר למזרח, או לאפריקה מכורת מחצית מאבותיו .הוא מחכה להבשלה, אך תוך מאמצים בלתי נלאים להאצתה  . ככה הוא נוהג באיראן וככה הוא ינהג במזרח התיכון. הוא לא מזנק, לא מתרגש יתר על המידה ולא לוחץ על דוושת  הדלק בניוטראל. הוא מה שקרוי בסלנג  cool במובן החיובי ביותר.הוא לא "באגס באני".
רובנו מכירים את סדרת ההנפשה ( looney tunes ) שבה מככב הארנב המפורסם  ,באגס באני. באחד מהם הוא עורך מרוץ עם סֶסיל הצב. כדרכו, באגס אץ רץ, נופל וקם, מועד ומזנק, נתקל בקוצים ודרדרים ורץ, ומדלג ושְבָע נחת מן הקצב והתעלולים. אלא שכאשר הוא מגיע למטרה, סֶסיל הצב מחכה לו.

הנשיא אובמה אכן עשה תפנית של כמעט 360 מעלות במדיניות החוץ של ארצו. לבה של התפיסה החדשה היא הבלטת ה"גזר" והטמנת "המקל", וסבלנות- הרבה. בשעה שאצל הנשיא בוש זה היה בדיוק להיפך. עוצמה, וכזאת מסמלת  מעצמה גדולה , משדרת שקט- speak softly .חולשה מוצאת ביטוי בתוקפנות ומתיחת שרירים. ככה מדבר נשיא ארה"ב אל איראן וככה הוא מגייס בסבלנות את בעלות בריתו שלו וגם שלא מקרב מחנה זה, בהמתנה והבלגה שהוא מציג להן גבול. לפי הסימנים הראשונים השיטה מתחילה לעבוד.האיראנים יודעים את שם המשחק. ככלות הכול הם המציאו את משחק השאח.

פובליציסט  זכאי להעלות מכתביו בעבר, בייחוד כאשר התרחיש או התחזית לא הופרכו. להיפך הם במידה מסוימת מתממשים. אני מפנה תשומת הלב למאמר שכתבתי בדצמבר 2005 באתר זה תחת הכותרת :איראן-מסגרת התייחסות אחרת. דיפלומטיה עדיפה על איומים כוחניים נגד איראן.

איראן והאזור.מפה:"מסע אחר"

אסכם בקצרה את הנקודות שהעליתי לטובת הדיפלומטיה.איראן, מצוידת בפוטנציאל,  תוכל, אם תרצה לייצר נשק גרעיני. איראן היא מעצמה אזורית ונמצאת באזור איסטראטגי רגיש, כאשר בצפון היא גובלת בתורכיה, חברת נאטו, במערב -בעיראק, שלחמה נגדה וגרמה להרג רב בקרב תושביה, ובסעודיה והנסיכויות, כולן  מתחת לחופת ההגנה האמריקנית.על מדינות הקאווקאז מגינה רוסיה.ובדרום- פאקיסטאן והודו בעלות נשק גרעיני.איראן, השיעית  המבודדת,  מצאה בת ברית בסוריה, ודרכה בתנועת חיזבאללה השיעית בלבנון כדי לאזן את  הבידוד שלה.

הגרעין לאיראן הוא גם עניין של הצורך בהכרה בה כמעצמה.

הזכרתי שאיראן ,בעבר פרס,היא אחת המעצמות העתיקות בעולם שנוסדה על ידי כורש הגדול במחצית המאה ה-6 לפנה"ס. בניגוד לאימפריות ששלטו על ארצות שמעבר לים,ביניהן גם פרס,הבסיס היבשתי, נשאר איתן. אוכלוסייה גדולה,שטח גדול, משאבים שופעים, בראש וראשונה בעתודת הנפט.היא המדינה השנייה בעתודות הגז,אחרי רוסיה.וכמובן שהיא עשירה במשאבי אנוש. זאת הוכח במלחמה הממושכת עם עיראק.מדינות אוטוריטאריות כמו איראן וברה"מ בשעתה  וכיו"ב, יכולות להרשות לעצמן הקזת דם רב ולאורך זמן בשם אידיאולוגיה קנאית.
 
עוד ציינתי שלמעשה איראן אינה זקוקה לכורים גרעיניים.אבל היא זקוקה ל"כוח גרעיני",כמעצמה שיש להתחשב בה.נטייה זאת( שהייתה קיימת בתקופת השאח) גברה לאחר  שבשנת 1979 הופל השלטון הפרו מערבי של השאה והשלטון נתפס על ידי קנאים מוסלמים שיעיים בראשות האימאם חומייני.חומיני וממשיכיו לא הצליחו להפיץ את האידיאולוגיה הקנאית שלהם בקרב המדינות המוסלמיות ולכן החלופה היא בין היתר עוצמה גרעינית,בבחינת אל תעיזו לכרסם את ההשפעה שלנו בפנים או לפגוע בנו מבחוץ.
  
בנסיבות אלה, טענתי כי המרב שניתן לעשות הוא להביא לכך שלפני שהיא תוציא את היכולת מן הכוח אל הפועל,לפני שהיא עוברת את הסף של אל- חזור,יהיה לה כדאי להקפיא את המהלך,כדי שתהנה מכל העולמות.גם תצטייר כמדינה שנעתרה למשאלה של העולם וגם כמי שבידיה האופציה לחדש את המאמץ הגרעיני.להערכתי צעד כזה יכול להתאפשר תוך לחץ מאסיבי נבון וסבלני מצד ארה"ב ומדינות אירופה,מבלי שיהיה צורך להכניס לתמונה את מועצת הביטחון לשם הטלת סנקציות על איראן. איראן תוכל לעמוד בסנקציות הן בסיפוק צרכיה הבסיסיים והן בתמיכה ציבורית פנימית.שכן,הטלת סנקציות על  איראן תגביר את ההזדהות עם השלטון גם מצד מתנגדיו,ויש כאלה והם לא מעטים.

עם זאת  הוספתי  כי  באיראן ישנם גורמים אופוזיציוניים לא מבוטלים.יש ,כמו במקרה הסטודנטים, שהתסיסה יוצאת החוצה ויש שהיא לטנטית,אך היא קיימת.אם נשווה את חופש הביטוי באיראן לזה שבערב הסעודית,נמצא שאיראן הרבה יותר פתוחה ומה שלא מועבר בתקשורת הפנימית מועבר באינטרנט. בממלכת החושך הימי ביניימית הזאת ישנן מוקדי אור.ספרה של אזאר נאפיסי "לקרוא את לוליטה בטהרן" (הוצאת ידיעות אחרונות) מראה,גם את האופל ואת שרירות לבו של המשטר החומייניסטי וגם את נקודות האור של קיום תאים  והתאגדויות  אופוזיציוניות למשטר ולכל מה שהוא מייצג. במוסגר,הערה עדכנית. הכוחות האנטי אייטולות  הוכיחו את קיומם התוסס בבחירות לנשיאות ב- 2009 ,ואחריהם,עד עצם היום הזה. זה הוא נכס לעולם המערבי אם יידע לנצל אותו בחכמה, ועד כה בהנהגתו של הנשיא אובמה הוא נהג בתבונה.

באותו מאמר לפני 4 שנים ציינתי כי מכאן נגזרת המסקנה שרצוי לנהוג באיראן באיפוק רב ובמקום ללכת איתה בקרי,לנהוג בה מתינות,אם כי גם בתקיפות סבירה ובמעקב חשדני,ככה שהיא תרגיש גם לא מנודה וגם לא נלחצת שיאלץ אותה להפגין את המאצ'ואיזם הלאומי שלה.ואם איראן תיפתח,תהיה זאת ראשיתה של מהפכת הנגד.מה שעושה תיירות חוצה גבולות, התקשורת והאינטרנט,לא יעשו ,לא איומים וגם לא נשק לא קונבנציונאלי.הפרת מאזן כוחות ניתן לתקן על ידי מאזן כוחות אחר והוא הוכח כמאזן מרתיע.
 
אשר לישראל – אמרתי- במקרה זה היא  חייבת להיות ה"צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים". הצגת האיום האיראני כמופנה בעיקר כלפי ישראל יש בה שתי טעויות בהסברה.אחת.רוח גבית לתעמולה האיראנית כלפי הפלשתינאים,שהנה האח הגדול מטהראן יהיה מושיעם.שתים.אנחנו עושים את מלאכתם של אותם מדינות ערביות ומוסלמיות שגרעון איראן מהווה איום כלפיהם לא פחות ואולי יותר מאשר כלפי ישראל.
 
פעם הכול היה נתון לשינוי מלבד היקום.היום מסתבר שגם היקום הולך ומשתנה,וודאי שמה שבתוכו,על הכוכב הקטן שלנו, נתון לשינויים,ואלה חלים עלינו ויחולו בסופו של דבר  גם על איראן. עד כאן אזכורים רטרוספקטיביים. עכשיו במרחק ארבע שנים נסיבות השתנו. בראש וראשונה בוושינגטון נושבת רוח אחרת..
 
דוגמה לרוח האובאמית ניתן למצוא גם הרחק מוושינגטון- באפגניסטן . היא באה לביטוי בגישה החדשה של המפקד העליון של הכוחות האמריקניים בזירה הזאת ,הגנרל סטנלי מקריסטל. בכתבה ששודרה ב"רואים עולם" ( 3.10.2009 ) ואשר הובאה מתוך התוכנית "60 דקות" של ה-סי בי אס,  הבהיר מקאליסטר בריאיון מקיף את השקפתו בטיפול  בצרור הצרות המקומיות. הוא אמנם בעד תגבור כוחות באפגניסטן, כפי שגם הנשיא הוא בעד צמצום כוחות בעיראק ותגבור באפגניסטן.לפני יומיים הוא חזר והצהיר שאין לו כוונה לצמצם כוחות באפגניסטן. מנהיג עקבי. אשר למפקדו באפגניסטן, הדגש של הגנרל הוא הטיפול באוכלוסייה האזרחית מכיוון שהיא בתחילתו ובסופו של הדבר הבסיס להצלחת הטאליבן או לכישלונו. אין כול ספק שדברים אלה ערבים לאוזנו של המפקד העליון, הלא הנשיא בעצמו. והוא לא ממצמץ.

ומכאן אלינו.

 לכך אני מבקש להוסיף כי השינויים הללו יחולו בסופו של דבר גם עלינו.לעתים אני נדהם לראות ,לקרוא,להאזין ולצפות בצמרת המדינית שלנו, בתקשורת שלנו, המדווחת והפרשנית, את הבוטות כלפי ממשלים אמריקניים,בשעה שאלה לא נוהגים כרצון הממסד שלנו. אין לי הגדרה אחרת מאשר  אמירתו של המשורר האנגלי הידוע מן המאה ה- 18  Alexander Pope-. במסה שלו "על הביקורת" הוא כתב בין היתר:  Fools rush in   where angels fear to thread  בתרגום חופשי. טיפשים דוהרים לתחום שבו המלאכים נמנעים מריחוף. אמירה זאת חוזרת מאז בצורות שונות, בפרוזה,בשירה,ואף בסרטים. אצלנו היא טרם קנתה לה אחיזה.
האם בר דעת העלה על דעתו מה תהיה מעמדה של ישראל, גם במצב המיוחל שבו ישכון שלום עם המדינות הערביות,כולל מדינה פלשתינאית, ללא  המבצר האמריקני מאחורינו.

מכאן לא נגזר שעלינו להיות כנועים. ספק אם אמריקה הגדולה רוצה בכך ובוודאי שלא הנשיא אובמה,ידיד אמת של ישראל. אבל מכאן ועד שחצנות ויהירות –זועקת, המרחק גדול.אירופה המאוחדת והאיתנה, גם  לאחר נפילת הקומוניזם, זקוקה למגן האמריקני. זה ועוד. בנושאים בעלי אינטרס אמריקני מובהק, אין אופוזיציה לממסד לא בקונגרס ולא בקרב אחינו היהודים. זאת עובדה מכוננת. ומי שמהווה שופר ליוהרה הממסדית הזאת מבית היוצר של הגאים הלאומיים, הם אנשי תקשורת, מסקרים ופרשנים שלא המרו על אובמה בבחירות לנשיאות, או שלא רצו בו. כול אימת שנראה להם שהוא מהסס,והוא מהסס הרבה,לפני מעשה, כדרכם של חכמים,הם רואים אותו מועד ומלטפים את הכרס מדושני עונג.

התקשורת שלנו, לא כולה,אבל חלקים ממנה, בנסיבות מסוימות נטפלים לאובמה   בצורה ילדותית. זה אמור לגבי פרשנים בכירים, שבחירתו לא הייתה לרוחם, או שדרים בכירים בטלוויזיה. אחד מאלה כאשר התייחס לבחירה של ריו דה ז'נרו, כמקום שיארח את המשחקים האולימפיים ב 2016 הדגיש כי הנשיא אובמה שבא לג'נבה כדי לתמוך בשיקאגו שהייתה בין התחרות, יצא "מובס". ראשית, אובמה לא היה על המגרש. שנית, ואולי זה ראשית, לשיקגו מלכתחילה לא היה סיכוי, והשאלה היא מדוע בא לשָם ברק אובמה. התשובה היא פשוטה מאוד. שיקגו עירו היא שהעלתה אותו למרומים , לסנטור מטעם המדינה ומשם לנשיאות אמריקה. ברק אובמה לא שוכח זאת. זה היה מחווה וזה דיבר אל השיקגואים בפרט ואל האמריקנים בכלל, שהנשיא שלהם שם את יוקרתו למען שיקגו האמריקנית.זה לא רק עניין של נימוסים טובים, זה עניין של פרופורציה, וזאת כה חסרה לנו לעתים קרובות.

גאווה לאומית, היא לא רק במקומה,  היא חשובה,  בהתאם לנסיבות ולמינון. במרכז העניינים שלנו עומדים שני גורמים. אנחנו עצמנו, ותמיכת העולם הנאור ובראשו ארה"ב בנו- כמדינה יהודית. בלי שותפות כזאת אני חרד אפילו להעלות תרחיש מה יהיה. שימו לב. חרף העקשנות של  יו"ר הרשות הפלשתינאית, אבו מאזן, שלא להשתתף בפסגה משולשת, הוא השתתף בה. ככה רצתה וושינגטון. הלעג שלנו לרש- אבו מאזן, הרשמי והתקשורתי, היה מיותר ואווילי. ארה"ב דאגה שבדיוני  מועצת הביטחון לא תועלה סוגיית ההאשמות בדו"ח וועדת גלודסטון  על "פשעי מלחמה" בעזה. את המחיר ביוקרה משלם בינתיים יו"ר הרשות. המועצה לזכויות האדם דחתה בינתיים את הדיון בנושא, לא מפני שישראל איימה שלא תאפשר מתן זיכיון לעוד חברה סלולארית בגדה, אלא וושינגטון  הבהירה לבעלות בריתה הערביים שהדבר לא רצוי כעת.הם הורידו את הנושא מסדר היום. אבו מאזן מושמץ על ידי חמאס וסוריה. אמריקה יכולה לחיות עם זה.

ככה ממשל מדבר עם "גזר", או "בפרחים" ואגב הדיבור בפרחים, כעדיף לדיבור ברובים אם הנסיבות מאפשרות זאת. שחרור 20 אסירות פלשתינאיות תמורת קלטת  של  גלעד שליט- הוא דוגמה כזאת.אם נשקלל את המחיר בעבור הקלטת, נמצא שהערך המוסף הלא מבוטל היה השמחה האמיתית הלא מבוימת של משפחת האסירה שחזרה לעזה. כן, גם שם האימא האבא והמשפחה חרדים לילדיהם ושמחים  להתאחד מחדש. ושלא יהיה ספק משפחות אלה של האסירים הם קבוצת לחץ בצד הפלשתיני, אבל לחץ מסוג אחר, חבוי ,ספוג חרדה פנימית. זאת עזה ולא תל אביב. אבל זה קיטור, והחמאס יודע מה כוחו של קיטור אם לא ישחררו אותו. ככה גם לטווח הקצר זה משפר את הדימוי שלנו ולטווח ארוך יותר אנו נצא ללא ספק נשכרים.לא רק גלעד שליט יחזור הביתה אלא גם מאות פלשתינאים. אפילו אם ביניהם יהיו כאלה,כמו  בעבר שלא "יחזרו למוטב" – התועלת שלנו  חשובה למאזן הכולל.
כדאי לנו ללמוד- בכוח ובפועל. מכול מלמדנו השכלנו. "סֶסיל הצב" הוא אחד מהם.וודאי שהנשיא אובמה.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שחר  On 08/10/2009 at 8:40 pm

    אכן, המדיניות הדיפלומטית של אובמה היא זהירה וחכמה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 08/10/2009 at 9:37 pm

  • זהבה  On 08/10/2009 at 10:00 pm

    תודה על ההנפשה הנפלאה מבית היוצר של דיסני. היא מדגימה יפה את שנאמר במאמר של גיל שיש פוליטיקאים ואשני תקשורת פופוליסטים, שהגימיק חשוב להם יותר מאשר המטרה. באגס הוא הסמל שלהם.

  • האמת  On 09/10/2009 at 12:50 am

    אובאמה הוא אסון אדיר לישראל ומנהיג מלאכותי נטול זהות.

  • אביב  On 09/10/2009 at 9:04 am

    "אמת" היא רק בועה על פני המיים. מפנה תשומת לב לידיעה בראש עמוד "הארץ" במהדורה הדפוס והמקוונת- של עקיבא אלדר:בממשל אובמה זועמים על הסתה של גורמים בישראל נגד הנשיא האמריקאי" צבי גיל ועקיבא אלדר יודעים מה הם שחים.."

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 09/10/2009 at 8:53 pm

    הנשיא אובמה אכן עשה תפנית של כמעט 360 מעלות במדיניות החוץ של ארצו.

  • תגובה  On 10/10/2009 at 1:00 am

    העויינות היא של אובהמה כלפי מדינת ישראל ואזרחי ישראל. את העויינות הזאת אפשר לראות מכל צילום , מכל מבט שהוא מיישיר אל ביבי נתניהו. מי שלא רואה את זה הוא עיוור ומוליך שולל.

  • עוד תגובה  On 10/10/2009 at 1:40 am

    באה להראות איך אתה הכרת את אובהמה עוד לפני שהוא הכיר את עצמו, ואיך אתה הבנת איך יהיו המהלכים עוד לפני שהיו, וכשהם קורים בפועל אתה מנתח אותם באיזמל חד כיווני מבלי לראות את העובדות האמיתיות, שאתה לא יכול לראות.
    אז תסלח קצת לנו על
    הביקורת , היא לא אישית, אבל, כמה שתנסה לנתח את אובהמה ולנסות לתמוך בשיקול דעתו דרך פרשנותך , לא תצליח להבין מה מסתתר מאחוריו בדיוק בשל גישת "אחורי הקלעים" שהוא נוקט, כשנדמה שהנה הוא אמור לעשות כך וכך הוא עושה בדיוק להפך, הוא לא עקבי לכן אין טעם לפרשן אותו, כך שאתה בוודאי לא יכול לדבר בשם אובהמה וגם לא יכולת לדעת מראש ובטח לא לנתח את מהלכיו, ההסטוריה תוכיח שאובהמה הוא הנשיא הרע ביותר שקם לעם האמריקאי. זה בטוח כי זה מה שמסתמן.

  • עוד עד  On 10/10/2009 at 12:46 pm

    הוי כמה שהוא "רע" לעם האמריקני, עד כדי זכייה בפרס נובל לשלום. הכותב חתום ב"עוד תגובה" חייב לראות נכוחה שני דברים. את אובמה. אבל זה פחות חשוב. החשוב הוא לראות אותנו בלי תמיכה של נשיא אמריקני. מי שלא רואה זאת- אופטיקאי כבר לא יעזור לו.

  • עופרה  On 10/10/2009 at 7:08 pm

    מלבד הנושא האיראני שהוא מורכב מאוד, הרי לגבי יחסינו עם הנשיא אובמה- אני מסכים בכול עם צבי גיל.כול החכמים הגדולים והיועצים הגלויים והסמויים שחושבים במונחים "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות" מהמרים על עתידנו במדינה שלנו.

  • עמיר  On 10/10/2009 at 10:32 pm

    באמריקה, גם אלה שלא כול כך אוהבים את אובמה גאים בנשיא שקבל את פרס נובל. שם יש פרגון. אצלנו אין פרגון- לא יעזור מאומה. אנו לא מפרגנים. אם כבר אז למתים.בראש קמצניי הפרגון- התקשורת שלנו.עם מוזר וקנטרני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: