מוסף-ערך


 

 

 

 

בעידן שבו התקשורת, בעיקר הקלאסית הכתובה, נמצאת בשפל, כמותית ואיכותית,  "מוסף" הארץ כפרסום תקשורתי עכשווי על כול הכרוך בכך, הצליח לשמור על עיתונות ועיתונאות במיטבה.

העיתונות בכלל ועיתונות הצמרת בפרט נמצאת באחת התקופות הקשות שלה, ובניגוד לכלכלה הגלובלית, כמאמר המשורר "אם החורף כאן האביב לא רחוק", ( ג'והן מילטון) היא נמצאת בעונת הסתיו כאשר החורף לפניה. אין לדעת  כמה ענפים ועלים ינשרו  בחורף ומה יוותר באביב. אך בדומה לכלכלה הגלובלית מצבה חל על כולם. זה אמור לגבי ה"ניו יורק טיימס", האמריקני, ה"טיימס" הלונדוני, ה"לה מונד הצרפתי" ה"קוריירה דה לה סרה"- האיטלקי, ועל "הארץ" שלנו, שלא נופל מהם בטיבו. אלא שבעידן האינטרנט, החדשות המקוונות, שלא לדבר על הטלוויזיה( שגם היא  סובלת מירידה במשקל), והמשבר הכלכלי, האילוצים לחפש את המכנה המשותף הגדול ביותר כדי לשרוד, אופייניים לכולם. העיתונות הכתובה לוחמת על חייה.

מי שיחלוק על כך מן הסתם  יצביע על החינָמונים שפורחים, כמו אצלנו החינמון "ישראל שלנו", שהוא בעצם פירסומון מחופש לעיתון. ויש כאלה בכול העולם. זה משהו שאתה לוקח כאשר אתה עולה לרכבת ומשליך כאשר אתה יורד ממנה. גם  מי שירצה לראות בפרסומים האלה משום עיתון אין הם מגיעים לקרסוליו של עיתון  כמו "הארץ" ,  אפילו בתקופה שבה גם בו נפלה שלהבת..

עיתון "הארץ" איננו מה שהיה. על כך אין חולקים, גם לא עורכיו וכתביו. אלה שיסנגרו בצד הזכות יאמרו שהוא התאים עצמו אל הזמן מתוך רצון להיות רלוונטי לקהל קוראים עכשווי. הא- ראייה: תפוצתו עולה, והוא במקום השלישי אחרי "ידיעות" ו"מעריב".  אלה שיקטרגו יטענו כי גם  במצב הקיים, ה"מהפכות" זוטה שהוא עשה, היו מיותרות. הכוונה לא רק לתכנים אלא גם לתובָנָה, נכון יותר לקונספציה.חלק נכבד, תרתי משמע, מקוראיי "הארץ" קוראים אותו בין היתר מכיוון שהם התרגלו אליו. אלמנט ההיכרות אצל הבריות הוא חשוב מאוד. בעיתון "הארץ" מדובר לא רק בכָתָבים וותיקים שפרשו, אלא ב"פורמט" שפרש. בדילול החומר,בהנמכת הפלטפורמה, בהתבססות על תמוכות כמו "גלריה" ו"ד'מרקר"-  שלוחות שמחזיקות את המרכז. גשר המיתרים של "הארץ".

אשר לתכנים, אינני מתייחס למדור החדשות, שכן אלה, כאשר מניחים אותם על סף הדירה, התישנו במשך הלילה. מתן כותרות צועקות וניפוח הנושאים הללו מעבר לכל יחס, לא מוסיף לדעתי אלא גורע. מוטב היה למלא את החללים בדעות, של אנשים מחוץ למערכת. אם לאנשים אין זמן מדוע שיקראו את הספיחים. מאידך יש בו חסר בולט, ציבורי ועיתונאי, (כמו במדיה כולה) ומאז שאמירה הס פרשה. אין דווח כמעט על המתרחש בשטחים הפלשתינאיים. ואם אין עיתונאי ישראלי, ניתן בהחלט להשתמש במקומי, גם אם הוא מזדהה עם הנעשה שם. " אנחנו הלא ישראלים יודעים מה המצב במחנות הפליטים(בגדה) ולא אתם, כי אתם , פשוט, לא יכולים להיכנס לשם"- אומרת פרופסור סילווין בול מצרפת לאסתר זנדברג- "גלריה" 17.10.2008 . זה ליקוי בכול העיתונות הישראלית אבל אני עוסק כאן ב"הארץ". הנעשה אצל הפלשתינאים לא פחות חשוב, מבחינתנו, מן הנעשה בבירות המערב. הטור של גדעון לוי בנספח " השבוע"- "אזור הדמדומים" הוא קצה הקרחון או גבעת חירייה.מאידך קיימת "גלישה" (אינני משתמש במונח "נפילה") גם בחלק הפובליציסטי, במאמרים וברשימות.

ל"הארץ" יש גם בעיה, "סמויה" מן העין,  שרבים לא מודעים לה ."הארץ" , הוא עיתון של מנויים בעיקר, .מנויים וותיקים נאמנים. חלקם , מה לעשות, הזדקן, ועיניו כהו, וקשה לו לקרוא באותיות הקטנות. העובדה שבכול זאת התפוצה שלו עלתה ולו במעט,  אומרת דבר והיפוכו. שהוא טוב, ושהוא טוב מכיוון שהוא גזור לפני האופנה. עם זאת יש לי הרבה מכרים שוויתרו על  גיליונות "הארץ" בכלל  ובימי חול בפרט, והם מסתפקים בגיליון של יום ששי  אשר כולל את גם את הנספח "השבוע" שקוראים וותיקים אוהבים אותו, ואת המוסף. ועליו, בעצם, אני רוצה להרחיב קצת את הדיבור.

 

 

 

דרכו של "מוסף הארץ" בביתי.

 

פעם, כאשר הוכנס לביתנו  מוסף "הארץ" בימי ו', בסוף שנות ה- 60 , זמן קצר לאחר שראה אור,רעייתי , יהודית, אדריכלית פנים, אשר לא הרבתה לקרוא עיתונים, מיד שמה יד על המוסף. אני, לא זו בלבד שוויתרתי, אלא כמדומני שלעיתים רחוקות מאוד קראתי את המוסף. אין לי מושג ירוק מה היה בו ומדוע רעייתי מצאה בו עניין רב. לי, כעיתונאי, כעורך,כמנהל חדשות בטלוויזיה, הייתה לי בעיה שמקורה באילוצי זמן קריאה וכתוצאה מזה של מיון מה אני קורא. הסתפקתי בראש וראשונה בחלק החדשותי של העיתון, בחלק הפובליציסטי שבו, והצצה במוסף תרבות וספרות. זאת נוסף על קריאה בעיתונים אחרים במדורים שהיה לי עניין לקרוא אותם. לא זו בלבד שלא קראתי את המוסף, אלא לא שאלתי  אותה מה יש בו, שכה מושך, שמא הוא ימשוך גם אותי.

כיום, אילו רעייתי בחיים, היה לה מתחרה בקריאת המוסף. המוסף הוא מעין סלון  של העיתון, משהו שהאדם לא קורא אותו לא בעמידה, ואפשר  לא בישיבה, אלא, כמוני,   על כורסה, בנינוחות, כאשר הוא לועס לאט את שפע  המידע, החשיבה והאיור של מיטב הכותבים והמאיירים. כיום, גם המוסף חייב להתאים עצמו לצרכים חדשים, לקוראים צעירים ולכן גם הוא בהדרגה שינה צורה. אבל אולי בניגוד לעבר,הוא במידה רבה משמש, בשבילי ,חלק מן העיקר, ואולי לעוד כמוני,  ויש, כמובן, שיעקמו את האף.

מוסף הארץ הוא, בעיניי  מעדנייה, מעוצבת, מיוצבת, מאורגנת, מסודרת, על מדוריה, טוריה, מסגרותיה, והקורא יודע בדיוק היכן נמצא הכתוב החביב עליו. העיצוב הגרפי והאיורים מאירי עיניים. בפורמט הוא, כאמור ,טבלואיד, אבל בתכנים יש בו משהו שמזכיר את הצרוף  שהיה פעם  ב " העולם הזה" , של אורי אבנרי. לא עם שתי עטיפות שונות- אחת סנסציונית, ארוטית , השנייה פוליטית חברתית. ."העולם הזה" היה בוטה יותר גם בעיצוב וגם בתוכן. זה מה שמשך אז, וזה מה שמכר: הצבע- במשמעות הכפולה של המונח. הוא ביקש לפנות לאיזה מכנה משותף של המודרנה והבוהמה, אשר מצד אחד רוצות  להיות זבוב על  הקירות של הממסד ובאותו זמן גם להציץ מאחור, במראה הארוטית, חלק שלפי הרכילות נקרא בשירותים.הסיסמה של "העולם הזה" מאז שאורי אבנרי, החל בעריכתו ב- 1950,  הייתה "ללא מורא,ללא משוא פנים". עם זאת מוסף "הארץ" הרבה יותר חדיש, מתוחכם, הרבה יותר מעודן, אף שיש בו מכול אלה. מה גם, נושאים אלה הם כיום  קונצנסואליים. הוא עכשווי.

כוח גבריאגרה

 אילו "העולם הזה" היה מקדיש מאמר על הזקפה הגברית ועל הויאגרה, היו אומרים. נו, באמת. זה "העולם הזה", רודף סנסציות, שמלות ואף  "נרתיקי אישה"   vagina))  ואברים גבריים. היום במוסף הארץ, זה במקומו. המין עונה על שלושת צרכיו הבסיסיים של האדם: הפיסי, הרגשי, ולמי שיופתע, גם הרציונאלי. וזאת מסגרת ההתייחסות של המוסף. ("העשור הזקוף"- 3.10.2008 )  חלק  בלתי נפרד מן החיים, והפן החשוב שלהם- המין וביצועיו, הפין וביצועיו.

התחקירים.

 

השתמשתי ב"שם המפורש": "פין", בשל אסוציאציה על כתבת תחקיר במוסף על רחוב פין מספר 1 בתל אביב.  שם המאמר ("זרקור"  ב- 29.11.2007 ) : שׂאולׁ בעיר- ללא הפסקה. אני מביא רק מקצת מן הנאמר בו.

 

"כשראיתי את העצים הכרותים האלה התחלתי לבכות"- ככה התבטא ראש המועצה המקומית בית ג'אן,יוסף קבלאן, לאחר ש-24 אלונים עתיקים נכרתו במזיד בלב שמורות הר מירון- ע"פ כתבה גדולה בעיתון "הארץ"  מאת אלי אשכנזי,  ב- 25 בנובמבר 2007 . ובאמת הלב נחמץ לנוכח גדיעה כזאת של עצים נדירים שהגיעו לגיל מאה ויותר. אולם בפרפראזה על אמירתו של אחד העם ( מכתבים מארץ ישראל) אפשר לומר כי עצים כי ייגָדעו יבואו להם רשות הגנים הלאומיים, יוסף קבלאן, הקרן הקיימת ואחרים וייטעו עצים חדשים במקומם, אבל נפשות כי יגוועו בשאול תחתית מי יקום להם ומניין תבוא עזרה.

 

זאת אני כותב לאחר שקראתי את כתבת השער במוסף "הארץ"(9.11.2007 )  לפני  3 שבועות שכותרתו "גיהינום המין והסמים ברחוב פין 1 בתל אביב מאת: וורד לי (צילומים לאה גולדה הולטרמן).. במהלך אותו זמן ניסתי לראות כיצד התיאור המבעית, המזוויע, האיום והנורא- יחלחל  בנפש הקוראים והלאה מהם, בחברה ופסגת הפירמידה הישראלית. ואכן בעיתון "הארץ", שהוא עושה כדרכו מעקב- ,follow up מדווחת וורד לי לפני כמה ימים על אישה נוספת, שלישית, שמתה תוך חודשיים ברחוב פין 1. משהו זמני, למתן מחסה לכמה נשים מכורות לסמים, אמנם מסתמן, לפי הדיווח של וורד לי .

 

יחד עם זאת, החלחלה שאחזה בי עדיין ממשיכה בויברציות, הן לנוכח התיאור הזה, ועוד יותר

 לאור(נכון יותר- לחושך) העובדה ששוב עברנו לסדר היום. אורית קמיר, במאמר בנושא סמים באתר שלה ב "רשימות"  ב- 10.11.2007 (שאת הסיכום אביא בהמשך המאמר), התייחסה לתחקיר הזה של וורד לי,תוך הֶקשר ל"פלנטה אחרת".

 

הבאתי את ההתייחסות לסוג של תחקירים שגם הם חלק בלתי נפרד ממוסף זה, תחקירים ממוקדים, אמינים, ללא כחל וסרק, תמונות תקרובת ותמונות רקע במסגרות של מילים שלא רק נוגעות אלא צורבות.

 

אין כמעט נושא בולט שעל סדר יומה של המדינה שאינו מוצא ביטוי בתחקירים של המוסף החל במה שאנו אוכלים ושותים, באוויר שאנו נושמים, בסביבה הפיסית שבה אנו חיים ובשחיתות שמטילה את צילה הענק, ההרסני והרצחני עלינו.

 

מפכ"ל המשטרה:ללא מורא,ללא משוא פנים

 ואם לא בתחקיר אז בריאיון ממצה ונוקב עם מפכ"ל המשטרה( השכפ"צ– 26.9.2008 )- ראיון שממנו אתה לומד בראש וראשונה על האדם שמופקד על אכיפת החוקים ולא פחות על הנעשה בשטח כפי שהוא רואה אותו. והוא רואה את החצי כוס- המלא. זה חשוב, וצודק בעידן של תקשורת מתלהמת,להראות גם פן זה.( בלי י' באמצע)

 

זה, וזה גם כן.

 

כאמור המוסף מגוון מאוד, תוכנית, צורתית, גראפית ואין כמעט נושא שאינו כלול בו: ממטבחים מדיניים ועד למטבחיי גורמה ממתחמים אדריכליים גדולים ועד לסיפורה של דירה,  נכון יותר סיפורה של משפחה אחת. אני רוצה להתעכב דווקא על תוכנו של אותו מדור "מצב משפחתי". באחד ממאמריי ( מצב רוח אביך– 13.12.2007 ) ביקשתי לשמוע את דעתה של פרופסור יהודית שובל, מן האוניברסיטה העברית, סוציולוגית מוכרת בעולם האקדמי כאן ובמערב, האם יש סיבה אובייקטיבית למצד הרוח הירוד, והיא אמרה בין השאר : " ..  כאשר אתה מדבר על "פסימיות" צריך לתת את הדעת לאיזה תחום אתה מתייחס. אכן הפסימיות היא נפוצה למדי בכול הנוגע לסיכויי השלום כתוצאה ממפגש אנאפוליס, לדוגמה, אף שגם כאן עשוי לבוא שינוי כהרף עין. אולם הסיפורים במוסף "הארץ" מלמדים על תחושה כללית של נחת רוח  ושביעות רצון, בדרך כלל,   ואף קורטוב של אופטימיות לגבי חיי היום יום בישראל. אמנם לא מדובר במדגם,  אך הציונים הגבוהים הם מתמידים לאורך זמן, כפי שאני התרשמתי מקריאת המדור הזה. הוא כולל מגוון רחב מאוד של אנשים משכבות אוכלוסיה שונות. ילדיי, אשר בדרך כלל מתעלמים מחדשות פוליטיות, אינם פסימיים כלל ועיקר". מכאן כמובן אין להקיש כי המוסף כולו משדר "תחושה כללית של שביעות רצון". בכלל לא. אבל הפרסום הזה מאפשר לקורא לראות משהו הוליסטי יותר.

 

למשל. ללקח היסטורי ניתן להתייחס בדרכים שונות. המוסף מצא דרך מקורית להתייחס ל"פרשת כפר קאסם" בדרך אסוציאטיבית בגיליון יום הכיפורים, בבחינת הכאה על חטא, דווקא מצד אלה שהערך המוסרי גבר אצלם על פקודות.( אנחנו לא ירינו– מוסף  ערב יום הכיפורים)מסיפורי האנשים שהיו שם אתה  למד כמה דברים: אנחנו לא סדום ועמורה,הם גם לא רואים עצמם כצדיקים. מוסר אצלם לא ראוי לצל"ש. זה עולה  בקנה אחד עם תפיסתי שאין דבר כזה כמו "טוהר נשק". טוהר נשק זה פלנלית, שמן, ניקוי הבריח והקנה,  כדי שהכלי יפעל ויפגע. לעומת זאת יש טוהר מידות והוא שהנחה את החיילים האלה בשעתם.

 

המוסף לא מתנזר מ"הצצה",  אך לא דרך חור המנעול,  והערטול הוא יותר ארוטי מאשר סקסיסיטי. יש בו רכילות, אך במקום שכתב יעשה זאת מי  שעסקה בשעתו בנושא מספרת על כך. גם זאת דרך אלגנטית. אולי אלגנטי אינו המונח הנכון. מסגרת התייחסות היא הגדרה מוצלחת יותר. לדוגמה.סלבריטאים מכורים לסמים, הם להיט לקראים מסוימים.אבל אם אתה מביא את הסיפור, נכון יותר שיחה על פסיכיאטר אמריקני-ישראל שמנהל מרפאת גמילה בארה"ב, והוא שמספר על הפציינטים, יש לקורא,גם וגם, שלא לדבר על פיסת מידע חשוב.( עלה להם לראש– מוסף 8.10.2008 ) כאמור,כפי שציינתי, מי שרוצה לעשות היכרות, יכול למצוא את התכנים גם באינטרנט. מכאן שאני לא משווק את "מוסף הארץ". אני מתייחס אליו כאל פרסום ראוי. גם כמי שעסק ועוסק במדיה בפועל ובמישור הדיסציפלינארי, וגם כקורא.

 

 

"גילויים" בחצר.

 

הרבה דגלים,ודגלונים מתנוססים מעל למגדל של  המוסף. אחד הזכרתי, וכוונתי לדורון רוזנבלום שהוא הסטיריקן הבולט ואולי היחידי ברמתו, בארץ, ולו הקדשתי רשימה ואף הדגשתי שהוא ראוי ל"פרס ישראל להומור, לא פחות מאשר "ניקוי ראש" בשעתו.( החברה והמדינה במראה מלוטשת- זרקור 17.7.2008)  אבל בצידו ישנו עוד דגל. הטור של אריאל הירשפלד. עם הכתובים של הירשפלד עשיתי היכרות בשעתו בעיקר ממאמריו במוסף ספרות ואומנות השבועי ב"הארץ".הוא מוסיקולוג וחוקר ספרות עברית ואיש עט לתפארת .פרופסור הירשפלד הוא מרצה בכיר בספרות באוניברסיטה העברית ומלמד , בין היתר, גם בבצלאל בתחום האמנות.

 

הטור השבועי של הירשפלד במוסף הארץ הוא בעבורי חשיפת מטמון. אינני חושב שיש תחום, יהיה זה מוסיקה,אמנות, ספר-עכשווי או היסטורי, אתר עתיק או מקום, כמו איזה כפר נידח, שהוא נתקל בו, שהירשפלד לא מוצא בו איזה גומחה נסתרת מן העין, או גלויה, מבלי שאנו הקוראים נדע את המשמעות או ניתן את דעתנו על ה"מציאה" לפני שהוא גילה אותה .מבחינה זאת הוא  מעין .explorer מגלים גדולים כמו  סמואל בייקר,ויטוס ברינג,ריצ'רד בירד, שלא לדבר על הגדולים מאוד כמו קולומבוס, קוק, ואסקו דה-גמא, מגאלן ואחרים,הרחיקו נדוד,  גילו יבשות,חשפו פסגות מוצאי נהרות גדולים, קרחונים מדבריות וכיו"ב,  הירשפלד לא מרחיק לכת. הוא  מגלה לנו איזה נקיק איזו גומה נסתרת, שוליים בצידי יצירה,פרטיטורה או ביצוע, שדרכם הוא מצביע על  משהו שלא הכרנו, "ליד הבית".  

 

מוסף  "הארץ" ככול אמצעי תקשורת עבר,כאמור, שינויים, חלקם בולטים מאוד.השינוי באוורור, כלומר להכניס פה ושם גוון קליל , זיכה אותו בביקורת נוקבת למדי מצד מנויים וותיקים, והם נתנו לכך ביטוי במכתביהם למערכת. אגב גם בתחום זה, המוסף שונה מאשר עיתון האב. במוסף, הביקורת פחות נתונה במיטת סדום ופחות מודגש ידו של "צנזור" עלום. עורכים התחלפו אבל המרשם נשמר פחות או יותר. המוסף מזכיר לי באופי את הסדרה " הפילהרמונית בג'ינס", ואין לך הגדרה יפה יותר לפרסום עיתונאי.

העורך:ניר בכר

 

עורך המוסף הנוכחי הוא ניר בכר, שהתמנה לתפקיד לפני כשנתיים וחצי. בכר בן  40, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, החל את דרכו בסוף שנות השמונים ככתב ועורך המגזין הירושלמי "כל העיר" של רשת שוקן. בכלל, המקומונים של רשת שוקן- פעם- הוו עתודה אנושית למיטב העיתונאים של "הארץ" . מי שהיה עורך כל העיר בשעתו, חנוך מרמרי, נתמנה לעורך "הארץ" במקומו של גרשום שוקן, הבעלים של העיתון. רותי יובל, בשעתה כתבת ב"כל העיר"  היא עורכת "מעריב"- רק להזכיר שניים. "כל העיר" כיום הוא פירסומון, בעיקר, אף שיש בו מדי פעם כמה כתבות מעניינות. ניר בכר, עבד משנת 2000  ב"ידיעות אחרונות" וכיהן בין היתר כמשנה לעורך. וכעורך המוסף "7 ימים".הסיבה לפרישתו מ"ידיעות אחרונות" הייתה מקצועית,ואין כוונתי להיכנס לפרשיות פרישה של עיתונאים מעיתון כלשהו.

 

כול עורך "מוסף" מוסיף נכסים משלו, דגשים משלו, לפרסום שהוא עומד בראשו, והדעת נותנת והאוזן שומעת, שניר בכר תורם תרומה משלו. מכיוון שפתחנו ב"פאונה" , בדימוי מן הצומח והטבע ,נסיים גם בהם. מוסף "הארץ" הוא שמורה בג'ונגל התקשורתי כיום, אי של עיתונות ועיתונאות במיטבה, בעתות של שפל בים התקשורתי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ערן  On 22/10/2008 at 6:09 pm

    כתבה כמו זו שהתפרסמה לא מזמן בזכות יחסים בין מרצים וסטודנטים, ללא פתחון פה לאלו שנפגעו מ"יחסים" (אשר לעיתים קרובות הם ניצול יחסי מרות") היא דוגמה לכך שהעיתון הוא יותר סקסיסטי מארוטי. שלא לדבר על התחנפות לציבור המרצים המטרידים שנמנה על קוראיו.

  • חיים שיבי  On 22/10/2008 at 6:58 pm

    פוסט מרתק – ואני מסכים עם רוב המסקנות. ועם זאת אי אפשר שלא להזכיר כי המוסף-המעדניה פועל היום בסביבה תקשורתית שונה -שיש לה השפעה כפולה על תכניו ועל הקצב שלו. שינוי ראשון – הוא נקרא על ידי ציבור שאיננו מנוי על המוצר העיתונאי של בית שוקן – באמצעות האינטרנט. שיני שני – הוא פועל מול מערכת מתחרה מתוך ביתו שלו – הדה מרקר והמגאזין החודשי שלו. מבחן הזהות של המוסף בסביבה רווית קצב ודגשים שונים – הועצם.

  • אורנה  On 22/10/2008 at 7:27 pm

    אפשר לומר כי אירוטיקה וסקסיזם נושקים כיום, אחד לשניה. בניגוד לערן אני לא חושבת שהמוסף מחניף, נכון יותר חד צדדי.בכלל לא.

  • אסתי  On 22/10/2008 at 8:47 pm

    שלמרות כל מה שכתבת המוסף היום כבר לא מעדניה הוא אולי סניף קפה קפה בכיכר המדינה.
    לבעלי הג'יפים שחונים על מעבר החציה ולבלונדיניות שבאות לתפוס חתן בדרך לרכישה החדשה של ג'ינס ב2000 שקל.

    מעולם לא האשימו אותי בשמרנות אבל אולי אני כזאת, לא ראיתי בשנה האחרונה כתבה אחת פרובוקטיבית או מאתגרת כמו שהיה נהוג בימי אודי אשרי למשל, אבל לעומת זאת הרבה כתבות חינניות על לייף סטייל, אופנה, אוכל ודברים אחרים ברומו של עולם.
    מפעם לפעם עולה כתבה שווה קריאה. זה לא קורה או קורא כל שבוע.

    אין ספק שיחסית לאחרים הוא במצב טוב. מה טוב? טופ של הטופ. באמת. אבל הצחקת אותי כשאתה מדבר על כך שעלה למקום שלישי אחרי ידיעות ומעריב. מעריב? הלוווו? העיתון שהשאלה היחידה לגביו היא מתי יקרוס סופית? (ואני אומרת את זה בצער רב מאוד. גדלתי על מעריב)

  • נדב  On 22/10/2008 at 10:12 pm

    גיל מתייחס למוסף ולא לעיתון היומי.והמוסף כפרסום עכשווי שבכול זאת רוצה למשוך קהל צעיר- הוא טוב. אין שום דבר רע ב"לייף סטייל, כאשר זה לא העיקר, ובנושא הזה עוסק מוסף גלריה. אני קורא גם עיתונות חוץ טובה ואני מסכים עם גיל שהמוסף הוא טוב.מה שלא טוב זה המצב. אבל את הרי לא מתלוננת על המצב, אשר מביא את המדיה להנמיך קומתה.

  • נחום  On 23/10/2008 at 10:04 am

    הכבוד והיקר
    לניר בכר

  • גיא  On 26/10/2008 at 1:37 pm

    אני לא קורא לא את העיתון ולא את המוסף. אבי שהיה מנוי על העיתון יותר משלושים שנה, הפסיק את המנוי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: