מה מריץ אותם-ולאן


 

 

רשמיי סתוו.

 

שפת הירקון הייתה קשורה באחרונה עם אחד האירועים המזוויעים, אם לא המזוויע ביותר,  בארץ הזאת. אבל , רצועה ירוקה זאת בלבה של תל אביב שוקקת חיים. היא ממלאת את סוללות התושבים במשנה מרץ ואת ריאותיהם באוויר, בבריחה מעיר מהבילה, בלא שתתאדה. אורח לרגע לא רואה כול פגע אך הוא רואה שביב של שֶגע, מין הבזק  מצלמה של תמונה דוממת, וזאת נחרתת בתודעתו. זה יכול לקרות לפני יותר מיובל בניו יורק או בשנת 2008 בתל אביב. אלה הם הרשמים. הם  רגעיים אבל חבויים היטב באלבום הגדוש במוח ויש בהם מן הסמליות.

 

בביקורי הראשון בניו יורק בשנות החמישים, כשליח  לתנועת נוער, קפצתי ממחנה הקיץ ב- Wapingers falls שליד העיר  פוקיפסי,(שם אינדיאני)  בצפון מזרח מדינת ניו יורק,  לכרך, ליתר דיוק למנהאטן. בלחות  ששוררת בניו יורק בקיץ ובראשית הסתיו,( רק וושינגטון הבירה עולה עליה) חיפשתי מקלט בפארק המרכזי של העיר ה- central park .התיישבתי על ספסל   ובהיעדר עיתון או ספר התבוננתי מסביב. מה שראיתי הוא שרוב הספסלים תפוסים על ידי אנשים בודדים שמצוידים בשקיות ומתוכם הם מפזרים גרגרים ליונים,לדרורים ולסנאים , מינים שמצויים בשפע בסנטארל פארק. היו כאלה שאף ידעו לזהות את הסנאים וקראו להם בשמות.היו סנאים שאף טיפסו על הברכיים של מיטיביהם,והיו שהשתחוו בפני ארוכי הזנב, והודו , עד כדי כך הכירו אלה לאלה טובה. וכשמשמרת אחת פינתה מקום הופיעו ניו יורקים אחרים, מבוגרים יותר ופחות, נשים וגברים, התיישבו להם בנחת, פתחו את השקית,הוציאו את הגרגרים,פצפצו  ופיזרו אותם.הסנאים והיונים נשארו . אגב, מסופר כי המשוררת הגדולה, אלזה לסקר-שילר, בערוב ימיה בירושלים, מצאה מרגוע לנפשה הסוערת בהזנת בעלי חיים,בעיקר ציפורים.אך לסקר שילר הייתה נפש בודדת אחת וכאן בסנטראל פארק היו הרבה נפשות בודדות.

 

באחד המכתבים שכתבתי לרעייתי לעתיד,יהודית, ציינתי שיש לי הרושם שבניו יורק העיר מצויים עשרה מיליון אנשים בודדים.כמובן בדותה שמצוצה מן האצבע ומדמיון מעוות.אבל, אני חייב לומר שמאז, בשהויות ממושכות וקצרות, סך הכול יותר משמונה שנים, הגעתי למסקנה שלפחות יש איזה בסיס תפיסתי לרושם ראשון זה. רושם  יש בו מן הסמליות.

 

הניו יורקי המצוי שגר בבניין רב קומות לא מכיר את השכן שלו, שגר על ידו . אבל כאשר במקרה בערב, תוך כדי לווי כלביהם לעשיית צרכיהם, הם עשויים לגלות בתדהמה שהם בעצם שכנים באותה קומה. יתרה מזאת, הניו יורקי,  כפי שהכרתיו, אינו חלק מאיזו קומונה, והמכנה המשותף לניו יורקים  הוא היותם ניו יורקים. זהו. הניו יורקי, בכול הופעה, מאלגנטית ועד ביזארית, בכול תפיסת עולמו, מקפיטליסט ועד לאנרכיסט,  הוא אינדיבידואליסט, ועל כך גאוותו. ככה שהתווית של בדידות, נכון יותר אינדיבידואליות,  יש בה שמץ של אמת.

 

אי אפשר לומר זאת על התל אביבי. זאת עיר  אשר  כופה עליך פמיליאריות. כאשר אני תל אביבי בשנות ה-60 של המאה הקודמת, למרפסות לא היו תריסולים. לעת ערב, במיוחד בימי ששי, היית עד  לעונג שבת על המרפסת, תקרובת,  קלפים, סתם שמוס,  שיכולת, אם רצית,  להשתתף בו מלמטה . תל אביב היא עיר פתוחה לעומת ירושלים שהיא סגורה לא רק בחומת אבן, אלא בחומה שבכול אחת משכונותיה ומתושביה. היום הסיפור קצת שונה. את הים בתל אביב חוסמים בתי מלון, את הרחובות חוסמים כלי רכב שמזהמים ומחממים את האוויר,  ויש המזגנים שפולטים לחות. התוצאה היא שתל אביב היא- חמאם בקיץ, סאונה, בנגקוק שעל הים התיכון.

 

תל אביב  על שפת הירקון.

 

באחד מימי ששי, בערוב היום, ואני בתל אביב,לא יכול לעמוד יותר במיזוג, או במאוורר ויוצא לשפת הירקון, לטיילת במעלה העיר מול תחנת הכוח רדינג. פארק הירקון הוא אחד הרצועות המבורכות שעיריית תל אביב הצליחה להעניק לעיר . רצועה ירוקה  נטועה עצים מצילים, דשאים  ושבילים להולכי רגל ולאופניים. בשוליים, הרבה ספסלים. בערב הם מיותמים. איש לא יושב עליהם. קשישים, ובעיקר קשישות ,חוששים שיבולע להם, יאנסו אותם או סתם יטרידו או ישדדו. צעירים, אם בכלל,  לא יושבים על ספסלים. או שהם שרועים על הדשא או חבויים באיזו גומחה על שפת הנחל שממנה מיתמר עשן דקיק ומתוק. אין כאן לא צרצרים ולא צפרדעים בסביבה, אלא אם כן נאלמו דום.בנחל עצמו משתקפים האורות של ארובת רדינג הגבוהה שעדיין מדיפה ריחות  באוויר שעומד. האורות המרצדים משווים למים העומדים אדווה מלאכותית.

 

 

 

 

האטרקציה, ומבחינתי אין מופע יפה יותר, היא להתבונן באנשים, הפעם בתנועה. הרושם שלי היה שהאנשים אשר נעים כאן, בריצה, בדילוגים,בהליכה מהירה ואטית, באופניים-לא ראיתי סוסים ב"קאבאלקדה" זאת- מצאו להם איזה ערוץ כדי לפרוץ דרכו, אולי נכון יותר, לחתוך, את הלחץ האנושי והפיסי, את האוויר הדחוס, בכרך הזה. כאילו כאן הם פורשים כנפיים ולשעה קלה הם דואים.

כהתבטאות  אותו שוטר תנועה אמריקני אשר במענה לנהג שאותו עצר, שטען כי לא נסע במהירות מופרזת, העיר לו: your are not driving fast, you are flying low . גם הם עפים נמוך.

 

אם אתה רוצה לראות את תל אביב בוא לשפת הירקון בשעות בין הערביים ותגיע למסקנה המוטעית, כפי שאני הגעתי בסנטראל פארק, שכול תל אביב נמצאת כאן. אבל בכול זאת רבבות יושבים במסעדות,בפאבים, בבתי יין, בבתי קולנוע, בתיאטראות, באולמות קונצרטים, בפיצריות,בפיצוציות, בדיסקוטקים,  על שפת הים, משחקים בבאולינג, בביליארד, וגם נמצאים בבית. אך פה על שפת אותו נחל שהוקם לתחייה, תראה יעף ססגוני של קטן וגדול, צעיר וזקן, ברגל, באופניים על קורקינטים, בג'וגינג,  בצעדה מהירה ובהליכה עצלה.  אתה מתבונן באיזו מין הנפשה מורצת של גלגל החיים. יש תינוק בעגלה, שדוחפים אותו, יש נער על קורקינט, יש זוג נאהבים שמחזיקים חזק ידיים תוך כדי הליכה מהירה, יש מהלך עם סנטר זקוף ושתי ידיים מנוענות בגובה החזה, כמו שצריך,  כדי ליתן למשאבת הדם לעבוד כהלכה. יש שהולכים תוך הרפיה הידיים, תוך השמטת הראש, יש שמדברים אל תוך הפיה על החזה של טלפון נייד, יש שמאזינים ל- i-pod . יש זוג קשישים שהגבר משתרך קדימה והאישה מאחור, באיזו הליכה עצלה,  כאילו הם חוזרים לבית מאסיפת חברים מתישה של הקיבוץ ואולי עוד מעט ייפנו את הבמה. איש לא  נעצר. זזים. זזים  לאן- בעצם לשום מקום. זאת תנועה לשם תנועה מין perpetum mobile   שבא  להעצים את המוניטין של הכרך המהביל  הזה כעיר ללא הפסקה .

 

יש בה בהליכה ובריצה איזו  מונוטוניות, איזה פסק זמן מן הטרוף שבעיר הזאת שהנודיזם הולם אותה יותר מאשר הלבוש. בלחות של שבעים מעלות ויותר , גם החולצה, הגופייה,והחזייה נראות מלאכותיות, ורצוי היה להשיר את הכול ולהזיע חופשי כמו יצורים ביער, בטונדרה או בג'ונגל. פה ושם מתגנב הרושם שיש כאן איזה escapism איזו בריחה מן המציאות, מעין  חזרה לטבע. ובטבע אין  מטרה אחרת מאשר לשרוד. להעביר את היום, כדי להגיע ללילה ולהעביר את הלילה כדי להגיע לבוקר.

 

מי שמעוניין בכלבים, ימצא כאן אוסף שלא יבייש תחרות בינלאומית. דומני שאין גזע שלא מיוצג כאן.עדת הטֶריירס לסוגיהם,כלבי הרועים השונים, מלטיזים, האסקים סיביריים – סובלי אסטמה בחום, פוינטרים, פודלים, אפגאנים, דלמאטים , ביגל, לבראדורס, ספניאלס  ועוד גזעים למחצה או סתם ממזרים. ויסלחו לי אלה שאותם לא הזכרתי. יש מהם שהולכים בעקבות מוביליהם בנחת ובמשובה, כאלה שרצים אחרים או לפניהם וכאלה שנגררים אחר האופניים, ככלב נרצע . בניגוד לתחרות אין כאן קישוטים. גם הכלבים מזיעים.

 

בתל אביב של ימינו אתה  חלק מצנטריפוגה.על כול ההמולה שלה, הקולות והריחות, גלי הים והלחות, ההליכה מכאן לשם ומשם לכאן מביאה אותך לאותו מקום משל היית  מסוק שהלהבים שלו מחזיקים אותך מרחף במקום. ככה , אתה מרגיש שאתה חי. איך אתה חי- זה כבר סיפור אחר לגמרי. ככה או אחרת אתה גומר את היום כמו שמישהו גומר  לאחר דחף בלתי פוסק. ה- ,drive  הוא העיקר. זה שהריץ פעם את סמי. סמי גליק היהודי  הוא כוכב הרומן "מה מריץ את סמי" – מאת באד שולברג.הספר ראה אור ב-1941 ושימש בסיס לסרט על מפיק יהודי הוליוודי,  אשר שום דבר לא יהווה מכשול לריצה שלו. מדוע הוא רץ, ולאן- זאת כבר שאלה אחרת.

 

תל אביב, הוי תל אביב- היית! וחלמתי חלום.

 

וביושבי ככה על הספסל וזיכרונותיי מחזירים אותי ,לא לשנות החמישים של ניו יורק, אלא לשנות ה-40  בגטו לודז' (כאשר אני נמנה עם "היהודים הקטנים" שאותם אני מזכיר באחד ממאמריי הקודמים) ובקן של תנועת "הנוער הציוני"  אנו שרים על תל אביב. הנה הבית הראשון(ככול שאני זוכר):

 

ואם אתה רוצה בחור

לבלות שעות

רוץ מהר לתל אביב- עיר החולות

שם על שפת החול

שם תמצא הכול,

רוץ מהר פן תאחר

רוץ לתל אביב…(עדכון:.) …..רוץ… בתל אביב.

 

 

כירושלמי, בשל כורח נסיבות, שמתבונן בתל אביבי, אתה נפעם מן הקצב המטורף בעיר הזאת, מדופק החיים, ולא רק על הצימאון לחיות, אלא על הדחף לצעוק: אני חי. אתה נרגש  מן החופש , מן הטבואים המועפים, כמו בטקס של "תשליך" על שפת הירקון,  מן הקולות, הצלילים,  האווירה, הפתיחות שבה. העיר העברית הראשונה. יש בה עדיין ניחוח של ה"אלטנוילנד"- העיר הלבנה. אין דומה לה- מטוב ועד לבלתי מספיק. ואילו ניתן היה לעשות עסקת חליפין הייתי מציע שהרצים על שפת הירקון יבואו, כול עוד החורף לא בא, לרוץ בטיילת ארמון הנציב בירושלים. אנו ניתן להם אוויר ונוף. הם יתנו לנו אווירה.

 

שנה טובה יותר.

.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורנה  On 25/09/2008 at 12:45 pm

    יופי של "בלדה" לסתוו

  • גדי  On 26/09/2008 at 10:29 am

    מאמר יפה בעתו.הירקון באמת שב לתחייה והוא חגורה ירוקה בעיר אפורה בצבע.גם המאמר מוסיף לו חן

  • חדווה  On 26/09/2008 at 2:34 pm

    שיר לירקון.מהנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: