קו- 15


סיפור חורף ירושלמי. @
 
מאת: צבי גיל
 
הבהרת מבוא: בדרך כלל המאמרים או הרשימות(רשומות יומן), ומדובר במאות באתר זה, לקוחים מן המציאות או נושקים לה.זה דבר אחד שמשותף להם. האפיון השני הוא שהם ארוכים, יחסית וודאי, כפי שהקוראים שמו לב. ה"יצירה" הבאה היא  סיפורת,בדיונית- fiction בלעז, ארוכה יותר. הדמויות בדויות, העלילה לקוחה מעולם הדמיון, אך השטח הגיאוגרפי שבו מתרחש הסיפור, ובמידה רבה המציאות שבו, הם אוטנטיים. גם קו 15  קיים אך נוסע היום בנתיב שונה והשם ההיסטורי שלו אף הוא אמיתי .קולנוע "אדיסון" המוזכר, מבנה אדריכלי  מפואר בחוץ ובפנים , שימש בשעתו אולם הקונצרטים שבו הופיעו גדולי המנצחים והסולנים עם התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית. אחר כך הוא היה אולם קולנוע.במקום המבנה  החרוך, שעמד שנים בשממונו, לאחר השריפה,  תוקם קריית מגורים של חסידי סאטמאר. מכאן יובן שהסיפור נכתב לפני כמה שנים. זהו. ה"זרקור" מאיר הפעם על איזו שמורה שקיימת בירושלים ואשר גם היא תיעלם עם הזמן , ואם ההארה תחמם לבם של  קוראים, בחורף ירושלמי , וגם באזורים אחרים,השלתי קצת קלוריות מעצמי והעברתי אותם, בתקווה שהקריאה תהיה מהנה.
 
————————————————————————————————————–
"אתה יודע איך קוראים לאוטובוס הזה?- שאל אותי רונן הנהג? " מה פתאום שאני אדע איך קוראים לאוטובוס הזה או  לכל אוטובוס אחר ? , אני יודע שזה "מרצדס"- חשיבותי לרונן. את רונן אני מכיר כי הוא קרוב משפחה רחוק ורגיל לנהוג בקו 15 שאני נוסע בו בעיקר למרכז העיר." תאמין לי", מגלה לי רונן, "גם אני לא ידעתי עד שבמקרה נתקלתי באיזו חוברת ישנה של אגד על האוטובוסים של ירושלים" . בירושלים זה ככה. לשכונות  יש  שם   לסמטאות יש שם, לבתים יש  שמות וגם לאוטובוסים העניקו תארים.
 
למרצדס המפרקי שבו נוהג רונן  קוראים  " 305  ל"הצלת ירושלים". איך יכול אוטובוס להציל את בירת ישראל?  עובדה. זאת משום המצב הירוד שאליו  הגיע צי הרכב הציבורי בירושלים , אחרי 1967, כאשר העיר גדלה במהירות אבל התחבורה הציבורית  פיגרה בהרבה מאחור. באותה  עת עדיין קיים היה חרם ממשלתי על רכישת מוצרים גרמניים, והאוטובוס המועדף על הקואופרטיבים  לתחבורה היה "מרצדס"  הגרמני. ההיתר   לקואופרטיב  לייבא את המרצדס  ניתן ,במעשה חריג, בשל  המצב הקשה שבו הייתה נתונה  התחבורה  הציבורית בעיר. כך הובאו המרצדסים ה- 303 וה-305 הרגילים ואחר כך המפרקיים להצלת המצב בבירה. מכאן הכינוי "להצלת ירושלים". הרי לכם עוד גורם  שנמנה  עם מצילי ירושלים
 
"האמת היא, אומר רונן,  כי הוא מציל גם אותי ואת גבי". ובאמת הנהג ברכב הזה יושב  לו בנוחיות ומפעיל  מחשב. המרצדס המרופד נבלם באטיות על ידי כיסי אויר במערכת הבלמים, גולש  ענוגות למפרץ החניה ועוצר. זאת צניחה רכה כמו של  גברת  כבדה שמחליקה את בגדה ומניחה לאט  ובעדינות את ישבנה כדי  שהבגד לא יתקמט,  הדלתות  נפתחות לאט, בשקט ובלא חריקה. אנשים יורדים בדלת האחורית, נכנסים בדלת הקדמית, ונבלעים באוטובוס הארוך.
 
 רוב  הנוסעים מוצאים  מושב. רק אברך אחד שעלה ברח'  שרי ישראל, בשכונת גאולה, לא  מתיישב. הוא נראה כאדם  בשנות השלושים  המוקדמות, גבוה, רחב כתף, חובש  מגבעת  רחבת  שוליים, מתחתיה כיפה שחורה ששוליה מציצים. הוא לבוש קפוטה ארוכה וחוגר אבנט. את פניו מעטר זקנקן  מטופח  בצבע צהוב- אדום מקורזל ופאותיו  מסולסלות בצורת שפופרת. עיניו  כחולות חסרות הבעה  כשהן ממוקדות. הוא אברך נאה. מדי פעם  הוא מסתובב אל היושבים מאחור ונועץ בהם מבט, חסר משמעות, כאילו הופקד לסרוק את הקהל מטעמי בטחון. כל פעם שהאוטובוס מאט, מושיט האברך יד אחת לעבר מושב שעליו יושבות שתי עלמות. הן  רווקות דתיות .אינן  חובשות לא  פאה נוכרית ולא  שביס, או מין רשת דייגים  שנוהגות  לחבוש נשים דתיות   בעיקר מאמריקה.  ידיו  של האברך רחפו קלות מעל לבחורות, כמו ברייקי, דומה היה  כאילו הן מכרות שלו. אבל לא. הן הוסיפו לשוחח ביניהן  בלא  לשים לב לתנועת היד  של האברך. זו נשארה  תלויה באוויר, כאילו  הופנטה  וקפאה. לאחר זמן מה ,  כאשר האוטובוס יצא מן התחנה והגביר את המהירות  הוריד  האיש את היד. הדבר חזר על עצמו במין רפלקס .
 
 האוטובוס  עצר בתחנה ברח ישעיהו  מול בית קולנוע אדיסון לשעבר שעדיין נראה מפויח  לאחר השריפה מלפני כמה  שנים. בארץ בכלל ובירושלים בפרט  אוהבים   לשמר אובייקטים חרוכים כאילו היו מבנים מונומנטאליים  שחוק השימור חל עליהם. קולנוע אדיסון, אמנם היה פופולארי מאוד בשעתו ושימש כאולם תיאטרון וקונצרטים בעיר הזאת, אך לכלל קדושה  הוא  לא הגיע. על המבנה החרוך עדיין נותר השלט שמכריז: התיאטרון נבנה על ידי מ.י. מזרחי ובניו תרצ"ב -1932 אבל אותו אברך שעמד מול הפתח  לא יצא מן האוטובוס, אלא הוציא את ראשו, התבונן בבית החרוך וחזר למקומו .
 
" לא תאמין,סיפר לי רונן, הטיפוס המוזר הזה נוסע אתי כל מוצאי שבת ובכל פעם כאשר אני עוצר ברח ' ישעיהו מול אדיסון, הוא ניגש לדלת בוהה החוצה וחוזר  למקומו. ומה שעוד יותר מעניין  הוא  שבאוטובוס  הראשון עם צאת השבת תראה או
ו. אם אני נוסע במקרה באוטובוס השני, הוא לא  בפנים ".
 
"מעניין, אני אומר  לרונן, שאתה שם לב לדברים כאלה עם כל הבלאגאן של הנסיעה". "איך אפשר שלא, בכל קו יש לך את התימהונים שלו, ולקו 15 יש כמה ". המרצדס בקו 15 נוסע משכונת גאולה בצפון ועד לקטמון בדרום. קו  זה הוא דו יעדי. אנשי מאה שערים וגאולה והשכונות הסמוכות נוסעים בעיקר אל מרכז העיר ברח' יפו ואילו ברח' יפו  עולים נוסעים אחרים שפניהם  לרחובות המלך דוד וז'בוטינסקי,ולשכונות טלביה וקטמון  בדרום .
 
פעם, בשנות החמישים, שימש קו 15 לא רק לנסיעות רגילות אלא גם  "למשימות מיוחדות" . מכיוון  שבית היולדות "משגב לדך"-החדש-ישן. (הישן היה פעם בעיר העתיקה, והחדש-חדש היה ברחוב חזקיה) היה ברח'  כובשי קטמון בשכונת קטמון- נסעו בו גם נשים מן השכונות החרדיות. אמנם גם בביקור חולים ובהדסה אשר  ליד רחוב  שטראוס  היו מחלקות  ליולדות, אך רבות מן הנשים ובעליהם העדיפו את משגב לדך , בראש  וראשונה בשל הרופא הראשי הד"ר טואף, ששמו יצא  לפניו לא רק בירושלים אלא בכל הארץ. הד"ר טואף היה לנשים מה שהד"ר טיכו  היה לחולי עיניים. רופא וקוסם. גם סגל האחיות במשגב לדך נחשב לסגל מושיע שגילה הבנה רבה לבעיות לידה של נשים חרדיות. בשל צרוף זה העדיפו נשות השכונות של מאה שערים, לרבות בתי וורשה להרחיק נדוד עד לקטמון והם עשו זאת בקו 15.
 
ה"פורד" של קו 15  היה ידוע בכינויו "טֶפֶלה"-  או בכתיב הידישאי- טעפעלע  סיר קטן , על  שום  שתכולתו הייתה מזערית כמו של סיר. נהגי הקואופרטיב הפואטיים קראו  לו "סיר הסירים". זאת הייתה תיבה מוארכת  עם ששה חלונות קטנים מכל צד כמו מכונית של שרות בתי הסוהר בימינו. בחזית האוטובוס היה האף ,  "האף היהודי".
         
 כדי להגיע אליו מבתי ורשא, הייתה גֶנֶנדל יעקובוביץ' צריכה לטפס לרח' שטראוס ואחר כך  ללכת עד לרחוב  ילין, התחנה הראשונה של קו 15. גֶנֶנדל ירדה ברחוב פלמ"ח, ומשם הלכה מרחק קצר ל"משגב לדך". היה חשוב להגיע לאחות פורטונה, האחות האחראית ,  בתזמון הנכון -לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי,  וגננדל, כאשר הצירים גברו אצלה העריכה שיש  לצאת מן הבית לאוטובוס  כשעה ומחצה לפני שתתייצב אצל פורטונה. .גננדל נסעה לבד. איש לא לווה אותה. היא כבר הייתה ותיקה בבית היולדות.
 
אין לבלבל את פורטונה עם מזל, אף שהשם פורטונה פירושו מזל,שגם היא הייתה אחות ב"משגב לדך" . פורטונה הייתה ספרדייה טהורה-ס"טית- ומזל הייתה תימנייה. העברית  שלה הייתה משופרת עם הדגשים הנכונים של  ח' ו- ע' ושווא. כך למשל  כאשר פורטונה אמרה זבוב, השווא היה נח  כמעט כמו סגול ואילו מזל ביטאה זבוב כאשר הב' הראשונה דגושה. כך גם לגבי  השם גננדל. פורטונה לא הפסידה אף סגול ואילו מזל לא הסתדרה עם שני הנונים וביטלה אחת מהם. "גברת גנדל, ברוכה הבאה. מה יהיה לנו הפעם ? שוב בת? ומה יאמר אדון שרגא ?. בואי נראה מה המאסאב ?"
 
מזל השכיבה את גננדל על המיטה וקראה לפורטונה. "פורטונה, פורטונה, בואי הנה. גברת גנדל  כאן מבתי ווארשה, אין סירים חזקים, אין מי שפירים. בואי ותראי".  האחות  פורטונה הייתה בחדר הסמוך והודיעה כי תבוא  עוד מעט. כעבור כעשר  דקות היא הופיעה  במלוא כובד משקלה וסמכותה, וגננדל ידעה שמילה אחת שלה תחרוץ את גורלה המידי. פורטונה בחנה תחילה בעיניים ואחר כך בידיים. לחצה פה, מעכה  שם, סובבה את גננדל על הצד, השכיבה אותה על הגב, הרימה את הברכיים, בחנה את גודל פתח המילוט בין הרגליים ופסקה:." גננדל, אין פתיחה מספקת, יש  עוד זמן, עוד נסיעה ב–15,"  זהו . הפור נפל . אין מה לעשות צריך להיטלטל עוד הפעם בארגז הנייד הזה. הנה כי כן, ככה שימש ה"טפלה"  למשימות  מיוחדות וטלטול  יולדות לזירוז הלידה היה אחת מהן.
 
לאוטובוס הזה  שבו נסעה גננדל, לא היו כריות אויר אלא קפיצים קשוחים מאוד ובכל פעם  שהאוטובוס עלה  על מהמורה קלה ביותר, ובדרכי  ירושלים יש הרבה מהמורות קלות וקלות פחות, ניתרו הנוסעים עד לגובה של מטר.  לנשים הרות זה גרם  לניעור רציני שכזה,  שהוולד, אחרי שחטף חבטה, החליט  שדי לו בשהייה המיותרת ברחם האם  ועשה הכול כדי לצאת  מן ה"טפעלע"  שבשבילו  הייתה רכבת  שדים. הוא התחיל לדחוף את עצמו קדימה,  כמו ישראלים ותיקים, הצירים גברו ומשחזרה גננדל  לבית היולדות הכול היה מוכן ומזומן, גם פורטונה, גם מזל, גם גננדל  וגם  מנשה לייבל  הקטן. בשעה טובה יצא  לאוויר העולם ולבתי וורשה נוסף בחור חדש. קראו לו בשם חיבה " לייבלה"- כפיר בעברית צחה.
 
כזאת קרה לגננדל  לא פעם ולא  פעמיים אלא כמה וכמה פעמים, כיאה וכנאה ליצחק פייביש -שרגא- אביו מולידו  של  מנשה לייבל. אמרו על פייביש  שכוחו היה במותניו, ומתחת  להם, ועוד בנעוריו קראו לו "יולד" . כינוי זה משמעו  גבר בעמו  בסלנג  הידישאי  של פולין  הקונגרסאית, שפה וניבים שהועברו   לדיירי בתי וורשה  לדורותיהם שנולדו כאן ולא בבירת  פולין.
 
הוריו של איצ'ה פייביש השיאו את בנם בגיל צעיר, אף שהבחור עצמו ביקש  להמשיך ולהקדיש מלוא  זמנו  ללימוד בישיבה, בלא שיהיה טרוד, ולו להלכה,  בעול של אישה וילדים. לשונות רעים בבתי וורשה  סיפרו כי הדרך אצה להורים לכבול את בנם בכבלי
הנשואים, מכיוון שיצרו היה עז. היו אף  שמועות שהאברך נדד עד לשכונת "זיכרון משה"  שנחשבה למרכז המינות, האפיקורסות וההוללות  ואשר "בית העם" הסמוך הוחזק כמוקצה מחמת טומאה.
 
ומדוע אצה לאיצ'ה פייביש הדרך לזיכרון משה אם לא  מחמת תאוות בשרים ? – אמרו בשכונה. והוא עדיין עלם. אביו  הבטיחו כי לאחר שישא אישה הוא לא יצטרך להרים ולו פרור מן השולחן, ויוכל להקדיש את כל עתותיו  לתורה. המשפחה תשא בעול של  האישה והילדים, " קעסט" בעגה היידישאית. וככה בשעה טובה נישאו איצ'ה פייביש  וגננדל  שרה. תשעה חדשים בדיוק  לאחר החופה, הקידושין  וההתייחדות נולדה הבת הבכורה. אחריה נולדו  עוד שלוש בנות, עם שתי הפלות טבעיות באמצע.  ואז, בשעה טובה ומוצלחת ,נולד מזרעו של איצ'ה פייביש  ובעזרת  הטלטול  של קו 15   והשליפה של האחות פורטונה-  הבן זכר, מנשה לייבל,   במשקל  של שלושה וחצי קילו עם שער אדמוני ופני צנון, אדום מקומט. "חג לעיניים, גננדל , הוא כבר נראה כגדול בתורה"- אמרה פורטונה ליולדת, שקרנה מרוב אושר שסוף סוף יש יורש במשפחת יעקובוביץ.
 
משפחת יעקוביץ,לא הייתה סתם משפחה בשכונת בתי וורשה. היא אמנם הייתה משפחה  דלת אמצעים והקיום שלה היה במשורה. היא גם לא נמנתה עם העלית הלמדנית בשכונה. אך עמד לה זכות אבות, שכן אבי סבו של איצ'ה פייביש היה בן דוד שני למייסד השכונה, ר' יעקב פייביש בר' יצחק טענוורצל. מנשה לייבל, "לייבלה" , כאשר גדל, נהג להראות למבקרים שהזדמנו למקום, את שורשיה של השכונה, שורשיו  שלו.
 
לייבלה- הכפיר , היה עוף מוזר מאז  עמד על רגליו והשתמש בהם להליכה. הוא תמיד הסתובב לבד, כשחוטמו דולף וילדים אחרים דרכו על  החלק האחורי של ה"ארבע כנפות " שלו ופרצו בצחוק , כאשר הקטן נבלם. לא סתם נעצר אלא  פתח ה "ארבע כנפות"  חנק אותו  לפתע. " הויסא" צווחו המתנכלים, כאילו  לייבלה הוא איזה חמור קטן. יותר נוח היה לו  ללייבלה  להסתובב בין  הילדות הקטנות בשכונה ולהתבונן בשמלות  ששוליהן טאטאו את הכביש.  הילדות לא הציקו לו והוא אהב, משום מה, להתבונן בהן. ההורים לא אהבו זאת. " פאר ווס געייסט דו נישט צו די ינגעלעך ?"  שאלה  גננדל  את בנה  כשהגיע  לגיל  -12.  שנה לפני הבר מצווה, כאילו כבר חשדה בכשרים,  שהתפוח  לא נופל רחוק מן העץ ,איצ'ה פייביש מולידו .
 
לייבלה אהב לצאת מתחומי "המושב" ורגליו נשאו אותו  במעלה הרחוב  שבו הוא  מגיע לרחוב שטראוס. כאן תמיד הסתובבו  הרבה ילדות, מטיילות בצמדים או בשלשות, בדרכן לשכונת גאולה הסמוכה.  הוא נמנע בדרך כלל לעמוד ליד המדרגות שמוליכות לבתי זופניק, ובמיוחד לא כאשר ילדי ה"חדר" של בתי זופניק היו בהפסקה ושיחקו ב"תופסת" . הוא  לא אהב " תופסת". אולי הוא היה אוהב  אילו השתתפו במשחק בנות, ואז היה יכול לתפוס את שולי השמלות שלהן. אך לא רק " תופסת"  הוא  לא אהב.הוא  לא אהב את הסביבה כולה.
 
" בתי ורשא ".הם  מכלול , נכון יותר,  גיבוב  של מבנים ובקתות  שחלקם אבן, חלקם לבנים מטויחות, חלקם מלט ופח  ולבידים  ולחות פלסטיק, עם תוספת מכאן ובליטה משם, וגיבנת מעל  ואיזה  תותב מחומר זר. מבנים מסוימים נראים כחיגרים, כשצד אחד שקוע  ואילו הצד האחר שומר על גובה. הם נראים  כיצורים  שניהלו  איזה משא ומתן  ערני תוך כיפוף גב, משיכת כתף וכיו"ב תנועות גוף , בדיוק כמו השוכנים בהם. אלא  שהם, המבנים, בניגוד לדיירים, התאבנו בשלב מסוים. לא כך  נבנו הבתים  על ידי הקבלנים של ר' יעקב סענוורצל. הם שקעו, התעקמו, ונוספו להם  גידולים עם הזמן.
 
משום כך, בעיני זר שבא מבחוץ , בתי וורשה נראים לא כמשהו טבעי אלא כמלאכתו  של תפאורן מעולה באולפן סרטים, לקראת הכנת סרט  על עיירה יהודית במזרח אירופה, כמו וויטבסק למשל , במאה ה.19 . רק פה ושם, בתוך איזה מבנה מתפורר, דבוקה פלדלת  עם חיקוי עץ מהגוני. גם התריסולים, סימן ההיכר של ישראל החדשה, לא שייכים למאה ה-19-.
 
בקומת הקרקע , הכניסות הן בחזיתות. אל הקומות הראשונות מגיעים באמצעות גשרון  שנמתח מן המדרגות בצד ימין  של הסמטה אל ה"טיילת"  שבקומה א' בצד שמאל   של הסמטה.  הטיילת היא זו שמחברת את המפלס העליון של הדירות. אחד המשחקים  שהיו אהובים על לייבלה כאשר היה ילד היה לעלות על  גרם המעלות של הגשרון מצד ימין, לרוץ  לאורך הדירות בקומה א' בצד שמאל ולרדת מן הגשרון הבא וחוזר לסירוגין.
 
הרחוב מלא בגשרונים  שכאלה, ובניגוד לרח' מאה  שערים הסמוך ולרחובות אחרים בשכונת מאה שערים, הבתים  בבתי וורשה  ניצבים בשורה אחת בלבד, למגינת לבם של עקרות הבית . זאת מפני שאי אפשר  למתוח חבל בין שני צדי הרחוב ולתלות עליהם כבסים  לרוחבו של הרחוב. ומכיוון  שכך, קשה מאוד לנהל  שיחת- נשים מלמעלה, דבר שהוא מאוד מקובל ברחוב מאה שערים. בבתי וורשה   הכבסים תלויים  לאורך  פני הבתים. הכבסים הדומיננטיים הם  גרביים בצבע  שחור או אפור, גרבונים נכון יותר, והמבקר  לא  יודע אם אלה גרבונים  של בנות משפחה אחת  או שמא מדובר בבתי מלאכה לתיקון גרבונים שמצויים כאן.  לייבלה כן יודע  להבדיל. תוך  שגרביוני הנשים  תלויים  על החבל, נוהג לייבלה לכרוך  בהם את היד כאילו היו רצועות תפילין. ואם  אי
ן חשש  שעין בסביבה  תבחין בו בשעת מעשה, הוא מוריד  עוד גרביון וכורך אותו מסביב לראש כ"טוטפות בין  עיניך"-להשלמת האקט של הנחת תפילין.
 
את השכונה הזאת במאה שערים לא חוצה נהר כמו הויסלא בוורשה, אך מין נחל  זורם לו בטבורה של השכונה, בעיקר בימי ששי וערבי חג, כאשר בנות ישראל מכבדות את הבתים בכמות גדולה של  מים. השופכין מתנקזים ברחוב ויוצרים נחל  שזורם לו לאורכה של השכונה כמה שעות טובות. זמנים אלה אהובים במיוחד על לייבלה.הוא אוהב מים והוא אוהב בנות.  לא איכפת  לו אם רואים בו ילד מוזר. "א  פארבלונג'עטע קינד" ) ילד שתעה בדרכו – אמרו השכנות  על הנער. לייבלה  אהב את הנחל אך לא השתתף  בידוי אבנים לתוך  השלולית  הראשית, ה"אגם" , הוא  היה יושב ובוהה ומדי  פעם בפעם תולה את עיניו ב"טיילת"  למעלה שם אפשר היה  לראות את הנערות נעות בחופזה בין דירה  לדירה בשליחות האמהות כאשר כנפי החלוקים הארוכים והצבעוניים שבהן הן לבושות מתנופפים.
 
לייבלה, לא היה יושב אוהל. הוא אהב  לשוטט. הנתיב האהוב עליו היה בכוון מאה שערים וגאולה. כבר בגיל  שבע ידע לייבלה להדריך מבקרים ותיירים בתוך השכונה ומחוצה לה. כאשר לא היו לו אורחים להדריכם, הוא אהב לקרוא בלוחות המודעות. אלה שפעו מידע, כמו הלוחות  בסין בתקופת "המהפכה התרבותית" . כאשר לייבלה למד לקרוא , הוא היה אחד הקוראים האדוקים של המודעות הללו. מודעה אחת  מטעם המרכז "לבנות אסתר",  בירוק וצהוב , הכריזה על הצגה "מעניינת ומרתקת בידיש: " צווישען די לעבענס כוואלעס" – בינות לגלי החיים- אשר תיערך באולמי "ייאמר יצחק" ברח ' שמעון הצדיק. לייבלה חשב  לו: "הלוואי ויכולתי ללכת להצגה זאת. " תוכנה לא כל כך  עניין אותו."בנות אסתר"  ענינו  אותו. הוא נראה היה עומד ככה דקות ארוכות והריר מן  הפה מתערבב בנוזל מן האף.  כרזה אחרת  שריתקה תשומת לבו הייתה:" ערב נשים גדול-בואי וחווי תוכנית מיוחדת במינה, מקורית ומהנה, ותוכלי לצפות ולחזות בערכיות  החיים  שאנו מנהלים". מודעה זאת הודבקה  על "הישיבה הגדולה- תלמוד תורה מאה שערים" . לא  זו בלבד  שמיקום המודעה היה משונה. גם השפה, לשון הקודש,נראתה תמוהה בעיני הילד. הנשים בביתו לרבות אחיותיו, הוא ידע, דיברו  בבית ידיש.
 
ובכלל ,מה המשמעות של המילה "במינה", והוא ידע יפה מה זה מין.  ככה רגיל היה לייבלה לנדוד ברחבי הרובע שלו כדי לאתר כל מיני כרזות מעניינות, בעיקר כאלה שנוגעות למין השני. ולייבלה הכיר כל רחוב, כל סמטה, כל שביל בסביבה  הקרובה של בתי וורשה ובסביבה הרחבה של מאה שערים. שבילים שמטפסים מעלה או משעולים שיורדים מטה, כמו רח' זכריה הרופא. סמטה זאת אלמלא היו  דבוקים בתיה בשני צדדיה, הייתה דומה יותר לשוחה . לייבלה נצמד לקבוצת נערים ונערות שלא מן הישוב  שירדה לחפיר זה, כאילו  שחומקת  מפני צלפים בעוברה ממוצב למוצב.  לייבלה לא חשב על שוחה. הוא ראה בעיני רוחו איך  השכנות משני צידי "הרחוב" הזה  יכולות היו  להושיט ידיים אלו לאלו או להעביר גרביונים. 
 
הוא הרחיק נדוד עד לקָרדו של מאה שערים-, הנאֳלֶבקי  ברובע היהודי בוורשה  של פולין הלא הוא ולא אחר מאשר רחוב מאה שערים, אבי העורקים של האזור. כמו שכל הנהרות  הולכים אל הים,  כך כל השבילים, הסמטות והרחובות מוליכים אל רח' מאה שערים והמשכו  לרח' שטראוס, ורחוב ישעיהו, או אל רחוב מלכי ישראל, השדרה החמישית של שכונת גאולה. בשביל  לייבלה המעבר מן הרחוב שלו לשכונת גאולה  היה כמעבר  מן העיירה אל המטרופולין.
 
הילד אהב מאז ומעולם אותו  דופק החיים, שאינו מצוי בשכונתו.  בגאולה יש חנויות לכלי קודש, למגבעות גברים  ולכובעי נשים , לפאות נוכריות הדורות מכל הצבעים, לכרים ולכסות, לסדקית וחנויות למזכרות, כנראה בשביל תיירים. בחלון ראווה אחד נאבק  שופר  על מקום בולט מול חנוכייה מפלסטיק, טלית וארבע כנפות, כיפות רגילות וסרוגות, בגד לספר תורה, אגדות חז"ל  לילדים, ספרי תפילות, תמונת שמן ועליה כתוב:"משנכנס אדר מרבים בשמחה", מחזור לימים הנוראים,מזוזות, כפתורים צבעוניים. יש  לוחות צבעוניים מאירי  עיניים לילדים  לשם לימוד ברכות כמו "מודה אני" או "שמע ישראל" וכיו"ב ברכות בלווי איורים. חרף הבליל הצבעוני , חדש מפני ישן  לא יוציאו בחלון  ראווה זה. הכול  נראה כאילו דבוק אחד בשני, מחמם אחד את השני, שבת חפצים גם יחד,  בגטו המזערי הזה, כנגד  כל מיני מרעין בישין בחוץ.  ואם  תבוא אותה  יד אדם  שסידרה את התצוגה ותנסה לעצבה מחדש , כל המערכת עלולה  להתמוטט, כאילו מדובר  בהלכה  פסוקה שאפילו בציציותיה  אין נוגעים. משום כך אין נוגעים בפריטים הללו מטעמים מעשיים, ואם לאורך זמן לא נוגעים בדברים הם הופכים לדבר קדוש ואז ההתנזרות מהנגיעה בהם היא צווי " לא תעשה".
 
תשומת לבו של הנער  לייבלה מופנית לציור שבו נראה ארון הקודש ועליו ה"כרובים" פורשים כנפיים. זה לא מזכיר  ללייבלה שום דבר שאותו הוא למד בחדר. זה מזכיר לו כאשר פעם כשהוא התעורר בלילה כשהוא צמא מאוד ופתח בשקט את הדלת לחדר ההורים , הירח האיר תמונה דומה. אלא  שלא היו אלה כנפי הכרובים אלא הרגליים של אמו מורמות אל על, דומות במשהו לכנפיים בשל שולי כתונת הלילה. בינתם הוא ראה את דמו
אביו כמו דמות המלאך בכרובים, כשהוא  מתנועע  ממש כמו בתפילה אלא שכאן הוא  עושה  זאת בשכיבה במקום בעמידה. אף שהוא מיד יצא מן החדר וסגר את הדלת בשקט, תמונה זאת הייתה חרותה בזיכרונו. הוא נזכר בה עכשיו כשהביט בחלון הראווה.
 
מאז התגנב לייבלה מדי פעם בפעם בלילה אל פתח חדר ההורים כדי לראות שוב את תמונת הכרובים בפעולה. בדרך כלל  הוא מצא אותם בתנוחה הזאת. רק לעתים קרובות ראה את רגלי אמו סוגרים כמו בטבעת  קידושין  על הגב של אביו. איצ'ה פייביש  עלה ובא אל גננדל לעתים קרובות ובדומה  לנשים אחרות בשכונה, כרסה הייתה תמיד תפוחה  בעתות הריון או  אחר  לידה. משנולד מנשה לייב היא הייתה אם לחמישה, לאחר שתי הפלות , ובת עשרים ושמונה. אך פניה היו נאים  למדי .
 
כאשר נולד מנשה לייב הייתה אחותו הבכירה רבקה'לה בת  שבע  ומלבד ההנקה עצמה  היא מלאה את כל תפקידי המטפלת, לרבות חיתול, ניקיון, סידור החדר, כך שגננדל יכלה להתפנות לטיפול בבנותיה האחרות ובבית. בלייבלה טיפלה אחותו. לייבלה  היה מוקף, כמעט כל הזמן, בנשים-אמו, ארבע אחיותיו, השכנות ובנותיהן.
 
איצ'ה פייביש יצא מן הבית מוקדם לקראת תפילת שחרית, וחזר בשעות הערב המאוחרות. המשפחה ידעה שהאבא מלבד לימוד תורה בישיבה, עובד בחנות ספרים של  דויטשר, והוגדר  על ידי המבקרים  כ "פייביש דער שמיסער" ,פייביש הפטפטן, באותם זמנים שהוא שהה בחנות, הוא תמיד עמד בפינה ליד הדלפק נתון בוויכוח  לוהט  עם אחד מידידיו  שנזדמן במקום. בחנות הספרים-של דויטשר,שהיה בעצם מחסן גדול, יכולת לשבת יום תמים על הרצפה לשלוף ולעיין בספרים כחפצך .אם חשקה נפשך לשאול כרך או  שניים ליום או לשבוע, איש לא מנע בעדך. ודאי שלא איצ'ה פייביש  ששמירת החנות הייתה לו לטורח. איצ'ה פייביש  היה שכיר  ומשכורתו מן העמידה שלו בפינה הייתה דלה, כך שגננדל נאלצה לעסוק בעבודות שונות כמו צביעת גרבונים לשם פרנסה דחוקה של המשפחה. אולם בין במתכוון,  משום תמורה זעומה בעבור העבודה, ובין מתוך הרגל, איצ'ה פייביש היה יותר  מחוץ לחנות מאשר בה.  ולעתים קרובות העביר את הפינה לפיקוחו  של אפרים וינצר, נער מן השכונה שהיה מופקד בדרך כלל על השבת הספרים מן הרצפה למדפים. פייביש נעלם והרכלנים רק ניחשו.
 
האיש  היה גברא  רבא,אדם בעל מידות, גם בגובה וגם ברוחב ובעומק. כאשר  היה  רק בן עשרים וחמש הוא נודע באבריו המגודלים ובכרסו  הבולטת. היה לו שער בהיר, מקורזל , על  ראש גדול  שישב על כתפיים רחבות, מונחות על גוש  ענק. איצ'ה פייביש  שידר כוח  גם כלפי בני מינו ובעיקר כלפי המין השני. מלבד הגוף המרשים שהוא נשא  הוא סחב עמו גם שמועות  שונות הן  על עברו הרחוק, כאשר היה אברך לא נשוי, וגם על עברו הקרוב.  בקרב האברכים הצעירים קראו  לו "הפר הגדול", " דער גרויסער אוקס" , ובמתפרה של זלדה תהו הנשים איך גננדל יכולה לשאת משא שכזה, כאשר התהייה הקולית לוותה בתהייה סמויה בכל הקשור בהתנסות עצמית במשקל  כבד שכזה. ידעו שאיצ'ה פייביש  גדול בתורה, גדול מידות ויצרו גדול , ויש צורות שונות להתמודד עם יצר וכולן כשרות, למהדרין וללא מהדרין.
 
הילכו שמועות  שאיצ'לה, שם החיבה שלו,  הסתובב  בערבים ליד בית  העם "הציוני" כאשר באו  לשם עלמות להחזיר ספרים. לכך הוסיפו כי לא  זו בלבד שאיצ'ה פייביש  לטש  עיניים לנשים זרות אלא אף חבש מגבעת רחבת תיתורה ומשקפיים כדי שלא  יזהוהו. איצ'ה פייביש  כלל לא טרח להפריך את השמועות. אדרבא, כאשר האברכים  בבית המדרש התלוצצו באוזניו על השמועות הפראיות כאשר חיוך על שפתיהם, חייך אף הוא. הוא ידע שהקנאה אוכלת אותם. השמועות לא פסקו גם לאחר שאיצ'ה  פייביש נהיה בעל בעמיו לאחר נישואיו עם  גננדל.  "עם האוכל בא התיאבון,"- התלוצצו הבריות בבתי וורשה.
 
לייבלה הקטן  לא ירש מאביו את ממדיו. להיפך, בילדותו הוא נראה כמו איזה צמח דק  שהרוח תניף אותו . לעומת זאת  ברגע שעמד על דעתו  הוא דמה לאביו בחולשה למין השני. ביום ששי היה רץ הביתה מן החדר כדי לראות איך אחיותיו לובשות את שמלות השבת. לפעמים הוא הרים את שולי השמלות של האחיות  שלא מיחו.  אך פעם אחת כאשר אמו ראתה זאת, היא משכה אותו ואיימה עליו ש"הקדוש ברוך הוא"  רואה מה שהוא  עושה גם כאשר אמא לא  רואה. " ומה יעשה הקדוש ברוך הוא ?"- שאל הילד. " מה הוא יעשה?- הוא יזרוק אותך לגיהינום ושם מטגנים רשעים בשמן"-הזהירה האם. הילד רצה לשאול: "באיזה שמן- אמא" אבל לא שאל.
 
בעצם לא רק הרמת שמלות של הבנות הטרידה את מנוחתה של גננדל.היא כבר שמעה שלייבלה מוריד מן החבלים כבסים של נשים, בעיקר גרביונים ותחתונים. משראתה גננדל  לפניה את מנשה לייב צומח  לנגד עיניה היא  תהתה מה ייצא  ממנו. לא פעם  שאלה את הנער :" לייבלה, ווס וויל  שוין בעקימן אוף דיר"?. לייבלה לא  ענה לה. כאשר היה קטן  והיא  שאלה אותו מה ירצה להיות כאשר יגדל ענה :" א  מוהייל" – מוהל . עכשיו משגדל הוא מיעט לדבר. כאשר הבנות בסביבה רצו להרגיז  את רבקה'לה אחותו הגדולה, צעקו בנימה מתנגנת: "לרבקה'לה יש אח, שעל ראשו קיבל טראח."  "והכי כואב,התוודתה רבקה בפני אימה, שהן צודקות".
 
לייבלה גדל בינתיים והילד הרזה נהיה לעלם תמיר ונאה וכאשר עבר ברחוב מל
כי ישראל, בימי ששי, הגניבו הבנות מבט אליו, ואם הוא שם לב לזה הן הסמיקו ונכנסו לחנות הקרובה כדי להימלט מעיניו. כאלה עיניים היו לו. והוא רק בן שש עשרה. בימי ו', רגיל היה לייבלה מאז ילדותו  לשוטט   עם אמו בשכונת גאולה. משנכנס יום  ששי   לובשים רח' מאה שערים בכלל  וגאולה בפרט חזות חדשה, כמו יריד צבעוני בעיירה. על המדרכות  מוצבים דוכנים למכירת ירקות ופירות, מזון ארוז וצעצועים למיניהם. הכול במחירים שבהישג ידם של התושבים שאינם נמנים עם העשירון העליון בישראל. גם קבצנים לא חסרים. כל קבצן ומקומו הקבוע , תנוחתו הקבועה והמסר שלו לקהל העוברים ושבים. ליד אחד ניצב שלט  שבו כתוב: "אני חולה לב, אשתי ובני נפטרו, אין לי פרוטה"  . אחר, כבן  ששים ומעלה מפרסם בשלט : "עזרו ליתום" . ברקע נשמעות נעימות מתוך פטיפון כמו: "רומייניע,רומייניע" , "ידל מיט דעם פידל" , ופה ושם גם סלסולי נימות מזרחיות.לייבלה אוהב את המראות, הצלילים והריחות.
 
שונה המצב בשבת. בגמר תפילות שחרית ומוסף הכול נאספים לבתיהם. ופה ושם נראות נשים, רובן עם שביסים ומיעוטן  עם פאות  נוכריות מלאכותיות , משרכות דרכן ב"טיילת" העלית של בתי וורשה , בידיים ריקות או עם סירים של חמין וקוגל. הגברים רוכנים על דפי ספרים והנערים משחקים בכוכי הריסות. ולצידם פסולת  שהתקשתה לתל טבעי או חומרים לאיזה תוספת בניה  שאף הם התאבנו ונעשו חלק אינטגראלי של המקום. ערמות הגרוטאות נראות כפסלים סביבתיים חדשניים.
 
לייבלה לא אהב את השבת. הוא אהב, כאמור, את יום השישי ואחר כך את מוצאי שבת, ואילו אפשר היה להניח גשר  בין השניים הוא היה מדלג במהירות מן האחד אל השני. כי במוצאי שבת הוא הלך רשמית למתיבתא, " תפארת דרבי מאיר מגרודנו" . בלתי רשמית  ולמעשה, הוא הלך לקולנוע "אדיסון".
 
הנער חסך את הכסף  שהוא הרוויח בנשיאת סלים בערבי שבת וחגים לבתיהם של לקוחות. הוא קנה לעצמו קסקט ומשקפי שמש שאותם הוא יחבוש וירכיב בקולנוע כדי שלא יזהו אותו. אמנם הסיכוי שמישהו מן השכונה מלבדו יבוא לקולנוע היה קטן, לייבלה לא רצה לקחת סיכונים.
 
 הוא ירד מקו 15 שם את הקסקט על ראשו הכניס בתוכו את הפאות הארוכות, הרכיב את המשקפיים ונכנס לקולנוע. הוא היה מוכן  שישאלו אותו: "מה פתאום משקפי שמש בקולנוע ?". על כך היה עונה שזה בהמלצת רופא העיניים שלו . הקרינה של המסך מזיקה לו.
 
הוא ביקש לשבת בשורה האחרונה, שורה בלתי רצויה לצופים רגילים. את הסרט הראשון שהוא ראה, אפשר בהקרנה חוזרת, היה " הרתיעה"  , בהשתתפות קאתרין דֶנֶב וג'ון פרייזר  בבימוי של רומן  פולנסקי. וכאשר קאתרין דנב הרימה את הרגל כדי לשים אותה על הברך ולייבלה ראה קצת למעלה מזה, ראשו הסתחרר עליו. עוד הוא מסתכל ברגלי דנב ומישהי מתיישבת על ידו. הוא שם לב לכך כאשר המרפק שלה נוגע במרפק שלו על אותה ידית תמיכה של המושב. הוא הוריד את היד שלו, אבל כאשר הוא חש לפתע בחום של הירכיים של השכנה, הוא הפסיק לזוז. היא  לחצה והוא לא זז. היא  שמה את ידה על הירך שלו  והוא הפסיק להתבונן בקתרין דנב. פתאום האבר הזכרי שלו הביא לכך שהוא  שם רגל על רגל כמו קתרין דנב, היא כדי לחשוף, הוא כדי להסתיר. ידה של השכנה  כמו טיל מונחה  מצאה את  החריץ שבין השוקיים של לייבלה והתבייתה במטרה. כאשר האורות  הקטנים נדלקו בשביל  "שוקולד מנטה מסטיק", היא קמה והלכה. הוא רצה לראות אותה, את פניה, אבל גם הם היו מוסווים וגם היא הרכיבה משקפי שמש. היא לא שבה לאחר ההפסקה.
 
לייבלה לא המשיך לצפות בסרט. הוא קדח. מעיו התבשלו. הוא יצא החוצה והסתובב. אולי ימצא אותה. לאחר כמחצית השעה של חיפושים, הוא ויתר. הוא  שם את הקסקט ואת המשקפיים בשקית הניילון, והלך למתיבתא.הוא נכנס ,התיישב, פתח את מסכת "ברכות" בתלמוד בבלי  ועלעל בדפים. הוא לא ראה בהם כלום מלבד הירכיים של קתרין דנב  וחש את הידיים של השכנה שלו שזוחלות אל המה שמו, ואבוי, זה הזדקף.  הוא נזכר שמוצאי שבת הערב והוא ראה בעיני רוחו  להבה גדולה של נר  הבדלה קלוע בכל צבעי הקשת  שמאירה את דרכו  אל המטמון של אותה נערה והוא מתפלל תפילת "המבדיל":  " המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחל, זרעינו וכספינו ירבה כחול וככוכבים בלילה- שבוע טוב…" בברכת " שבוע טוב" הוא כלל גם את אותה צעירה מסתורית.
 
הוא קיבל החלטה. הוא ישוב לאדיסון. לא מיד, אלא במוצ"ש הקרוב. וכך הוא עשה. הוא התקדם לעבר השורה האחרונה ושם, לתדהמתו, כבר  ישבה הבחורה שהרכיבה משקפי שמש והשער שעל ראשה היה ללא כל ספק פאה נוכרית. הוא התיישב לידה, הפעם זה היה סרט חדש, אפשר שגם הוא בהרצה שנייה. זה היה הסרט " פרנהייט 451 "  עם ג'ולי כריסטי ואוסקר וורנר  בבימויו של  פרנסואה טריפו. נראה שאת  שניהם הפרנהייט מבחוץ  לא עניין. היה להם חום טבעי. ברגע  שכבו האורות היא התקרבה אליו, שמה את ידה ישר במקום הנכון וגם הוא לאחר היסוסים שם יד על ברכיה. התנוחות שלהן הפריעו ככל הנראה לצופים ואלה סובבו את הראשים. היא אמרה לו:," אנו מפריעים, בוא נצא". הם יצאו.
 
הבניינים בירושלים מסתירים לפעמים כל מיני שכיות חמדה ומראות מלבבים כמו חצר יפה, בוסתן, או גינת נוי. המבנה של קולנוע אדיסון אינו שייך לסוג זה. מאחוריו מחסנים, שטח  ריק וכמה עצים.  לשם גררה הצעירה האלמונית את לייבלה שלנו והוא הלך  שבי אחרי
ה, במלוא משמעות המונח הזה. כאשר הם היו מתחת לעץ שענפיו סוככו עליהם היטב, היא הורידה את מכנסיו, את תחתוניו, את  החצאית שלה ואת התחתונית שלה . היא השכיבה אותו מעליה, אחזה באבר שלו שהיה זקוף וכוונה אותו אל הפתח  שלה וכמו מורה בכיתה א'  נתנה לו את השיעור הראשון במגע מיני תוך הדגמה. הנער בן השבע עשרה גמר תוך פחות מדקה, והצעירה לא עשתה כל מאמץ להאריך את התהליך.
 
הפעם הוא זכה לנשיקה. היא נפרדה ממנו ואמרה לו: " נתראה במוצ"ש הבא, תבוא ? " הוא הנהן בראשו.הוא לא הלך למתיבתא, הוא חזר הביתה. הוא חש חולה באמת. כל העולם  נע סביבו. הוא חש עלפון .הוא לא ידע מה איתו, וכאשר אמו ניגשה אליו ונגעה במצחו, היא אמרה:
" לייבלה, אתה קודח". "כן, אני מרגיש רע. הכל כואב לי".
" אני אומר לאבא  שמחר לא תלך לישיבה"- הרגיעו האם.
לייבלה היה אסיר תודה לאימו. הוא תהה אם זה היה משהו דמיוני, או שזה קרה באמת. הוא אף פעם לא שמע על דבר כזה. אמת, הוא חשב על "ביאה", זה המונח של משגל במדרש, אבל לא בצורה כזאת, ולא בנסיבות כאלה. הוא הלך לקולנוע לראות סרט, דבר אסור כשלעצמו, אך הוא הוסיף חטא על פשע בכך שהוא נענה ליצר.ומה העונש משמיים שצפוי לו.
 
הוא ניזכר באמירת חז"ל : " איזה הוא גיבור, הכובש את יצרו". הוא לא כבש אותו, והחשבון בוא יבוא, ועוד  כמה חודשים טובים  מפרידים עד ליום  הכיפורים  ולסליחות. אולי הוא לא יחזור במוצ"ש לקולנוע  אדיסון. אולי בכך הוא   יוכיח כי מה שנאמר במסכת ברכות: "ואל ישלוט בי יצר הרע"- הוא מקיים.
 
אבל השבוע לא היה טוב. הוא היה רע. כל כולו יצרים אפלים ותאוות בשרים. מה יהיה, מה יהיה?. איזו " סיטרא אחרא" השתלט  עליו והוא לא יכול  להשתחרר. הוא חיכה למוצאי  שבת רק כדי להוכיח כי  יוכל הפעם לשטן כמו יעקוב אבינו כשנאבק עם המלאך.  אבל איך אפשר. ובאמת כל אותו שבוע הוא הסתובב  כמו איזו רוח  רפאים. שמו לב לכך בבית ושמו לב לכך בישיבה. אבל מכיוון שהודבקה בו תווית של אברך תימהוני, חולמני, מצב רוחו השתלב יפה בסטיגמה הזאת.
 
מוצ"ש מצא אותו באוטובוס  15  ובקולנוע אדיסון. היא חיכתה לו בחוץ. היא אמרה לו:
 " חבל על הכסף, בוא נלך לחצר". הפעם הוא הציג לה שאלה: " תגידי לי מדוע את רוצה אותי ? ".
 " כי חיפשתי אותך, ומצאתי אותך" .
 " את מכירה אותי, את יודעת מי אני ? "
 " לא, אני לא יודעת, אבל רציתי בחור צעיר כמוך" ,
 " עוד משהו. את רוצה להתחתן אתי ?את יודעת בן כמה אני ?  אני צעיר. אני עוד לא בן שמונה עשרה."
"לא- היא ענתה לו- אני לא רוצה להתחתן איתך… עכשיו ".
 
היא גררה אותו למקום הקבוע  שלהם. הפעם היא קצת שיחקה איתו,  והנער לא ידע את נפשו מרוב התרגשות  וגירוי נעים .
הוא שאל: אני יכול לנגוע ב…..פתח, בשפתיים למטה?
היא לקחה את ידו והוליכה אותו אל פתח מערת הקסם, ועזרה לו. רירי נזל מפיו על שדיה.
 לאחר שגמרו הוא שאל: " אפשר לראות את הפנים שלך?"
 " אפשר, אם גם אתה תראה את הפנים שלך ותוריד את הכובע. ".
הוא ויתר. לפני שנפרדו, היא נשקה לו על השפתיים, ואמרה לו : " אני נוסעת מחוץ לעיר, ואחזור בעוד חמישה שבועות, ואז ניפגש  שוב. בסדר ?".
 "בסדר, הוא השיב".
 "ועוד משהו, היא נזכרה להגיד, אני אחכה לך בתוך  הקולנוע."
 
בשלושת השבועות הללו, גררה גננדל את בנה יחידה מרופא לרופא, מקדוש לקדוש והתלוננה מרה שבנה ירד מן המסלול. הוא אינו מרבה לדבר, מילא, הוא תמיד היה קמצן בדיבורים, אבל הוא לא אוכל, הוא לא ישן, הוא מסתובב בלילות כמו מוכה ירח  ולא מעניין אותו כלום. היו כאלה שיעצו לה שתיתן לו חזרת, שהיא מעוררת, היו שהמליצו דווקא  על שום ועל  פטרוזיליה ועלי דפנה, והיו, מעטים, שיעצו לה  להניח  לו. כמו שהוא נודד לו בהזיות ככה הוא ישוב.
 
במוצ"ש המיועד, הוא לא חיכה לקו 15 . הוא הלך ברגל את המרחק הקטן בין ביתו לבין קולנוע אדיסון. אז הוא שאל את עצמו: " מדוע בכלל נזקקתי לאוטובוס. זה מרחק של רבע שעה, ואני מרחיק למלכי ישראל כדי לנסוע לרחוב ישעיהו?"
התשובה הייתה שהוא ביקש  לטשטש  עקבות. אולי מישהו ממכריו יראה אותו הולך. מלבד זה, הרי רשמית הוא  במתיבתא והמתיבתא היא  ליד מלכי ישראל. שבע רצון מן השאלה והתשובה, הוא הגיע לאדיסון. הוא חיכה יותר משעה עד לפתיחת הקופה, ואז הוא נכנס פנימה. היא עוד לא הייתה. כעבור עשר דקות היא הופיעה. הפעם היא חבשה כובע גדול והשיער שלה גלש מתוכו. היא התיישבה על ידו. " נראה את הסרט ? " שאלה אותו. " אם את רוצה- הוא ענה לה". כאשר התחילה ההקרנה, היא לא  שמה ידה על ברכיו, כדרכה,  אלא נטלה את ידו  שלו כדי שימשש את  החזה תחילה ואחר כך את הבטן ולמטה מזה. הוא לא ראה בכך  שום דבר מיוחד.
 
בהפסקה, היא יצאה ואמרה : " אני הולכת לשירותים, אם אני לא חוזרת, אתה יכול  לצאת. ". היא לא חזרה, ולייבלה יצא. הוא לא ראה אותה. הוא הלך מאחור אל החצר ולא מצא אותה. הוא חזר לחזית הבניין והיא לא הייתה שם. הוא שב אל הקולנוע, אל השירותים ואמר כמעט בלחש. " אני מחכה, את שם? ". איש לא  ענה לו. הוא אפילו את שמה לא ידע.הוא יצא החוצה. הבחורה איננה. היא נעלמה. השעה הייתה מאוחרת והוא חזר הביתה. אביו חיכה לו. " מה קרה, אתה נראה כמו מישהו  שיצא מן הגיהינום. מה איתך. אמא מספרת לי שאתה מוכה ירח."  " עוד מעט ראש חודש, אבא, אין ירח". " אז, למען השם, מה איתך ?  דיבוק נכנס בך". " אני ל
א יודע, אני מרגיש לא טוב, אבל זה יעבור". " עניני גוברין ?"- שאל , קרץ האב. " לא, לא , שיקר  לייבלה, בכלל לא".
 
לאחר שבוע. הוא שָב לאדיסון, ואיש לא חיכה לו, וזה חזר על עצמו  שבוע לאחר מכן, ושבועיים, ושלושה. הוא נסע בקו 15 כבר לא מתוך איזו ציפייה וכמיהה אלא מתוך הרגל. כאן במקום הזה הוא טעם את טעם הגן-עדן , כאן הוא חיפש את הצאן ומצא את המלוכה. כאשר אמה שלו אמרה לו :"לייבלה די ביסט  גאנצן פערפלונטערט", הוא רק התבונן בה. וכשהיא אמרה לו: "בני, ככה לעולם לא תישא אישה ולא יהיו לך ילדים."- הוא התבונן תחילה באמו ואחר כך הוריד את הראש וחייך חיוך מר. סוד של שניים בלבד,ואולי אי פעם עוד שותף.
 
כאשר לייבלה שמע  שקולנוע  אדיסון בוער, הוא רץ למקום. הוא ראה להבות עולות מן החלונות. היו  שם כבאים, שוטרים והרבה עוברי אורח. הוא התגנב אל מאחורי הבניין, נטל ענף מן העץ  שאותו הכיר, והשליך  אותו לתוך אחד החלונות. ומשנכח שאיש לא מבחין בו, השליך עוד ענף. הוא נזכר בשיר ששמע  בבית :" עס ברענט, יידן עס ברענט" .גם אצלו בפנים הכול בער, ואיש לא יכול, גם לא הכבאים ,  לכבות בערה זאת . מאז,  עברו הרבה  שנים והוא  עדיין נוסע בקו 15 במוצאי שבתות ומציץ על  קולנוע אדיסון המפויח, ורונן הנהג  מתבונן בו.
 
 
סוף
 
@ כול הזכיות שמורות למחבר. אין להעתיק את הסיפור, או חלקים ממנו בכתובים רגילים או באתרים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדינה  On 22/02/2009 at 1:38 pm

    תמונת פסטל נפלאה, בצבעים, בחום,בתאור- בכול. תודה לך צבי גיל

  • חדווה  On 22/02/2009 at 9:58 pm

    מציאות כעט היסטורית מצויירת במלל ביד אמן. נפלא

  • מיכאל  On 23/02/2009 at 12:58 pm

    מאד נהניתי לקרוא. תודה.

  • גאולה  On 23/02/2009 at 6:16 pm

    נולדתי בירושלים והתאור של בתי וורשה ומאה שערים והחיים בהם, הם לא רק סיפור- הם ציור נפלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: