"הדשא של השכן"- לא קיים. גם לא אצל השכן של השכן


 

רשומה לעונת המלפפונים הירוקים.

 

לפני כשבועיים, הייתה ב"מבט" כתבה ( במסגרת החדשות הטובות) על שהחרדים סוף ,סוף הכירו ב"סביבה". כלומר הם הולכים לאמץ את הירוק.  בכתבה הופיעו, בין היתר,  מי שהיה הרב הראשי לישראל וכיום רבה של תל אביב, הרב ישראל לאו, שאין כמוהו דובר רהוט בכול עניין, ואם אפשר לדבר על ירוק- מדוע לא. את העצים ראינו מרחוק, רחוק, לא בקרבת מקום הנאומים. כאן אני חייב לומר "אשריי המאמין". בשכונות וברבעים החרדיים בישראל הצבע הוא אפור. שם אין ירוקים לא בהשקפת עולם ולא בצבע הסביבה. זאת למרות שבמסורת היהודית שיונקת שורשיה בתנ"ך – הצמח, עץ השדה, הם משאת נפש. אצל החרדים גם במדינת ישראל רשות הרבים היא רשות נוכרית, לפחות מבחינה זאת.

 

בגיאופוליטיקה יש לנו הקו הירוק. הצבע הירוק  הוא במלוא מובן המילה  קו מפריד בין ישראל לבין השטחים. זה סימן היכר בלבד ולא ציון לשבח או לגנאי. לכול עם וקהילה תרבויות משלהם. הערבים יושבים בשטח צחיח, שבו אין מים, והמעט שיש- דרוש לשתייה, להשקיית העדר או את חלקת הגידולים הקטנה ליד הבית. הבדווי, נוטה אוהלו להיכן שהוא נודד, וצמחיה בלאו הכי כמעט שלא קיימת במדבר, וודאי שהוא לא יטרח לגדל ולטפח אותה. אם יש בסביבה מעיין, ולידו נווה – מה טוב. אבל גם ערבים נייחים  לא מרבים לשתול עצים ליד בתיהם. להם חשוב יותר המרחב הפתוח מאשר הצמחייה. ישראל כפתה על האזור החרב גינון בעיר וייעור בסביבה. לדעתי זאת גישה ומדיניות מבורכים מאוד, מכול בחינה שהיא . מי שלא שותף לחוויה זאת, למראה הירוק הזה, הן הקהילות החרדיות.אצלם נגמר הקו הירוק.

בית דתי ישן בשכונת רוממה-ירושלים

 

בגיאודתיקה,  כול אימת שאני עובר בשכונות של חרדים בארץ, במאה שערים או בבני ברק,  אני יודע בדיוק מה  התיחום בין שכונה חרדית ולא חרדית. מדובר בשכונות חרדיות ולא מסורתיות או דתיות. גם אם האחרונים נוהגים על טהרת שמירת מצוות, אין הבדל בצבע שליד בתיהם. יש בו ירוק במידה זאת או אחרת. וודאי שהדברים אמורים לגבי החוג  והסביבה של הרב לאו, ציוני למהדרין. בשכונות חרדיות כמעט ואין. ואני תוהה, מה עשתה הלכה, שהחלידה,  למאמינים. הגן הראשון  שמוזכר בתורה הוא גן העדן. הבדיחה מספרת שאילו אדם הראשון היה סיני, לנחש לא היה כול סיכוי והיינו חיים בשִפעו עד עצם היום הזה . אפילו התורה עצמה משולה לעץ. "עץ חיים למחזיקים בה". ויש עוד ועוד התייחסויות ל "פלורה" בתורה:  "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כול עץ", "אדם כעץ השדה"  ע"פ חז"ל יראה אדם אילן בדרכו יאמר "מה נאה אילן זה". כנראה שהפליאה מאילנות הייתה גדולה כול כך שהאמירה מובאת בהקשר של תפילה. לאמור אם האדם עוסק בתפילה או הוגה דברי תורה, אל לא לשים לב לאילן הנאה.(מגרסא דינקותא שלי ) ועוד וכיוצא באלה. לגבי היהדות דתית- ציונית, אין בכלל שאלה לגבי מקומו של העץ והצומח בא"י.

 

בדף הנחיה למנהלים, למחנכים, למורים, למדריכים( אתר מורשת) מסופר כי הרב זאב גולד, מרבני הציונות הדתית בראשית המאה ה-20, מתאר בספרו "זהב הארץ"  חוויה ייחודית שהיה עד לה כאשר לווה את הרב קוק : "וכמה נעים לי לספר בכל הזדמנות מה שנזדמן לי פעם לשמוע מפיו של רבנו הגדול, גאון ישראל וקודשו, מרן הרב קוק זצ"ל, שליוויתי אותו לכפר מגדיאל( הוד השרון: צ.ג.)  לנטוע יער צומח עצים. כאשר מסרו את השתיל לידי רבנו, ראיתי שפניו מאירים כלפיד אש וכל גופו בוער כאש קודש, ובחרדת קודש חפר בעצם ידו הקדושה את הגומה, ושם בה את השתיל, ושפתותיו דובבות הודיה לקב"ה על אשר זיכהו לנטוע עץ בארץ הקודש."

 

נוי ושמיטה.

לפחות חלק מן הרתיעה של גידול עצים וצמחייה, נובע מן האילוצים של שנת השמיטה. במהלך שנת השמיטה ישנם איסורים והגבלות רבות בנוגע לטיפוח הגינה. הבעיה מתעוררת כאשרו מארגנים מסיבה או אירוע משפחתי בגינה הפרטית נטולת הפרחים והטיפוח. כלומר אירוע זמני, ולא מצב מתמשך. יש משתלות שמצאו  פתרון יצירתי לסוגיה. הפיתרון, דומה לחמץ בפסח. אלא שכאן לא "מוכרים" אלא "משכירים" עציצים, אגרטלים, פרחים- טבעיים או פלסטיים. אבל אני תוהה מדוע צריך את כול השיטות הללו, כאשר לא מדובר בעץ מאכל אלא בעץ נוי או בפרחים שאינם אכילים. מה עניין שמיטה לעצי נוי,לדשא ולפרח?.

מכלול דתי חדש יחסית, מול בית הטלוויזיה. עץ בודד מוריק באופק

העניין הוא בכך שהמסורת היהודית, ובעיקר החרדית אשכנזית, עניין הנוי החיצוני לא מעניין אותה. היא סחבה איתה מן הגלות את הגבול שבין רשות היחיד לבין רשות הרבים. אמנם יש האמירה "הווה יהודי באוהלך ואדם בצאתך". אבל רשות הרבים הייתה מזוהה עם שטח של הגויים. למזלי בבית שבו נולדתי, בעיר זדונסקה וולה בפולין המרכזית, סבי בעל הבית, נטע גן פרחים בקצה המתחם של החצר הפנימית (שלושה מבנים בצורת ח'). וכמה הצטערתי, ואף הייתה לי טינה עמוקה,  כאשר, מחמת קשיי אשראי, בעקבות הקמת בניין חדש, נאלץ סבי להשכיר את השטח כמחסן. למזלנו השלטונות העירוניים הקפידו , למצער, על המדשאות והעצים בחזית הכיכר שבה גרנו. אבל בדרך כלל החוץ נחשב לשטח הפקר בכול הקשור באסטטיקה.  אם עין זרה לא שמה לב,  היהודיות ומשרתותיהן , לאחר שטיפת הרצפה לא טרחו להוציא את השופכין ביציאה מן הבית, אלא פלוך, פלאך , דרך החלון או המרפסת. נוהל מקובל עד ימינו אלה בשכונת מאה שערים, אף שהרחוב הוא יהודי. האסטטיקה לא מילאה תפקיד אצל החסיד, וגם לא היום. פה ושם, בהר נוף בירושלים או באיזה  שכונה חדשה בבני ברק קיימים אי אלה נקודות ירק. אחרת אתה תדע בדיוק מתי אתה עובר מרמת גן לבני ברק- הקו הירוק.

זכור לי כי כאשר עברנו לירושלים בראשית שנות השבעים, בעקבות הטלוויזיה הישראלית, יכולנו באותו מחיר לרכוש דירה בשכונה היוקרתית, כבר אז, משכנות שאננים,  ובקטמון הישנה שבה בחרנו. רעייתי סיירה בשכונת ימין משה ( משכנות) והגיעה למסקנה שבסמטאות הללו שכולם אבן, מגורים, גלריות ונתיבי תיירים,  היא לא תוכל לגדל ילדים. מאז , המחירים שם עלו פי ארבעה, אך מעולם לא הצטערנו על הבחירה. להיפך ככל שאיזור "המושבה" (הגרמנית) בשכנות לנו, התעורר ככה שבענו נחת יותר.

ילדים בין "מאובנים"

הנה אתה מציץ למכלול בתים חדש יחסית, שחזיתו החיצונית ברחוב שרי ישראל והפנימית ברח'  תורה מציון מול בית הטלוויזיה. הילדים, שנמצאים בחופשה, משחקים לא בדשא, לא בפינה ירוקה אלא בינות אבנים. הלב נחמץ. אני משוכנע שאפילו רשות המים אשר מנסה לחנך אותנו(פחות את עצמה) לשמור על כול טיפה, לא מדושנת עונג מתופעה כזאת.

הנחמה היחידה במראה האבנים הקרות הללו, היא תזכורת שאנו לא נסכים שבגלל מחדלים של רשות המים, פקידי האוצר, משרד האנרגיה ועוד מערכות ביורוקראטיות מאובנות, נחזור לתקופת האבן מתקופת החורש. די לנו ב"שמורות" הללו בשכונות החרדיות.

 

 

* צילומים- צבי גיל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה  On 31/07/2008 at 7:40 pm

    היא קסומה ולפעמים אוכלוסיות מסויימת ממש הורסות את הנוף

  • תמר  On 31/07/2008 at 8:31 pm

    כדאי לעיין בקישור המצורף, ממנו ניתן ללמוד כיצד ניתן להמשיך ולטפח גינות נוי פרטיות או ציבוריות בשנת שמיטה.
    שנת שמיטה אינה בהכרח הסיבה לחוסר הנוי בשכונות חרדיות.
    http://www.daat.ac.il/shmita/sikumim/rihenberg4.htm

  • נתן  On 31/07/2008 at 10:01 pm

    מעניין,תמר, מדוע הרבה אנשים עוזבים את ה"עיר הקסומה".קסם מטעה.אם מישהו רוצה להתייחס אל ירושלים כאל מופע, זה מרהיב. לתיירים- ירושלים היא חגיגה. לתושבים, כנראה שלא. אחרת לא היו עוזבים אותה. זה אמור גם לגבי שכונות. שכונת מאה שערים היא ציורית, אבל חיים בה אנשים בסביבה אפורה. במקומות שונים בחו"ל, אותה סביבה הייתה צבועונית, מחייכת. כאן היא קודרת.

  • דפנה  On 01/08/2008 at 5:31 am

    לצבי גיל המלומד
    קראתי בהנאה רבה את המאמר הדשא של השכן

    כמנהגך בקודש המאמר מעניין וקולח ובמיוחד הסימוכין והמידע שאפשר לשאוב ממנו.

    ח.ו.ג.

  • עודד  On 01/08/2008 at 10:31 am

    המידע אינו חדש. מה שמאלף הם דווקא הצילומים שמדברים. אשר לסגנון, לגיל סגנון ציורי-גם זה ידוע.

  • אודי שרבני  On 01/08/2008 at 12:35 pm

    הנה

  • חולי  On 01/08/2008 at 2:09 pm

    אהלן

    נועה,
    התגובה שלך חלשה. ממש ממש חלשה.

    צבי,
    אני לא מסכים עם הניסיון להפוך צמחיה לערך. מדבר צריך להישאר מדבר. והתושבים הנודדים בו צריכים להמשיך לנדוד (כל עוד זה חפצם) ואין שום סיבה להעדיף ערכית שדות ירוקים על מרחבים צחיחים.

    כך גם בארכיטקטורה אורבנית. ירוק או לא ירוק זה לא ערבות לחיים טובים או מאושרים. אם הצבור החרדי מעדיף שכונות לא ירוקות, זה לא מתפקיד הציבור החילוני לבקר אתו. להפך דווקא חוסר הירוק הוא מהסממנים הבולטים של ירושלים בעבר. לא רק בתוך החומות אלא גם השכונות הראשונות שניבנו מחוצה להן, כמו גם מאה שערים, מיעטו בצמחיה, בחכמה רבה, וניסו באבן לצור חללים כאלו שבמקומות עשירים במים עושים עם צמחיה.

    צמחיה לא מספיק לשתול. צריך גם לטפל. ואם אין אפשרות לכך עדיף לא לשתול.

    עוד משהו, אני דווקא חושב שבסמטאות של נחלאות וימין מושה כן אפשר היה לגדל ילדים. חבל רק שעירית ירושלים העדיפה ציבור אחר בימין מושה, ודאגה להעיף משם את המשפחות עם הילדים שכן נהנו לשחק על מרצפות האבן.

  • צ.ג  On 02/08/2008 at 12:08 pm

    חולי. אם את עוקבת אחרי הרשימות שלי אני לעתים רחוקות עונה או מתייחס לתגובות.זאת משתי סיבות. אני מעלה נושא- סובייקטיבית, כמובן. שנית, אני לא רוצה לגרור "טוקבקים". הפעם אני כן מעיר.אני לא מתבונן על ירושלים, לא כעל עיר קדושה, לא על עיר תיירות,ולא על אפיונים שונים של השכונות. בדיוק כמו שאני לא מתבונן בסביבה בגובה 33,000 רגל שממנו נראה הכול פסיפס אחד גדול של צבעים.אין הרים,אין גאיות,אין נהרות, אין זבל ולא לכלוך. הכול קולאז' צבעוני. אני חיי כאן למטה ואני רואה דברים בעניים שלי, ומאיר אותם בפנס הקטן שלי, או בזרקור קטן. אני חיי בעיר שצריכה לנשום את העכשיו ולא את העבר, משום כך מראות "הקלויסטרים" הדתיים מרתיעים אותי, מעצבים אותי. כי זה לא רק עוני פיסי אלא גם עוני פסיכולוגי.
    עד כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: