ישראל-מועדון ייחודי,ומחיר החַבִרות בו- בהתאם


 

 

 מצב הרוח הציבורי בפתיחת שנת ה-60 למדינה אינו משובב נפש. כבר אמרנו. המטוטלת  נעה  בין סערות נפש לבין דכדוך ותסכול. כאשר באמצע,  על ראש התורן,   הורד דגל וועדת וינוגרד ברבע גובה. מצדדי ראש הממשלה יכולים לטעון, שזה ניצחון שהוא לא הורד לחצי התורן,  ומתנגדיו קובעים שהוא הורד- זאת עובדה. אין לי  צל צלו של ספק כי לתקשורת הקאקופונית, חלק נכבד במבוכה הזאת ובבלבול. אבל, במציאות, אין כול הצדקה לנרגנות, לקוטריות, לקדרות. מסקנות וועדת וינוגראד, הן לא רק חשבון נפש של העבר  אלא אזימות ואתגר לעתיד . מדינת ישראל על כל חסרונותיה,  על כול מדוויה, ועל כול  מכשוליה,  היא עדיין  ישות מדינית וקהילתית שצריך להתגאות בה. בעיקר בהגיעה לגיל המכובד מאוד של שנת  ה- 60 , שהוא "גיל הזקנה". ואנו רשאים להביט אחורה בסיפוק, וקדימה –בתקווה.

 

 

בארץ, כידוע לכולנו,  האירועים הגדולים והקטנים בנויים על מבצעים. זה חל גם על אירוע כמו יום העצמאות,  שהוא חג. ושבעתיים ביום הולדת ה- 60 . ערב החג כולם עוצרים את הנשימה, עד הישמע תרועות החצוצרות מהר הרצל ואז מתחילים רשמית בחגיגות- מן הממסד ועד לטפחות. משל כאילו מדובר היה בפתיחת ה-sales  לחג המולד ליד המכלול הגדול של חנות "הארודס" בלונדון,  כאשר אנשים רבים מחכים שעות בחוץ  עד לפתיחת השערים, ואז מתחילה הפריצה הגדולה. נכנסנו לשנת ה- 60 למדינה, אך רוב האירועים  הממשיים לא  יתקיימו לפני שעת ה-ש'- d day

 

אני, אינדיבידואליסט אני , וחשקה נפשי לתקוע בשופר הקטן שלי בראשית פברואר 2008 .מתחרה בי רשת ג' של "קול ישראל" אשר הכריזה לפני כמה ימים על בחירת השיר הישראלי לשנת ה-60 . תחרות לבחירת שירים אי אפשר לעשות ביום אחד. אבל אני מדבר בפרוזה-  בזכות אותם ימים, כאשר על המשלט ישבנו. מעט אנשים, וודאי שלא הצעירים שבינינו, מודעים לכך שמלחמת העצמאות לא התחילה בהכרזת דוד בן גוריון על הקמת המדינה במוזיאון תל אביב ב-14 במאי 1948 . המאבק על ריבונותנו התחיל הרבה לפני כן, אבל אני אסתפק בפברואר 1948, כלומר לפני 60 שנה בחודש הזה והכול ב- 14 לחודש .יום אחד.

אביב 48 לחימה בשטח בנוי.צילום "תולדות ההגנה"-משרד הביטחון הוצאה לאור

 

       *      מכוניות שנסעו בין ראש פינה לאיילת- השחר בצפון הותקפו ביריות.

*      ההגנה פוצצה עשרות מבנים וגשר בצפון הארץ כגמול על התקפות הערבים.

 *      חיילי הלגיון הירדני פתחו באש על התחבורה בחיפה.

       *      .אש כבדה נורתה על קריית שמואל (אזור רח' הפלמ"ח בימינו) ועל שכונת רחביה-  בירושלים 

       *      התקפה מאבו כביר על גבעת הרצל והשכונות הדרומיות בתל אביב- נהדפה

·          .( מתוך  "ידיעות"- מהדורה  מיוחדת- כותרת ראשית- מעריב -40 שנה )

 

כלומר לא היה מרכז יהודי גדול שלא הותקף ביום אחד.

 

מדי פעם שאלתי את עצמי  השאלה: אילו הייתה  הטלוויזיה משדרת באותם ימים טרופים- האם המדינה הייתה קמה ב- 48 , אך הגעתי למסקנה שהתשובה היא כן!  זאת גם אם היא הייתה מפחידה כפי שהיא עושה זאת כיום. הצופים היו אחרים, ה"מילואימניקים"- חברי המחתרות: ההגנה, אצל, ולחי- היו אחרים. לא שלא פחדנו. פחדנו ועוד איך.  אבל חיינו עם הפחד, שרכב על כתפינו ( בהשאלה מטקסט אחר)  כי ידענו  שאנו נלחמים על קיום, על הבית הלאומי היחיד לעם היהודי,  בטוחים בצדקנו,  ומקווים, אך לא משוכנעים,  שאולי נצליח לצאת מן המנהרה בקרוב. במחשבה שנייה:  אילו הייתה טלוויזיה היא הייתה ללא ספק מתיישרת עם התקשורת הכתובה כולה, שבאותה עת היא הייתה מגויסת.

 

אבל לא על התקשורת באותם ימי חרדה התכוונתי לכתוב. אלא על ארצנו הקטנטונת בעלת התיאבון האדיר להפך למדינה עם מיליוני תושבים, כלכלה משגשגת, חזקה ביטחונית, מעוז של האדם היהודי ונחישות ש – never again " לא עוד תתרחש שואה נגד עמנו". מדינה ששמה יוצאת לפניה במדע, בטכנולוגיה עילית, בחקלאות, בייעור ובתחומים רבים,  ומיליוני תלמידים, בכול הגילים והשכבות,  חובשים את הספסלים. מקור לגאווה, ולא רק בשנת ה-60 למדינה. אבל המועד ראוי מאוד כדי לחייך בפה מלא ולא רק לקטר.

 

האיום הקיומי עדיין לא הוסר,ולא בשל שכננו הקרובים אלא בשל אויב רחוק יותר שהעם היהודי נתנסה בו במהלך ההיסטוריה- מדינת פרס  של האייטולות . אבל כאן אני מתכוון ל" איום" אחר.בכול הזדמנות מנופפים לנו, לא רק התקשורת אלא הקהילה האקדמית,  באיום אנושי,  כי  "קיימת בריחת מוחות",( בצד "בריחות" אחרות)  והסכנה היא שזאת תגבר, אם לא נשקיע במשאבים אנושיים של  המוסדות להשכלה גבוהה- אז אבוד אבדנו. אויב חדש בשעיר.חג לזקני "פופוליטיקה".  אני מאוד בעד השקעה מן הסוג הזה,  שהיא בכול מקום, ובייחוד אצלנו, השקעה טובה ומועילה. אך מי שהמקום צר לו, ומי שמחפש הכנסה גבוהה יותר, גם אם הוא יקבל  שכר של  100.000 שקל בחודש,(יהיו מי שיחייכו לנוכח  סכום "צנוע" זה) יוכל, אם הוא או מקצועו, מבוקשים מאוד בחוץ,  להגר ולהרוויח הרבה יותר. עדיין יישארו כאן מוחות מבריקים בכול מוסדות האקדמיה אשר אמנם לא מזלזלים בשכר, אך רווחים חומריים בחוץ,  לא עומדים בראש מאווייהם.

 

אני לא רואה בזאת "בריחה" אלא הגירה קוניונקטוראלית. לא מקנא. אני משנה את סדר האותיות: בחירה….להיות כאן. ההגירה לארץ נקראת "עליה" – אז שיהיה. לעומת זאת עוצמת "הירידה" נחלשה במידה ניכרת ו"היורדים" לא מכונים יותר "נמושות", אלא ישראלים שחיים שם. לשם שלחנו, ועודנו שולחים, שליחים כדי להביא יהודים לכאן. יש שבאים.  יש אומרים שכדאי יותר להשקיע במניעת "ירידה".

 

אידיאליזם- מונח מנוכר.

 

כאשר הייתי שליח צעיר לתנועת נוער בארה"ב בשנות ה- 50  הייתי גאה שהצגתי את עצמי כישראלי. (ישראל של "צנע"- בימים אלה) כמעט כול צעיר יהודי ראה לנכון להבטיח שהוא יבוא לארץ,  או לבקר או להשתקע.

כנס הנוער- הציוני-פלוגת עליה ארה"ב

כיום מתהלכת האמירה שכאשר אדם מציג עצמו כמי שבא מישראל אומרים לו : Oh! Israel is a wonderful country to come from – ישראל היא מדינה נפלאה לבוא ממנה. כדי לבוא לארץ הזאת,  מרצון ולא מאונס,  צריך להיות אידיאליסט. בדיוק כפי שציינתי במאמר קודם,  שמי שרוצה להיות מורה טוב צריך לחוש שליחות. זה אמור גם למי שחי בארץ וחושב שהיא ראויה לו והוא ראוי לה- הוא אידיאליסט.

 

אלה שנולדו כאן, בשבילם מדינה היא דבר מובן מאליו.בשבילי, קיומה של המדינה אינו עדיין דבר מובן מאליו. באתי לכאן מרצוני העז, בדיוק כמו מאות אלפים מניצולי השואה, כאשר יכולנו להגר לכול מקום בעולם, לכול ארץ ללא יוצאת  מן הכלל. חלק מהניצולים חזר והגר, אבל הרוב נשאר כאן, לחם,  והיו שנפלו במערכה. הרוב  שיקם עצמו, וההכרה בכורח של מדינה יהודית טבועה בנפשו כול הזמן, כמו המספר על זרועו, כמו גם החרדה לקיומה. לא רק כדי להגיע לכאן צריך להיות נגוע בחיידק האידיאולוגי, אלא גם להיות משוכנע שזה מקומך,  כאשר דברים רבים, ערכים רבים,  אינם כפי שחלמת, ציפית, וייחלת.

 

"ממרום שנותיי" , כפי שהגדיר זאת אורי ברוכין, עם כול הביקורת הנוקבת שיש לי כלפי החברה בישראל וכלפי מנהיגיה, ביקורת שאני נותן לה ביטוי, באתר זה  ואחרים ובכתובים מסוג אחר,  אני גאה להיות ישראלי. אני שבע רצון  מהיותי חבר מן המניין במועדון נבחר זה, בישות  בלתי רגילה שנוצרה כאן בחלקת אלוהים הקטנה הזאת, כפנומן בכול הזמנים. אין עוד בעולם עם כזה שחיבר את הקצוות של  אלפיים שנה כאילו בהצמדה מגנטית.

 

באותה שנה, שנת 1948 כאשר נשלחתי לחזית הצפונית, תחילה נגד לוחמיו של קאוקג'י ואחר כך נגד הסורים, לא ידעתי אם המדינה הזאת תתקיים בעוד יום או יומיים. והנה, ששים שנה עברו מאז ולא רק שאנו קיימים אלא גדלנו ולעתים שמננו מדי ובועטים, אבל אנו חיים די טוב, לא רק יחסית לעמים אחרים, אלא באופן מוחלט, עם כל הבעיות הקשות, המדיניות,הביטחוניות, החברתיות והכלכליות.

 

בדרך כלל הסיסמה היא להסתכל קדימה. אבל לעתים רצוי דווקא להתבונן לאחור. אני זוכר כאשר רעייתי, יהודית,  ואני, טיפסנו על הר סיני, "ג'בל מוסא" , ובשלב מסוים נהיינו תשושים ויהודית הסתכלה קדימה לראות כמה שנותר עוד. אני יעצתי לה להסתכל לאחור ולראות כמה הספקנו לעלות. זה מומלץ גם לכולנו, כאשר אנו חוגגים את שנת ה-60 להקמת המדינה.

 

ב"כפר הגלובאלי" שבו שולט הממון, ואילי ההון  רוכשים את האחוזות שלהם במקומות שונים, מעטות המדינות שהפטריוטיות מנחה אותם מצד אחד ומאידך נבעות בהן סדקים של  פיצול מורשתי .בימים אלה פורסם כי לאנגליה, מי שהייתה בריטניה הגדולה, יש קושי להגדיר את עצמה. המעניין הוא כי דווקא המעצמה הקפיטליסטית הגדולה, שהיא ליבת המהפך הגלובאלי שבו הייחודיות  של תרבויות הולכת ונעלמת, היא המדינה הדמוקרטית הפטריוטית ביותר. ועוד תשמעו מפי שועים ופשוטי עם לאחר אירועים גדולים או קטנים את הברכה המסורתית שלהם God bless America

 

אז לחיי המדינה הזאת בראשית שנת ה- 60 להיווסדה.

 

=============================================================

פסוקו של שבוע: מי זה מפיץ את  "האיום" , השכם והערב, על התחממות כדור הארץ ?

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדינה  On 03/02/2008 at 2:50 pm

    נפלא, פשוט נפלא ומרומם נפש. תודה לך- צבי גיל

  • אזרח.  On 03/02/2008 at 3:59 pm

    אי אפשר ללכת לסופר עם כל המילים היפות שהבאת.
    מזכיר לי את יוצאי הצבא האדום שהיו עונדים את האותות והמדליות שקבלו על החזה.בגאווה.אבל לצערם,אי אפשר לשלם בסופר עם אותות ומדליות,ואי אפשר לאכול אותות ומדליות.

    מדינת ישראל בדעיכה.מהרבה בחינות.ואם המדינה הזו תיפול,זה יהיה בגלל הבעיות הפנימיות, שאיני רואה מי מטפל בהן.

    בראייה הסטורית,יש כאן מחזוריות . במונחים של איבן חלדון וויקו.

    איבן חלדון דיבר על החוזק,החוסן, שהולך ונחלש עם הזמן.לשיטתו של איבן חלדון, לכל אימפריה יש שלושה דורות בלבד.

    הדור המגיח מן המדבר וכובש. שהוא חזק, פראי, ועירני.

    ( זה הדור שאתה דיברת עליו בפוסט הנוכחי)

    דור הבנים. שזוכר את תקופת הכיבוש, ושומר עדיין על משהו מאותן התכונות החיוניות,(של דור המדבר)
    אך כבר הושחת על ידי התרבות.

    ודור הנכדים. ששכח שהוא היה פעם כובש, שחי על מי מנוחות, וסופו להיות מושמד על ידי גל חדש של פולשים ברברים.

    וויקו :

    שדיבר על עניין הציניות.

    ובמדינת ישראל ,יש היום גם את איבן חלדון,וגם את וויקו.

    בכל מקרה, ציווילזציה נידונה לכלייה, ואז היא מפנה את מקומה לברברים, שעוברים את
    אותו התהליך המעגלי.

    מדינת ישראל נמצאת בשפל, והתנועה היא למטה. מבלי שניתן לעצור אותה. מדוע? מכרת את עתידך וחוסנך לגורמים זרים.(הסתכל היטב מי השחקנים הזרים הנמצאים במשק הישראלי)

    60 למדינה? שיחגגו לבד .

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3485367,00.html

  • אסף  On 03/02/2008 at 5:37 pm

    אינני יודע למי להודות, אולי לאלוהים, שלשמחתנו אין לנו הרבה "אזרחים" כאלה. יישר כוח לצבי גיל

  • אזרח.  On 03/02/2008 at 6:41 pm

    המשך לטמון את ראשך בחול.לך חגוג(את העבדות שלך).כל עוד אתה יכול.

    http://www.notes.co.il/zvi/39291.asp

  • אסף  On 03/02/2008 at 7:28 pm

    מדוע אתה כאן ולא בקולומביה. שם אין חול רק ג'ונגל. תעשה חיים, וכתוב לנו.

  • אזרח.  On 03/02/2008 at 8:29 pm

    אהבתי את-אדני,(את אלה הנוגשים בי.את 20 המשפחות של אדוני הארץ.את כ-ו-ל-ם.) את-אשתי ,ואת-בני, לא אצא חפשי.

    והגישו אדניו אל-האלהים, והגישו אל-הדלת, או אל-המזוזה, ורצע אדניו את-אזנו במרצע, ועבדו ל-ע-ל-ם.

    לעולם.

    מדוע אני כאן ולא בקולומביה? אני כאן, מכוון שסבי בא לכאן לפני מאה שנה. ואבי נולד כאן לפני 78 שנים. למה שאני אעזוב? שיעזבו האחרים הרודים בי.האחרים שהגיעו אחרי סבי. עזוב אתה.בעצם אינך יכול לעזוב.שכחתי שאתה עבד נרצע.הבוס שלך לא יסכים שתצא מהידים שלו.

    https://ofakim.secured.co.il/zope/home/he/1177615398/1178391920?curr_issue=1177615398

    הרהורים על מהות
    • עמיחי אהוד

  • אזרחית  On 04/02/2008 at 12:27 am

    שמענו אותך מבלי שתצטרך לצעוק. אתה סתם מרגיזן ואתה גם בוטה, אפילוהכינוי גס- לא יהיה מוגזם. תנסה לנהל דו שיח בצורה תרבותית. אל תעביר את הסגנון לאתר זה שהוא עד כה התנהל בצורה נעימה גם אם היו חילוקי דעות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: