והרי החדשות: אלה שהיו, אלה שיהיו,אלה שלא היו ולא נבראו,וחגורת הדיסאינפורמציה שמחזיקה אותן


 

במערכת הבחירות לכנסת לאחר המהפך  הפוליטי של 1977  הוציאה מפלגת העבודה ספרון קטן שעל העטיפה היה כתוב: כול הישגי שר האוצר, שמחה ארליך. עשרות דפים שהכיל הספרון היו ריקים. על משקל חידוד זה אפשר לומר כי העיתונות כיום היא מלאה בדפוס, אך כמעט ריקה מתכנים רציניים מהימנים. אשר למדיה האלקטרוניים גם הם מראים ומשמיעים מהדורות גדושות באוויר.

 

מי שהיה העורך חד העט של ה"ניו יורק סאן" בשלהי המאה ה-19 ,גו'הן רוגארט  כתב כי  " כאשר כלב נושך אדם, זאת לא חדשה, כי זה קורה לעיתם קרובות. אבל כאשר אדם נושך כלב- זאת חדשה." אמירה זאת הפכה למנטרה קלאסית של הגדרת "חדשות" . אילו רוגארט חי כיום היה משנה את דעתו. היום אנשים נושכים כלבים, וזאת לא חדשה, בוודאי לא סנסציה.  יש ובנסיבות מסוימות הדבר מדווח, אבל לא מתפרסם בתקשורת הרחבה.

 

ב- 14.12.2007 דיווחה סוכנות "רויטרס" מניו דלהי שהודי אשר ראה כיצד כלב רחוב  חטף מחצרו  ברווז, רדף אחריו, תפס אותו ונשך ולעס אותו עד שזה הוציא את נשמתו, והנושך קיבל טיפול נגד כלבת. בארץ, למשל, ואולי במקומות רבים, לא התפרסמה ידיעה זאת, כי אין בה חידוש. אין גם חדש במציאות שבה אנשים אוכלים, מילולית, אנשים אחרים. ועוד משהו מעניין. ישנה עמותה שסיסמתה: "תנו לחיות – לחיות". אין עמותה דומה שמניפה את הדגל "תנו לאנשים לחיות".

 

כול המרבה-גורע.

 

בשעתו,  ערוץ 1 –קרי "הטלוויזיה הישראלית"- היה בן יחיד בשטח והוא היה מונופול פסיאודו ממשלתי במשך חצי יובל שנים. שעור הצפייה במהדורת החדשות המרכזית- "מבט" נע בין 75-85% .משום כך נראה היה שאם לשטח ייכנס מתחרה, כמו "חברת  החדשות" של הערוץ השני, אותו נתח  של צפייה איכשהו יתחלק. אבל פרופסור אליהוא כץ, מי שהיה ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, ואחד מגדולי ההוגים בתחום המדיה, כחלק מתהליך סוציולוגי, ניבא כי השיעור המצטבר של צפייה בחדשות בשני הערוצים,  דווקא  יירד. וזה אכן מה שקרה. שני הערוצים ביחד לא הגיעו לכלל 70% מאוכלוסיית הצופים. פרופסור כץ הסביר את הפנומן בכך, שכול עוד שלט ערוץ אחד ללא עוררים, והוא נתפס כשרות ציבורי, הצפייה בו הייתה מעין אילוץ מרצון- must , עם איזו הילה. כאשר קמו לערוץ מתחרים,  החדשות בטלוויזיה החלו לאבד גובה, והנפילה נמשכה, ונמשכת עד היום הזה. בין היתר מכיוון שלטלוויזיה קמו עוד מתחרים, הכבלים, הטלוויזיה המקומית והאינטרנט. אבל להערכתי יש עוד סיבה, לא כמותית אלא איכותית.

 

המגאזינים של החדשות בערוצים הראשיים, מעלים גירה ויזואלית מן החדשות של הרדיו שהם מהירות יותר ומקיפות יותר. אך  גם חדשות ברדיו עלולות לפגר אחר ידיעות באינטרנט, או אפילו בטלפון . במאמר הביקורת במדור טלוויזיה

( "הארץ"  14.3.2008 ) כתב יוסי קליין: "אתמול אחר הצהרים קבלנו, כרגיל, מבחר מתוך העמודים הפנימיים של עיתוני הצהריים: הורים שכולים, הורים מתעללים, רץ מרתון קיטע ושיר מפי זונה של מושל ניו יורק. גם בימים עתירי חדשות מגיעות הידיעות אל הצופה תשושות וסמרטוטיות אבל תמיד אפשר לסחוט מהן טיפה או שתים. אתמול כך נראה גירדו את התחתית…"

 

פעם, כאשר ביקשו לציין את מותר העיתון מאמצעי מדיה אחרים, אמרו כי עיתון לאחר שקוראים אותו אפשר לארוז בו מליחים. היום המליחים כבר ארוזים,  ואיפה לוקחים מאות אלפי מליחים לארוז אותם בטונות הנייר של העיתונות הכתובה. אני, למשל,  כאשר אני מקבל ביום ו' את הקילו ושלושת רבעי, של עיתון סוף השבוע,  שמחצית מן המשקל שייכת למקומונים,(מקוממונים)או פירסומונים,   אני  מרכז את האחרונים להשלכה למיכלי המחזור. אבל גם החלקים הרציניים יותר, רובם מעשיות נבובות. בידיש: "פיסטע מעשיס". עכשיו שערו בנפשכם שאותיות דפוס אלה, הן שמהוות מקור לסיקור האירועים בתקשורת האלקטרונית.

 

אז מה נשאר למהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה לשדר. אני לא אכנס למה שקרוי  ה line up (הנושאים שהמערכת מכינה לשידור) , אשר מתחלף, כמובן , בין ישיבת המערכת בבוקר לבין כמה שעות לפני השידור בערב. אם יש פיגוע, טבעי שזה יהיה ה"אייטם" המרכזי. הכלל  "הישן מפני החדש הוציאו"- הוא השיקול הראשי במערכת החדשות. אלא מה, הרבה מן החומר,  הצופים כבר שמעו עליו ברדיו וקראו עליו באינטרנט. משום כך מורחים את מרבית המהדורה, או בתמונות חוזרות ונשנות או בתוספות "צבע", בעיקר אדום וצהוב. המרשם הזה חוזר על עצמו, והוא משמעם.  אני שמכור לחדשות, לאו דווקא בשל בואי משם, אלא כהרגל עתיק יומין, מפסיק לצפות בטלוויזיה. גם בשל שעמום וגם בשל אלרגיה.במידה מסוימת זה חל גם על הרדיו.

 

מיחזור חדשות.

 

דוגמה . רבבות ישראלים עשו להם למנהג, מזה חדשים, לצאת בימי ששי לשדרות ולערוך קניות. והנה, דרך הכוכב,  אלי ישי , בדמות שר התעשייה והמסחר,  וקורא לציבור(חדשות רשת ב'- 16.3.2008-)    לצאת לשדרות ולערוך שום קניות. השר אסף "אלטע זאכען" ומכר אותה לתקשורת. שם תמיד קונים. לנושא אלי ישי, כבר הקדשתי מאמר. גם לתקשורת, אבל זאת ראויה מדי פעם בפעם להזכיר לה שתתבונן במראה ותבחן מה משתקף ממנה. מה שמשתקף במראה זאת היא ערימה של כבסים מלוכלכים שהיו כבר בשימוש בטלוויזיה לפני שעברו ניקוי יבש. או, לחלופין ידיעה מרעישה- בכול הערוצים- שבפינת החי בקריית מוצקין, הקופים נולדים בימי שישי. מה כאן החידוש. הרי אבינו הראשון נולד ביום השישי לבריאה. זאת סוגיה יותר הולמת לתוכנית של זאב אלבוים בערוץ 1 על המקרא- דארווין  וחוקי האבולוציה.

 

התקשורת, אף שהיא שיודעת יפה את הרקע, מפרסמת בשקיקה דיסאינפורמציה. הדוגמה האחרונה על המצב בגבול עם סוריה. כול צד והדיסאינפורמציה שלו, ולא זו בלבד שהעניין מדווח בהרחבה אלא גם הפרשנים החכמים מפרשים. לא שמעתי מפיהם את המילה דיסאינפורמציה. לעניות דעתי את "המחול לשניים" פתחה ישראל, כאמצעי מניעה לאיזו התקפה, אפשרית, של החזבאללה בצפון במלאת 40 להריגתו של מורניה. הסורים לא יכלו שלא להגיב. וככה נמשך ה"מתח" עד ששוב ישראל היא שיזמה את ה"רגיעה".

והתקשורת- השליח המפורסם- מסקרת. ולאחר שנקבע מה שנקבע,  עוברים לאזור הצימרים בצפון לשמוע האם הידיעות מרתיעות ישראלי מלהגיע לצפון. התשובה היא,  כמובן שלא. אם הישראלים ישימו לב לשיטפון הזה של שמועות, הם יפסיקו לנוע בכלל.

 

דוגמה אחרת,הבאת ידיעה משפטית כמו פסיקת השופטת תמר בר אשר-צבן אשר מזכה מעבירת החזקת חמץ בפסח מכמה בעלי עסקים ירושלמיים.זאת ידיעה שמן הראוי היה להצמיד לה פרשנות, כפי שעשה ערוץ אחד, ב"מבט" באמצעות הפרשנית המשפטית תמר אלמוג. אף שגם הוא הביא את שורת המקהלה של הקוזקים של אלוהים ובראשם יו"ר הוועדה לביקורת המדינה ח"כ זבולון אורלב, מגדולי הפרסומאים של עצמם. מדוע "הארץ", למשל , חיכה ארבעה ימים להביא את פרשנותו המלומדת והמדויקת של פרופסור זאב סגל הפרשן המשפטי הבכיר של העיתון.

 

אני חילוני שנולדתי בבית חרדי. מסיבה זאת או אחרת יש לי כבוד למסורת. לדעתי יש לכבד את הרגישות של  הציבור הדתי בכול הקשור לחמץ. בראש  וראשונה מכיוון שהחרדים עדיין מיעוט(ואני מקווה שככה יישארו). דמוקרטיה מעצם  טבעה  אמורה להתחשב במיעוטים. אחרת זאת תהיה רודנות של הרוב.אין זה מתפקידו של בית המשפט לפרשן את פסיקותיו, אך חובת התקשורת לעשות זאת.

 

תחום אחד שנסקר בתדירות , הוא אכן ראוי לסיקור. התחום הפלילי. חשוב לשקף את המתרחש בשטח זה בארץ, בכול הנוגע לדיני נפשות- רצח לסוגיו, הרג, התנכלות לקשישים, לנשים וכיו"ב והן בכול הקשור בדיני ממון- שחיתות לסוגיה. אבל גם כאן  במבול של ידיעות מסוג זה, העורך, מטעמים מקצועיים צרופים, חייב להיות קפדן, מה להכניס למהדורה ומה לא, מה להדגיש ומה לסקור בקיצור.אחרת זה משא כבד מנשוא -לקורא,למאזין ולצופה. להיפך,הוא מפתח נוגדנים, נעשה מחסון ואדיש. מישהו יכול להטיח בתפיסה זאת ולומר, התקשורת אינה פסיכולוג. אבל היא כן, בכול מובן אחר. שווק הוא פסיכולוגיה חברתית.

 

אשר לידיעות פוליטיות,תת- פוליטיות ופסוודו- פוליטיות, אשר חייהם כחיי עש לילה,העורך חייב לערוך עם סכין. ישנם נתונים וסטטיסטיקות, אבל אסתפק בהעברת הבדיקה לכול אחת ואחד. אנא רשמו מה החלק במהדורה של חדשות שהיו, "חדשות" שיהיו, סברות כרס, פרשנויות ועוד כפתורים ופרחים, ואני בטוח שתמצאו שהחלק החדשותי באמת, כולל מה שקרוי human interest stories ( סיפורים אנושיים) מגיעים לכלל שליש או 40% מן המהדורה. היתר הם עורבים פורחים.

 

מה רע  בכתבות חיוביות.

 

זכור לי בשעתו כאשר פגשתי בראש הממשלה, מנחם בגין, לאחר שכבר פסקתי להיות מנהל  החדשות בטלוויזיה, והוא שאל אותי. "מר גיל, ( הוא נהג בי בקולגיאלית,  שכן אחרת היה קורא לי "אדון גיל") אמור לי בכנות, אין כבר דברים יפים בארץ  הזאת, שאתם צריכים לדווח רק על שחור משחור. אני לא אומר שצריך להסתיר, אבל זאת לא חזות הכול".ברטרוספקטיבה, אינני חושב, שבגין  צדק. הוא אמר מה שהוא  חשב כנכון, והיה קשה להתווכח איתו. כי במדיה, הן העורכים והכתבים והן הצופים, עיניהם ואוזניהם ממיינות את החומר, כול אחד על פי זווית הראייה שלו. העורך קובע מה שנראה לו חשוב, והצופה מסנן גם הוא,  ושם לב בעיקר למעשים ולמחדלים שיש לו כלפיהם נטיית לב- predisposition.

בשעתי , לאחר תלונות של צופים לגבי קיפוח גוף ציבורי, בדקנו בדקדקנות  בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית, ומצאנו שהתלונה לא צודקת.הצופים אוהדיי אותו גוף( פוליטי)   ראו זאת אחרת.

 

אולם היום, אני מודד את מילותיו של מנחם בגין באמת מידה שונה לחלוטין. המציאות היא כזאת שתופעות רעות- יש בשפע, הן  לא בחזקת חדש, כמו  שהגדיר זאת ג'והן רוגארט,  על כלב שנושך אדם. לעומת זאת תופעות חיוביות, הן גם דבר חדש וגם סיפור אנושי. מדווחים עליהם, אך במשורה. זאת לא מפני שהם כאלה,  אלא משום שלא מחפשים אותם. חדשות, כפי שכולנו יודעים הם לא תמיד בחזקת שריפה שפורצת, תותח שיורה, נהג שדורס- לאמור חדשות שבאות אליך. חדשות הן גם אלה שאתה הולך אליהם, לפעמים אלה מונחים אלפיים שנה, כמו גילויים ארכיאולוגיים, עד שאתם מגיעים אליהם.

 

כאשר מדווחים על שדרות, אשקלון ועוד ערים שמלבד היותם נתונים לאש קטיושות, לא זוכות לתשומת לב הראויה,יש דוגמות הפוכת. לדוגמה אילת וראש העיר שלה, מאיר יצחק הלווי, מתפארים שרמת האלימות בעיר ירדה באופן דרסטי. וודאי תמיד יהיו כאלה שימצאו, ומצאו, את החורים בגבינה השוויצרית. הטעון נשמע בערך ככה: בעצם, לא בדיוק, אם מביאים בחשבון גורם זה, ולא מכלילים ולא משקללים, בפריזמה כזאת ובתקריב אחר, התמונה לא כול ככך וורודה וכיו"ב,  טעונים שחלקם נכונים. אבל בגבינה שוויצרית יש גם מסה מאוד טעימה, ולא רק חורים . והיכן אני שואב מידע זה. ממוסף הארץ.(22.2.2008 ). אינכם מאמינים, צאו ובדקו. אבל לצורך זה צריך להתאמץ. צריך מה שנקרא "עבודת רגליים" של כתבים בדיוק כמו "עבודת ראש" של העורכים. חסרונם של שניהם מורגש מאוד במערכת החדשות האלקטרונית.

 

שמעתי סיפור שהוא מהימן לדעתי כי כאשר נפטר השופט חיים כהן, אחד מן השופטים הבולטים בבית המשפט העליון ובתחום המשפטי בכלל, הודיעו לכתב בעיתון רב תפוצה, כי  הדיווח לא יארך יותר מ-200 מילים . בעיתון אחר,  שרואה עצמו רציני יותר,  עיתונאי  אשר ביקש לדווח על  מותו של הפרופסור, האב, מרסל  דיבואה, אחד ההוגים הנוצריים החשובים שחי כאן איתנו והרצה באוניברסיטה העברית- מי שענתה לטלפון ביקשה להבין במי מדובר. העיתונאי סיפר לה ואז היא  אמרה: "אחלה. תעביר חמישים מילה"..

 

אגב,עיתון רציני, ביום א' השבוע שלחתי מייל לראש מערכת החדשות של "הארץ" ,רונן זרצקי, והפניתי תשומת לבו שאפילו במהדורה האינטרנטית לא היה זכר לידיעה קטנה על מותו של פרופסור שמואל אלמוג מי שהיה המנכ"ל הראשון של רשות השידור- רדיו וטלוויזיה והיסטוריון מכובד. אם ישנה איזו אבן פינה לרשות שידור עצמאית, הוא הניח אותה. לצערי היא לא עצמאית עד עצם היום הזה. שלא קבלתי מענה מגורד השחקים ששמו "הארץ"- לא מפתיע אותי. שהידיעה לא פורסמה בעיתון המודפס, ואף מילה לא על ההלוויה-כן הפתיע אותי. אני משוכנע שאילו מת  Dick Hog מייסד הלהקה "חרגול הארגמן"( אל תחפשו- היא יצירה שלי) "גלריה" הייתה מקדישה רבע עמוד לכול הפחות. זה יהיה כנראה בחלקת גדולי האומה של אורי דרומי ("אחרי מות").

 

"הארץ" ו"ד'מרקר".

לטוב ולרע, אם אני מחפש קריטריון לעיתונאות במיטבה אני בוחן אותו מול "הארץ". אך קרו דברים. עיתון זה שהיה הטוב במיטבו, הוא כיום, לטעמי, בגלישה על גלגלת נעורים . אני, כמובן, לא  מתייחס אליו בשקלול של גורמים  ונסיבות עכשוויים, כמו תחרות, פרסומת. אמצעי מדיה אחרים. בדיוק כשם שאני לא בודק מאכל לפי  מצב השוק הקולינארי אלא לפי הטעם בחיך. זה לא אותו הטעם והניחוח. עדיין יש חלקות טובות בעיתון הזה. התחומים  החברתיים המתוחקרים של כתבים כמו רן רזניק, רותי סיני, וורד לי, צפריר רינת. אי אפשר לפסוח על הקדשת כמעט עמוד שלם לציון מלאת 80 לקולנוע סמדר בירושלים, אבן חן במחרוזת היפה של "המושבה" שלבה רחוב עמק רפאים. או המאמרים והכתבות  של המוסף  השבועי, מוסף שהוא במתכונת של  "העולם הזה" בגרסה חדישה .בקצה אחד, לקראת הסוף,במדור צרכנות למתקדמים מוצגים שני פינים  מחרסינה של וורמיר ( תחת הכותרת ",וורמיר במיטה") ובין רשימות בפתיחה של אריאל הירשפלד על שירת ימי הביניים או גשר המיתרים החדש בירושלים. "הארץ"  הוא עדיין עיתון לוחם על עקרונות. אבל חלקים שונים סובלים או מעייפות או מניסיון להתחרות בסנסציה. זה אמור הן בכול הקשור בתוכן והן בכול הנוגע בצורה, כמו שינוי פורמטים. לא משנה לי ממה זה נובע. כקורא  כרוני של העיתון שהתרגל לפורמט מסוים, כופים עלי ניסויים שונים, שאינם לרוחי.

 

ההרגשה שלי היא שהעיתון לא יודע את נפשו, וגם לא את נפשי שלי .הוא מתחיל לחפש את עצמו. ובחיפושיו אחרי עצמו הוא משתף את הקוראים.במדע עורכים ניסויים שונים על עכברים ולא על אנשים. הוא הולך אל המכנה המשותף,  והליכה אל מכנה זה היא הליכה בכוון אחד- למטה. ישנם איים של עיתונאות טובה, אך אלה מתמעטים והולכים.

 

המדור של מכתבים למערכת- היה ונשאר בעיניי תעלומה. ראשית, בשעה שכול חלק מן העיתון יש לו עורך מוצהר,לפינה זאת ישנה איזו ישות עלומה שבעיני רוחי אני רואה אותה  יושבת לה באיזו גומחה כדי שלא יעירו ולא יעוררו, וכמו אלכימאי,  בורר מה יסונן כדי שמה שנותר יהיה צרוף. המכתבים,לפי הרושם שלי, עוברים את המספריים כדי שיהיו מרובעים. דומני שכול שביב של הומור נשלף מהם.  שמא מישהו חלילה יפרש זאת כהשמצה. מה שבטוח בטוח. עוד זה חסר  לעורך הזה( או עורכים, או מחשב אולי) שיאשימו אותו בלעג. הומור משובח מאוד מקומו אך ורק במתחם של דורון רוזנבלום במוסף השבועי. הגטו של ההומור.זהו.

 

יש מקום ללחץ פסיכי מתון.

 

בשעתו בעקבות הדיווח של  עמירה הס על חייל שרשם מספר על זרועו של פלשתינאי, כתבתי מכתב קצר למערכת, איך אני רואה התנהגות זאת מנקודת מבטו של שריד שואה. המכתב לא פורסם. אז הבנתי את הקריטריון של ה"צנזור"  במדור של מכתבים למערכת ב"הארץ". יום קודם התפרסמו שני מכתבים באותו נושא אבל  במסגרת התייחסות אחרת. העורך האלמוני החליט שדי לו בשתי תגובות, וכל פניותיי והבהרותיי לא עזרו. זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות שפניתי אל העורך דאז,(חנוך מרמרי, תקופת הזוהר של העיתון) והתלוננתי. יום לאחר מכן  המכתב התפרסם.

 

זאת באשר לעיתן האב. לעומתו,  המוסף הבן, היומי או השבועי, של  "ד'מרקר"  בעריכה שלו, בצורה שלו ובתכנים שלו, הצליח יותר בסימביוזה שבין  כמות ואיכות.אבל ראשית חוב קטן שהבטחתי לקוראים במאמר על ה"בלוגוספרה", ועל ההזמנה לאניית הדגל של תשלובת "הארץ"- ה"ד'מרקר" על ידי נסיך הכתר גיא רולניק.

גיא רולניק

בניגוד למצופה האיש שחולש בפועל על כול  הממלכה( בתוארו הוא המשנה למו"ל עמוס שוקן),יושב בחדר קטן מאוד בבנין דהוי. לא שמתי לב למשהו בולט בלשכה הצנועה הזאת. היא לא מצוחצחת וממורקת, לא עמוסה ספרים על מדפים, גם לא בלגן של גאון, השולחן רגיל ופונקציונאלי ועליו שני צגי מחשב. על אחד מהם היה המאמר שלי על  המגזין שהוא עורכו הראשי. ( "להיות שם-ד'מרקר- האוורסט של ההון, הדחף להגיע לאלדוראדו של ימינו"- "זרקור 13.1.2008 ) על הצג השני היו גרפים ביצועיים. או שמא שניהם היו על אותו צג. הוא  נכנס, באיחור קל, לבוש איזו חולצת כותנה ומכנסי ג'ינס, לא מרושלים ולא דנדי, גבר צעיר כזה, אמיתי, לא מחופש, מתנצל על האיחור.משדר פשטות. לא בדיוק . האיש מבריק מאוד. ככה כתבתי מהתרשמות רחוקה וככה השתכנעתי מטביעת עין קרובה.

 

מדוע הוא ביקש להיפגש איתי? חשוב היה לו  להעמיד אותי על טעויות מהותיות במאמר של אדם שהוא לא אינטרסנטי. אינטרסנטים יש לו די והותר, גם כאלה שעלולים לפגוע בבטן הרכה של כול עיתון- הפרסומת. ובכן ראשית כול,  "הארץ" לא שטח כבוש על ידי "ד'מרקר". מה שנכון הוא שהמגזין, על פי נתונים על הצג , מנע את נפילתו של "הארץ". הוא לא ביטאון של ההון הגדול. הוא מקדיש מקום מכובד לנושאים חברתיים, ולא פחות תוך ביקורת קשה על המסגרות הכלכלית והפיננסיות של הממשלה ושל המגזר הפרטי. אשר לפרשנים, הזכרתי, במאמר, את נחמיה שטרסלר, כנציג של האימפריה ד'מרקר ב"הארץ". הבעתי תמימות דעים לגבי אחת התזות שלו כי ברור מאליו שהשלום יביא לפריחת הכלכלה. הא-ראיה, אומר רולניק- אני לא חושב ככה. אחד לאחד הפרטים שהוא ראה אותם שגויים היו מסומנים. גם חנוך מרמרי לא "הודח" כעורך "הארץ".(אני כתבתי שפרש) והיו יחסים אישיים מצוינים  עם המו"ל.

 

אני חייב לומר שהפרטים עצמם,  לא הם שהרשימו אותי כפי שהרשים אותי יחסו של רולניק למאמר של אדם שלא מבין הרבה בכלכלה. ואני, הרי לא התיימרתי להבין בהון ובמשק. כתבתי על הרושם, והרושם הזה נשאר. המגזין  מעניין, ואף מרתק, הוא משכיל ומיידע, גם בתחכום וגם בפשטות. אי אפשר שלא להעריך עובדה פשוטה שאנשים כמוני שרחוקים מאוד מן התחום הכלכל-משקי-פיננסי, קוראים את רוב החומר שבו. אבל הדימוי שלו בעיניי הוא כמי שמשקף את ההון הישן ואת ה- nouveau –riche .יש הרבה כוכבים בשמי העושר, ויש אבק ככבים ,זהב טהור,כאן למטה. רק צריך לדעת איך לאסוף. מלבד זאת ד'מרקר הוא מכלול מיזמי, של כנסים לסוגיהם,שווק,פרסום וכיו"ב .זאת אני לא כותב בגנותו. אלא כעובדה. כאן מדובר על השלכה, על  ההטלה שלו, אם תרצו מילה לא שייכת- על החינוך – שניתן להתעשר בקלות.  כן, אכן, עיתון מסוגל לחנך, אם לחינוך יש משמעות רחבה, וככה אני חושב.

 

עם כול זאת, ד'מרקר לא מתיימר להיות עיתון כללי. החדשות שלו הן חדשות כלכליות. הוא לא ה"וול סטריט ג'ורנאל" שמסקר את כול החדשות, ולא רק של הבורסה האמריקנית.ואני עדיין מעוניין בחדשות- לא רק אלה שבאים בנייד של דוברים ויחצנים אל הכתבים, בהליכה או בישיבה, אלא של חדשות ממש, טריות או לא, העיקר שתהיינה ראויות, ואם הן חיוביות,ויש בהם חידוש-אדרבא. אני, ואני משער שכמוני-קוראים רבים,  מעוניינים בתחקירים ראויים שנושכים במקום שצריך, לא נשיכת כלב, אלא נשיכת עיתונאי את הממסד על כול שלוחותיו, הציבוריות והפרטיות.

 

ולסיום-  כמה מילים על "קול ישראל". הרדיו הציבורי הישראלי שחוגג עוד מעט 60 שנה, כגיל המדינה, עדיין יש לו מה להציע. הוא מכלול גדול שיש בו הכול, גם מעדניות משובחות.לחו לא נס. גילו לא מבייש את נעוריו. להיפך. בתחומים שונים הוא משתבח עם הזמן. גם אצלו קיימים נקיקים שדרכם חודרים העכברים רודפי פרסום עצמי ,או  גילוי חדשות ישנות.אולם בשקלול כולל ולעת הזאת, ובמסגרת רשימה זאת,

מגיעות לו תודה וברכה. ואשר לעיתונות ועיתונאות בכלל, אם אלה יוסיפו לדשדש במי אפסיים, כפי שזה כיום, התוצאה תהיה שאנשים יברחו מן החדשות, ואין דבר מסוכן יותר לא רק לתקשורת אלא לחברה דמוקרטית פתוחה.

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ערן  On 10/04/2008 at 6:16 pm

    נהנתי לקרוא

  • זיווה  On 10/04/2008 at 7:19 pm

    גם אני נהניתי לקרוא. לא התמוגגתי מן העובדה שבעצם לא התקשורת אשמה אלא אנו, הקוראים, המאזינים והצופים- שקונים סחורה משומשת זאת. אם אנו לא נקנה אז סוחריי החדשות ינסו למכור משהו אחר.אבל אנו ישראלים. משלמים הרבה בעד סחורה פגומה.

  • חנן  On 11/04/2008 at 12:04 am

    אני מסכים לגמרי עם זיווה שההיצע נובע מן הביקוש. מבחינה זאת, יש הרבה צביעות בעיקר מצד צופיי הטלוויזיה. מצד אחד מותחים ביקורת ומצד שני מזינים את הרייטינג. אנחנו עם של קוטרים,מיבבים , מנגבים,מפצחים ולא עושים דבר.

  • ח.ג.  On 11/04/2008 at 4:22 pm

    על רוב ומיעוט
    אני מסכימה שהרוב אסור לו להיות עריץ כלפי המיעוט .אבל לצערנו מי שכופה את דעתו על הרוב בישראל זה המיעוט הדתי ולא להיפך. אם הדתיים ייתחשבו ברוב , יש להתחשב בהם. אם הם ייתעלמו מאורח החיים של הרוב , אין סיבה שהמיעוט יהיה סובלני כלפיהם. דמוקרטיה אינה שיטה נוחה וגמישה , היא חלה על כולם ועל הכול.

  • חזקי  On 12/04/2008 at 10:58 pm

    מאמר מצויין, במקומו ובעתו,אבל אני בספק אם יחול שינוי כול עוד הציבור לא ידבר.הוא יכול לדבר גם בסגירת המכשירים, כלומר בהורדת הרייטינג או בקריאת חדשות באינרנט. גם אם יקרא את העיתונים המקוונים, לפחות לא ישלם.

  • צעיר  On 14/04/2008 at 2:10 pm

    נכון, נכון ועוד פעם נכון.בניגוד לאיש האינטרנט שצפה בטלביזיה ונרדם. אני לא נרדמתי. קראתי ספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: