מצב הרוח- אביך


 

על פסימיות ציבורית.

 

מצב הרוח הקולקטיבי, כפי שהוא משתקף בסקרים שוטפים, הוא ברומטר , וככזה איננו סטאטי והסוקרים מציינים את אופיו הזמני. יחד עם זאת הוא מסוגל ליצור אווירה ציבורית, שלילית בדרך כלל, מכיוון שהרישום המצטבר הוא אובך מעיק.  אין לכך כול קשר לסה"כ של  עמדת הפרט לגבי הרגשתו בדרך כלל, שהיא כפי שמסתבר  דווקא  חיובית למדי. אלא שהתקשורת לא עוסקת בחשבון של סה"כ מצבי הרוח אלא בתחושה כללית.  היא זאת שמזינה את האווירה הציבורית, מדוחת עליה והגלגל חוזר.

 

בשנות החמישים של המאה ה-19 כאשר ישראל חיה חיי צנע, במירכאות כפולות ובלעדיהם, התהלכה בדיחה על האופטימיסט והפסימיסט. האופטימיסט הציע שישראל תכריז מלחמה על ארה"ב.  ארה"ב תנצח והיא תספח אותנו כמדינה הארבעים ותשע  שלה. (אלאסקה והוואי נכנסו לאיחוד רק ב 1959 ) הפסימיסט,  לעומתו,  שאל: ומה יהיה אם אנו ננצח? איך נוכל לכלכל קרוב למאתיים מיליון פיות? פסימיסט הוא פסימיסט בדמו, בתכונה , בגנים, והוא לא מסתפק בחגורה אלא לובש גם "שנלקיס", וגם אז בודק כול הזמן אם המכנסיים לא נופלים . והשאלה, במישור הציבורי, היא למה ומדוע?

 

לפני מאה שנה היו בארץ ישראל כ-60,000 יהודים עזי נפש וחדורי אידיאלים, שחיו בקצת יותר מעשרים מושבות תחת שלטון עותומאני, בתנאים  קשים מאוד, חשופים למחלות כמו מלריה, טרכומה וכיו"ב פגעי גוף ונפש,ארבה,יתושים,ביצות ועוד פגעי טבע. אפילו הצהרת בלפור טרם נולדה. חלקם ברחו או לחזונו של הרצל, שנראה יותר כאגדה מאשר הגדה,  או  לגולה,  בדרך כלל לאמריקה, הצפונית והדרומית.

 

אז מה יש לנו כיום, מאה שנה אחרי. כאילו ע"פ הזמנה אני מקבל  את המייל הבא שמודיע על  נתונים חיוביים על מדינת ישראל- חובה ! משהו להרגעת הקיטורים הכרוניים שלנו. אביא רק נתונים מסוימים, שכן מסתבר כי ההישגים הם רבים בתחומים רבים. חלק ניכר מן נתונים, או רובם, אם אני זוכר, הובאו באינטרנט לפני שנה ע"י שדולה נוצרית בארה"ב למען ישראל. מישהו "גילה" אותם עכשיו. אבל הם, לעצמם,  נתונים נכונים.( זאת אמת- אך לא כולה. צ.ג) אני מביא רק את מקצתם.

    

במדינה ה-100 בגודלה בעולם, שבה חיה אלפית מתושבי כדור הארץ יחסית לגודלה-  ישראל היא המדינה קולטת ההגירה הגדולה בעולם . שיעור הילודה הישראלי הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי.  ישראל תופסת את המקום השני בעולם במספר ספרים חדשים לנפש. הטכנולוגיה שמשמשת את נאס"א(סוכנות החלל האמריקאית- צ.ג.)  למשלוח תמונות וידיאו מ"מאדים" לכדור-הארץ פותחה על ידי שני ישראלים.  מערכת-ההפעלה windowsXP " פותחה ברובה על ידי מיקרוסופט ישראל. חברת מיקרוסופט מחזיקה את מרכז-הפיתוח היחיד שלה מחוץ לארה"ב –  בישראל. 24% מכוח-העבודה הישראלי מחזיק בתואר כלשהו, נתון שמציב את ישראל במקום השלישי בעולם מבחינה זו, אחרי ארצות-הברית והולנד. ישראל פיתחה שיטות הידרולוגיה שמאפשרות לגדל יבולים בשטחים הצחיחים ביותר. מרכז הפיתוח הגדול ביותר של מוטורולה נמצא בישראל. שני ישראלים מחזיקים בשיא העולמי ביבול כותנה לדונם (245 ק"ג). הממוצע העולמי עומד על 70 קילו בלבד. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנכנסה למאה ה-21 עם גידול במספר העצים שבה.                         

 

בישראל יש יותר מוזיאונים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה מאשר בכל מדינה אחרת. ההשקיה  בטפטפות היא המצאה ישראלית שחוסכת מים באופן משמעותי בכל העולם.  ישראל מובילה בעולם במספר המדענים והטכנאים בכוח-העבודה שלה.  בישראל יש האחוז הגבוה ביותר של מחשבים אישיים. 

 

כלכלת ישראל גדולה יותר מאלו של כל שכנותיה יחד.  ישראל מפיקה יותר עבודות מדעיות לנפש מאשר כל מדינה אחרת בעולם. ישראל היא אחת משמונה המדינות היחידות בעולם שיכולות לשגר לוויינים לחלל.ועוד לא אמרנו דבר על היקף ה"סטארט-אפים" בישראל, ועל מספר הספרים היוצאים בה לאור ועל צה"ל וחיל האוויר והרמה הטכנולוגית, ומרכבה סימן-4, והמצאת ה- M.R.I. ובכלל, שזו המדינה הכי, הכי למרות הקשיים והתקלות…!!   <ofer.sommer@gmail.com

 

 

כאמור אני הבאתי רק מקצת מאלה המוזכרים. מי שרוצה לקבל נתונים מאוזנים יותר יוכל למצוא אותם במאמרה של נורית קנתי :www.hightech.themarker.com  – מן ה-13.9.2007 .

אמת   ,שזאת חצי הכוס המלא, ויש חצי כוס ריקה כאשר הריק מתבטא בפערים הגדולים והגדלים, בחברה הישראלית, כמעט בכול התחומים. בין היתר, במציאות מבישה של גזענות כנגד האזרחים הערבים, ע"פ נתונים של האגודה לזכויות האזרח,( לדעתי מקצת מ"מניות הבכורה" שייכת לאישי ציבור ערביים בעיקר הח"כים. ויש לכך ביטוי במכתבי קוראים למערכות העיתונים) וגם ע"פ היחס לעולים מאתיופיה. להזכיר רק שתי תופעות קשות.עם זאת החצי המלאה היא לא במים אלא בחומרים טובים, שצריך להתגאות בהם. אפשר להוסיף לנתונים החיוביים ההתגייסות של תנועות התנדבותיות לסייע לבודדים או לקבוצות. די  אם אזכיר את הרצון הקולקטיבי והזיקה הרגשית לתרום דם כדי להציל את חייו של הילד עמרי עטיה מחולון שהיה זקוק למח עצם  מאוד מסוים . זה אחד מסימני היכר של חברה ראויה. אז מה נאמר ומה נדבר. בכול זאת אומרים ומדברים, בעיקר באמצעות סקרים, מהם תקופתיים קבועים שמצביעים על הברומטר הציבורי שבו הלחץ גבוה. הציבור נרגן. הוא אינו שבע רצון.  

 

  פסימיות הגנתית ואופטימיות אסטרטגית..

הנושא,של פסימיות, הוא רחב מימדים והוא נחקר על ידי סוציולוגים, פסיכולוגים חברתיים וגם פסיכותרפיסטים. אחד מהם הוא ד"ר גידי רובינשטיין. במאמר שלו. http://www.gidi.home-page.org   הוא כותב בין היתר: "מי שחקרה את הנושא בצורה שיטתית יותר הייתה פרופ' גו'לי נורם ממכללת ולסלי שבארה"ב ואשר טבעה, בעקבות מחקריה, את המושג "פסימיזם הגנתי". המונח "פסימיזם הגנתי" מתייחס לאסטרטגיה קוגניטיבית (מחשבתית) שבה אנשים מנמיכים את רמת הציפיות שלהם וזאת, חשוב לציין,  על אף הצלחתם הרבה במצבים דומים בעבר.  תיאורטית, הנמכת הציפיות היא אמצעי לריכוך של הכישלון האפשרי.

יש לו לגידי רובינשטיין מה לומר גם  לגבי האופטימיסטים: " . תלוי מה האופטימיסט עושה. קבוצה אחרת של נבדקים במחקריהן של קנטור ונורם מכונה "אופטימיסטים אסטרטגיים". מה שמבדיל אותם מסתם אופטימיסטים הוא שבדומה לפסימיסטים ההגנתיים, גם הם נוקטים כל הפעולות למניעת האסון המתקרב, או במילים פשוטות יותר, הכישלונות האפשריים. אך בניגוד לעמיתיהם הפסימיסטים ההגנתיים, הם אינם חשים חרדה ומרשים לעצמם לאמץ ציפיות גבוהות, אשר גם הן מתאימות להיסטוריה האישית שלהם ולקורות אותם עד כה."אשר ליתר :" המציאות מגוונת יותר. מי שבאמת מכשיל את עצמו, עולה מהמחקר הפסיכולוגי, הם לא הפסימיסטים ההגנתיים ולא האופטימיסטים האסטרטגיים, אלא 40%   מהנבדקים עליהם נמנים הדחיינים, שמכשילים את עצמם ע"י דחיית משימות כמעט עד אין קץ".

"ציבור הפכפך."

הפניתי את תשומת לבה של  פרופסור יהודית שובל, מרצה  וחוקרת בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה העברית,לגבי הסקרים( בראשם סקרי "דיאלוג" שמתפרסמים דרך קבע בעיתון "הארץ")  ומצביעים על מצב רוח ציבורי ירוד. לדעתה הציבור הוא הפכפך והדעות שמובאות בסקרים הן דעות חולפות. היום  למעלה ומחר למטה. הם מראים יציבות רופפת, והם חלק מאופן ניסוח השאלות, הנסיבות,  מקריות, מצב רוח, אירועים לא רלוונטיים וכיו"ב.

 "אישית, אני נזהרת בפרוש נתוני הסקרים המזדמנים הללו. ריאיון  איכותי לעומק  יכול להוסיף מימד משמעותי  לתוצאה. הפסימיות  יכולה להפך לאופטימיות במהירות הבזק אם קורה משהו מעודד או ,לחלופין , לשקוע עמוק יותר."  לדידה של פרופסור שובל  אין מדד אחד היכול ללמד על מצב הרוח משום שהנושא הוא מורכב ורב מימדי.  אינדיקאטור מעניין  למצבי רוח הם הפרופילים של משפחות ממוצעות כפי שאלה באות לידי ביטוי במוסף השבועי של "הארץ" בעמוד "מצב משפחתי". ניתן לשים לב לרייטינג של  ה"שביעות רצון"  בקרב בני משפחה מסוגים שונים ומשכבות שונות באוכלוסיה שנע בין 8-10 . (באחד המדורים מלפני שבועיים מצאתי את ההתבטאות הבאה במשפחת עמית:מדינת ישראל.טלי מנותקת,זיוו אופטימי.מצביע על התופעה:כול מי שכבר לא יכול לתרום יוצא בתחזית אפוקליפטית"-.צ.ג)

" משום כך-  מדגישה פרופסור שובל-  כאשר אתה מדבר על "פסימיות" צריך לתת את הדעת לאיזה תחום אתה מתייחס. אכן הפסימיות היא נפוצה למדי בכול הנוגע לסיכויי השלום כתוצאה ממפגש אנאפוליס, אף שגם כאן עשוי לבוא שינוי כהרף עין. אולם הסיפורים במוסף "הארץ" מלמדים על תחושה כללית של נחת רוח  ושביעות רצון, בדרך כלל,   ואף קורטוב של אופטימיות לגבי חיי היום יום בישראל. אמנם לא מדובר במדגם,  אך הציונים הגבוהים הם מתמידים לאורך זמן, כפי שאני התרשמתי מקריאת המדור הזה. הוא כולל מגוון רחב מאוד של אנשים משכבות אוכלוסיה שונות. ילדיי, אשר בדרך כלל מתעלמים מחדשות פוליטיות, אינם פסימיים כלל ועיקר".

הד"ר ציונה פלד, סוציולוגית וסטטיסטיקאית, אשר עסקה  בסקרים  ועקבה בשעתה אחרי הנכתב, הנשמע והנצפה במדיה, בעצם מבדילה, כמו פרופסור שובל בין שאלות שבדקו את המוראל האישי של הנחקרים לבין אלה שבדקו את המוראל במישור הלאומי. " השפעתם של האירועים – מדגישה ד"ר פלד- (ונחקרו בעיקר אירועים דרמטיים בתחום הבטחוני והמדיני) נבדקה על ידי ניתוח של "לפני" ו"אחרי" האירוע. ההשפעה, במידה והייתה כזאת ניכרה בעיקר במשתנים של המוראל הלאומי. לדוגמה: פעולת טרור דרמטית שגבתה חיי אדם  הייתה מעלה לזמן מה את רמת הדאגות של הציבור בנושא בטחון הפנים,  ואני מדגישה: לזמן מה,  כי הדברים היו חוזרים לקדמותם,  עד האירוע הבא. בדומה לפרופסור שובל, ד"ר פלד מציינת שלא ניכרה השפעה על הדאגות האישיות ומצב הרוח האישי לאירועים מסוג זה. הבדיקה לאורך זמן גילתה, בשעתה, שתי תופעות מעניינות, האחת היא  הצטברות והשנייה הקשחה. ההצטברות נגלתה בכך שכשהדברים היו חוזרים לקדמותם, נשארה בכל זאת איזו שארית זעומה, שהייתה מצטברת לאטה לאורך זמן. ההקשחה נגלתה שבכל אירוע נוסף שהתרחש, עוצמת התגובה המיידית הייתה מתמעטת. כלומר: התרגלו לצרות."

עם זאת,מזכירה הד"ר פלד, שהמציאות מורכבת הרבה יותר ממה שמחקרים כאלה או אחרים יכולים לגלות, ושהמשתנים שנבדקים הן מתחום התגובות והן מתחום האירועים הם תמיד חלק מהקשר הרבה יותר רחב של תחושות והשפעות. אשר להשפעותיה של תקשורת ההמונים,היא מזכירה  שכבר בשנות החמישים הצביעו חוקרי התקשורת והחברה, לזרספלד וכץ ( הכוונה לפרופסור אליהוא כץ, שעמד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה ה ישראלית- צ.ג) על מקומה של התקשורת הבין-אישית ובעיקר על מקומם של מנהיגי דעת-קהל בעיצוב הפסיכולוגיה של ההמונים, לרבות האופטימיזם והפסימיזם של האנשים.

 

התקשורת אינה רק שליח בשרות.

 

 יש תחומים רבים אחרים, מלבד פוליטיים וביטחוניים, שהציבור אינו שבע רצון מהם, ביניהם תחומי חברה,  חינוך, בריאות, כלכלה. גם כאן קיימת ,בצד התודעה, שכחה קולקטיבית. לדוגמה שעור המובטלים ירד דראסטית כתוצאה מן המדיניות הכלכלית של הממשלה.מ-10.9% במחצית השנייה של 2003 ל-7.6% ברבעון השלישי של שנת 2007 . אך הישג זה הציבור שוכח כאשר הוא נשאל אם הוא שבע רצון מן ההתנהלות הכלכלית- מוניטארית של הממשלה.לפני כמה ימים קבעה קרן המטבע הבינלאומית,כי ביצועיי המשק בישראל טובים באופן יוצא מגדר הרגיל. ויש עוד.

 

כאן נכנס הגורם המתווך, הלא היא התקשורת. ובעניין זה  ביקשתי מפרופסור גבריאל ויימן מאוניברסיטת חיפה, מן הבולטים בתחומי חקר המדיה,  שיחווה דעתו על תפקידה של התקשורת ביצירת מצב הרוח הזה, הפסימיות הזאת. הוא  אישר את ההנחה שלי.: " אתה בהחלט צודק.  יש מעגל הזנה הדדי בין מצב רוח לאומי לבין התקשורת, זה מזין את זה ואף מתגבר זה את זה במעגל סגור. אם למשל אדם רואה בתקשורת,  כבמראה,  את פניה המודאגות של החברה הוא יתרשם שכולם דאוגים ועליו ללכת עם הזרם, לצעוד בתהלוכת המודאגים. מאידך, התקשורת רואה ציבור דאוג (לשם הדוגמא, הוא גם יכול להיות מפוחד, שאנן, שמח ומאושר) משתקף בתקשורת ותאמין שאם כך – המצב לא טוב ויש לדווח על כך יותר והנה המעגל סובב לו. יש בחקר תקשורת תחום שנקרא הבניית המציאות ועוסק בדיוק בכך. "

 לאלה שמתעניינים בנושא אני מפנה אותו לספרו של פרופסור ויימן, שיצא לאור בשנת 2000

Weimann, G., 2000. Communicating    Unreality. Sage Publication..

 

משבר המורים היא דוגמה מובהקת לכך. ועודד שחר, הפרשן הכלכלי של ערוץ 1 שידוע באמינותו וביושרה שלו, הגדיר אותה מערכה של יחסי ציבור הן מצד האוצר והן מצד ארגון המורים העל יסודיים. בעקרון המורים צודקים, השאלה היא מה הקבלות שלהם בפועל בהעצמת ההוראה. גם האופן שבו הפגינו, ללא ספק בהנחיית יחצנים, לא הוסיף להם כבוד. ממורים ומחנכים מצפים לסגנון שונה  של הפגנה. מי שיצא נרווח, בממון,  אלה ה"משווקים" בדעת הקהל. כול האחרים, לרבות התקשורת, יצאו נפסדים. לעניות דעתי מי שלא רואה בהוראה אתגר אישי ושליחות ציבורית, אינו מתאים להיות מורה או מחנך.

 

זה לא מעגל קסמים  זה מעגל של מבוך שיש לצאת ממנו. מעטים יהינו לומר זאת, מחשש שהם חורגים מן "הקונצנסוס" המדכדך.  רק אנשים שחוו את ייסוריי תהליך הקמת המדינה ואת הנתיב העקלקל והמפרך שהיא עשתה תוך "מסה ומעש"- התרגום של ספרו של חיים וייצמן Trial and Error     על הטרור הערבי, ( שהקיף את כול הארץ ולא רק גזרה מסוימת)  , המשגים, הכשלים, וההישגים, על  הייאוש, האכזבה, על המר יותר מאשר המתוק, על התושייה והדחף לזוז קדימה חרף המכשולים האדירים – רק הם יכולים להעריך שחרף כול הביקורת המוצדקת (ואני, כידוע, לא מתנזר ממנה) אין שום סיבה שבעולם לפסימיות ולמצב רוח עכור. אגב,  ניצולי השואה, שעברו עוד נתיב של ייסורים, נמנים עם האופטימיים בחברה. אבל הם הולכים ומתמעטים. הצורך בתיקונים,  כמעט בכול התחומים- ( "המכלול" ברחוב פין 1 נכלל) הוא דבר אחד, להרפות ידיים ובעיקר תעצומות הנפש זה דבר אחר. ואין דבר  הולם  לסיכום אופטימי  מאשר במילות השיר של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, בשירו "ברכת העם" (הבית הראשון) אך לכך  הקדמה קצרה.

 

ביאליק,חנוכה ושמאלץ.

 

מכיוון שפתחתי את המאמר במחוזות רחוקים בזמן, אסיים אותו ברוח דומה. תקופת חנוכה הייתה אחד הזמנים האופטימיים והמלבבים למבוגרים ולילדים בגולת אירופה. האורות דלקו בחלונות הבתים היהודיים- גם כתחרות בעצי האשוח. קבלנו מעות חנוכה, אכלנו סופגניות ולביבות והיה טוב בפה ובלב. החלונות היו אמנם קפואים אך מבחוץ נוצרו על השמשות ציורי בדולח, ואם השמש האירה, זה נראה ויטראז' מלאכת מחשבת . אבל לא זה שימח אותנו. הדרורים, הקטנים השמנמנים, הופיעו על אדן החלון ואנו הילדים פתחנו את החלונות הכפולים, שמנו פרורים על כף היד ואלה אכלו מהם ללא בושה. סבתי אמרה כי הדרור נשאר איתנו בחורף.ציפורים אחרים נודדים לארץ ישראל. כאשר לימים קראתי את שירו של ח.נ.ביאליק " אל הציפור". כול כך הבנתי אותו.

 

שלום לך שובך ציפורה נחמדת.

מארצות החום אל חלוני-

אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה

בחורף בעזבך מעוני.

 

 

השיר נכתב בשנת 1891  אבל ארץ החום היא ארץ ישראל, במציאות -ארץ צייה ושממה, אך ארץ החלומות של המשורר. כמיהה של המשורר בתקופה ההיא. מכאן שמלבד חנוכה למדתי לאהוב את ביאליק. אך חנוכה קשור בעוד אירוע. באותם מטעמים שמניב האווז אשר באותה תקופה הגיע לפרקו, לאמור למרב השומן של הבשר ובעיקר של הכבד. זה הברבור היהודי ובו המעדן " גענזענע לייבער". בצרפתית  foi de oie או בשם המוכר יותר  .  foi grasלהכנסת האווזים בצל קורתנו קדם  חקר שווקים מצד סבתי והעוזרת בדוכני הכפריים, המוכרים בגידול בעלי כנף משובחים, ומישוש  של האחוריים. כל זאת כדי להבטיח שהאווז יניב הרבה שומן שאותו שמו במיכלי חרס, או זכוכית, גדולים לשימוש בכול ימות השנה. זה היה השמאלץ ( כיום שם אסוציאטיבי לארכאיות ,בולמוסי, רירי ,פתטי, בקיצור- שמאלצי- כמו סיום המאמר) אנו מרחנו בו לחם  ובחנוכה אכלנו את ה "גריוועלאך" ("שומנציות" נקרא להם) . מי שלא טעם מן הפצפוצים השחומים הללו, חמים ופריכים בחוץ ודשנים בפנים, לא ידע מה זה נס ומה זה חנוכה.

 

לכן בסיום מאמר בימים אלה ובנושא הזה מתבקש להזכיר גם את חנוכה, גם את ביאליק וגם שמאלץ. אני אוהב את שלושתם. השיר של ביאליק היה בשעתו מעין המנון של תנועת העבודה והוא היה ידוע לא בשם "ברכת העם" אלא כ"תחזקנה".

 

"תחזקנה ידי כול אחינו המחוננים,

המבול אחורינו.קשת בענן בגליל.(צ.גיל)

עפרות ארצנו באשר הם שם.

אל ייפול רוחכם- עליזים מתרוננים.

בואו שכם אחד לעזרת העם"

 

נכתב לפני 115 שנה, כאילו שהמסר הולם את כניסת  2008 ובקיצור נמרץ  : היו אופטימיים.

בימים אלה וכמעט בזמן הזה( 20.1.1961 ) ,פנה הנשיא קנדי לעם האמריקני בנאום שלו בטקס ההשבעה:

  Ask   not what your country can do for you, ask what you can do for your country

אני אופטימי,בעיקר  אם ניטיב לשנות את המציאות למען עצמנו, וכחלק בלתי נפרד לפעול למען ששכנינו יהיו אופטימיים  יותר לגבי עתידם שלהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  On 13/12/2007 at 8:36 pm

    גם כשהטיטניק כבר טבעה עד החצי,והמים כיסו את חצי הספינה(חצי מהעם בארץ כבר מפרפר :בלו…. בלו…. מתחת למים)עדיין התזמורת נגנה על הסיפון העליון.
    אז המשך ליהנות מכל הדברים הטובים שכתב עליהם, ולנגן,שם,על הסיפון העליון,כל עוד אתה יכול,לפני שהמים מגיעים אליך.

  • חנה  On 13/12/2007 at 10:38 pm

    הנה הפסימיסט. כמה טיטניקים היו לך מאז- בעולם. די קפריו,כזכור לך, בינתיים ביקר בישראל ונהנה מאוד.ישראל היא דוגמה לא רק להצלחה אלא גם לעמים אחרים שמבקשים להשתחרר,בין היתר לפלשתינאים. אז הפלג בסירה למקום מבטחים. לי טוב כאן..

  • מגיב  On 13/12/2007 at 10:42 pm

    כול הכבוד לפרופסור ויימן אשר מגלה את פרצופה של התקשורת, זאת שמתיימרת להיות "השליח". היא עושה את הפריש מיש. על זה היא חיה, על זה היא מתפרנסת.

  • אזרח.  On 14/12/2007 at 7:06 am

    ואני,את צודקת,כבר הפלגתי.במטוס.את זו שתפליגי בסירה.או לחלופין,בשחייה.
    הכתב של רשת ב',יואב קרקובסקי ,לאחר שהביא סקירה השבוע על ועידת ישראל לעסקים,ועל כל הדברים ה"טובים"(טובים למי?לאלה שבסיפון העליון) שנאמרו בה,שאל: אם כל כך טוב,אז איך שאין כסף לזה,או לזה,או לתשתיות,או :מדוע המצב של רבים נמצא בשפל?

    הוא שאל שאלה רטורית.התשובה ידועה.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3351879,00.html

    פער עצום, אותו מתחזקים בעלי הכוח וההון והאליטות הכלכליות, קיים בין המודל הכלכלי הניאו-ליברלי לכלכלה הריאלית. מערכת משומנת של הונאה והסוואה, הכוללת את כלי התקשורת ומוסדות "אינטלקטואליים", מפיצים את התפיסה ומונעים מהציבור מידע. אמנון פורטוגלי מנתח את הניאו-ליברליזם על תוצאותיו ההרסניות

    מה בעצם קורה כאן? כותבים, מספרים ומשדרים לנו שהכלכלה פורחת, שהבורסה מגיעה לשיאים, שהמשק הישראלי צומח, שהכל נפלא ושאנו עשירים מאי פעם. אך באותה נשימה מדווחים לנו שאין תקציב לחינוך ראוי לילדינו ולמערכת בריאות שתטפל בכולנו, שאין די כסף לשלם לשכירים משכורות שניתן לחיות מהן, שאין דרך לממן רשת ביטחון לעניים, לתשלום פנסיה לגמלאים, לתמיכה באמנויות, להגנה על הסביבה, והרשימה הארוכה ממשיכה

    אה,התקשורת.היא ה"אשמה".היא המעוות את המציאות ה"טובה".

  • ליאורה  On 14/12/2007 at 12:48 pm

    אתה צודק מאוד. מה שקרה בעצם, זה שהעניים לא נעשו עניים יותר. הם לא נעשה מרוששים יותר.העשירים נעשו עשירים יותר והפער גדל.בתקופת המנדט, הפערים היו מאוד מתונים.כולם לבשו מכנסיים קצרים.עכשיו המצב השתנה בעיקר בצמרת הכלכלה. מי שצריך לווסת זאת היא הממשלה. גם הארגונים הוולונטריים חייבים להירתם למשימה.חזרה לשיטה הקודמת תיפגע ללא ספק בשכבה העליונה, אך תיפגע הרבה יותר בשכבה התחתונה, בין היתר על ידי פיטורי עובדים.ולכן צריך למקד את הפעילות החברתית. העוני קיים בכול מקום והיה קיים בכול הזמנים.פחות ידענו על כך, כשם שפחות ידענו על מחלות שמתגלות כיום.לא שמענו על חוליים ואנשים שמתו בגיל 50- היו דבר נורמלי. כיום תוחלת החיים עלתה כמעט בכול שכבות האוכלוסיה וזה מלמד על משהו.קל מאוד לבוא בטענות למדינה,וגם נזקקים באמת כמו ניצולי שואה , שבערוב ימיהם הם נופלים ואין מי שיתמוך בהם, נזקקו ליחסי ציבור. אבל יחסי ציבור יכולים להביא את הבעיה בצורה פרונטאלית. יחד עם זאת לא כול הצעקות צודקות- גם אם היחצנים מציגים אותם בצורה כזאת.בסיכום לא הכול לבן ולא הכול שחור.

  • אזרח.  On 14/12/2007 at 3:01 pm

    אם לא הייתי בטוח במה שאני אומר,לא הייתי כותב.את יודעת מה,עזבי מה שאני אומר.הנה דברים שאחרים כותבים.גדולים וחשובים ממני.גם הם "פסימיסטים"?

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3320640,00.html

    על הריקבון

    פרופ' ישראל אומן ופרופ' אהרון צ'חנובר הם מדענים ישראלים חתני פרס נובל. המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" הפגיש ביניהם לשיחה על שקיעתה ודלדולה של הרוח הישראלית והמנהיגות הישראלית. נפל בחלקי ללוותה: שיחה עמוקה, כאובה, קודרת, לעתים מפחידה ממש. מותירה את המאזין עם מעט מאוד תקווה ועם הרבה מאוד מועקה.

    מדינת ישראל – אמרו שני הפרופסורים, הרחוקים זה מזה בדעותיהם הפוליטיות – הולכת בכיוון הלא-נכון. נסחפת בחשכה, בדרך לאבדון אפשרי. ולא בגלל אויבנו החיצוניים, רק בגלל עצמנו. אנחנו ומנהיגינו, או מי שמתיימרים להיקרא מנהיגינו. מפעם לפעם בתוך השיחה, בדברם על גורלה של ישראל ועל חידלון מנהיגיה, נשמעו צ'חנובר ואומן כמי שעוצרים עצמם מלבכות. שני מדענים דגולים, החרדים לעתיד מדינתם עד כדי ייסורי נפש.

    כדאי לקרוא.

    אמרת,ואני מצטט:".בסיכום לא הכול לבן ולא הכול שחור."

    תלוי למי.

    בטוח לא לפצוע קל ששרד את המלחמה בלבנון.לצערי,לא מצאו 850 שקל בשבילו."אין כסף".

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3389011,00.html

    הריבונות השלישית איבדה שליטה

    פעמיים היתה ישראל מאוחדת, ריבונית ועצמאית – ופעמיים קרסה בתוך פחות מ-90 שנה. האם בישראל השלישית, של ימינו, ניתן לראות סימנים מקדימים לכך שהכל חוזר על עצמו?

    21.
    זה היה אחרי הקרב על אל-חיאם, במלחמת לבנון השניה. מיד אחרי הניתוח, נדרש הפצוע קל לתפס מיוחד, של מתכת, לשתי אצבעותיו. התפס מגרה את אצבעות היד במהלך כל היום, ובעצם מעסה את העצב שנדפק, עד לשיקומו, בעזרת השם. הניתוח נקבע ליום חמישי בצהרים. ההודעה על הצורך באותו תפס נמסרה עשרים וארבע שעות קודם לכן. מהיכן אני מביא את התפס הזה, שאל הפצוע קל. רוכש, ענה לו הרופא, אין בעיה, זה מוכר לכם. 'מוכר לכם' פירושו שהמדינה מחזירה את ההוצאה, לפי קבלה. הפצוע קל פנה לנערה המרכזת את הטיפול בפצועי חיל הרגלים, נועה שמה. נועה מטלפנת מעת לעת, שומרת על קשר, שואלת אם צריך משהו, ומבטיחה בשפה מתוקה להיות לעזר בכל שיצטרך. הפצוע קל אמר שהוא צריך תפס. נועה אמרה שתבדוק. היא בדקה מהר, וחזרה אחרי שלושים דקות.

    זה לא מוכר אצלנו, היא אמרה.

    כלומר, שאל הפצוע קל.

    כלומר, שאנחנו לא משלמים את זה, אמרה נציגת הצבא.

    אני משלם את זה? שאל הפצוע קל.

    אני באמת לא יודעת מה לומר לך, אמרה המרכזת.

    אז אני משלם את זה, הוא אמר, את שומעת מה את אומרת?

    אני מבינה, היא ענתה לו, אבל אולי נוכל לחשוב על איזה מעקף, אולי תפנה לוועדת חריגים, היא הציעה.

    אני לא פונה לשום ועדת חריגים, ענה הפצוע קל.

    אז אולי בוועדה הרפואית שתהיה לך יאשרו לך את ההוצאה, היא אמרה, אם נגיש להם מסמכים מראש.

    כמה עולה התפס הזה, שאל הפצוע קל, את יודעת כמה הוא עולה?

    בערך שמונה מאות וחמישים שקל, היא אמרה לו.

    אז אני צריך לשלם עכשיו שמונה מאות וחמישים שקל, הוא אמר לה.

    כן, היא ענתה לו בסוף, זה מה שצריך.

    בדיוק אותו רגע נכנס אביו של הפצוע קל לחדר. חכה רגע, אמר לבנו, בוא נבדוק את יד שרה. יד שרה זו עמותת חסד, אחים לעזרת אחיהם. האב צלצל ליד שרה, ומצא שמיד ענו לו. הוא החל מגלגל את סיפורו של הפצוע קל וכל הקורות אותו, מן הכניסה ללבנון ועד הקרב באל-חיאם, החבטה ההיסטרית בכף היד, הנפילה לוואדי, הנשק שעף, העצב שנדפק, עד שהגיע לתפס החסר. תפס, שאלו. תפס, הוא אמר. אמרו לו, נבדוק ונחזור לאדוני. עד שאמרו לו כך, סימסו לפצוע הקל מילות תודה על שלחם למען בני ישראל, הודו לו בכל פה על שהגן עליהם בגופו ממש, איחלו רפואה שלמה והבטיחו תשובה בכל המהירות האפשרית. הפצוע קל הרגיש פתאום במחנק ההוא בגרון. אחרי שתיים שלוש שניות בלע אותו, הביט לימינו ואחר כך לשמאלו. היא הגיעה, התשובה, אחרי עשר דקות, ישירות לפצוע קל. אין לנו את התפס המסויים הזה, הם אמרו לו, אבל מצאנו את היצרן. אנחנו נקנה אותו וניתן לך לרפואה שלמה, דיברנו איתם כבר, סגרנו הכל, מחר התפס יגיע אליך הביתה. אתה רק שב בשקט ותנוח.

    תודה, מלמל הפצוע קל.

    אחר כך מצא שדמע מעט, דמעה אחת בטוח זלגה. אחר כך הוציא פנקס שקים וכתב שק על סך שמונה מאות וחמישים שקל בלבד, תרומה, עכשיו, ליד שרה.

    המדינה הזו הפכה מדינת סעד.לא מדינת רווחה לכל אזרחיה.יש לך בעיה? אל תבוא אליי.לך ליד שרה.אפילו אם אתה חייל.למה,מישהו חייב לך משהו?אין לך יכולת לקנות מספיק אוכל,בגלל שאתה משתכר שכר רעב דרך חברות העבדות של עובדי הקבלן? לך לעמותה שתתרום לך כמה חבילות.

    אם כך,לא צריך מדינה.אפשר לסגור את הבסטה,וללכת מכאן.

  • צבי גיל  On 14/12/2007 at 7:00 pm

    בדרך כלל,אם אתה עוקב אחרי מאמריי, אני לא משתתף בתגובות. הפעם אני עושה זאת. מבלי להיכנס לפרוט ולדגומאות שאתה מביא,לא זו בלבד שאני מבין אותך אלא כואב את כאבך. ליבת הבעיה היא שהציבור שלנו טרם חדרה בו התודעה,וכל המשתמע ממנה, כי בלב כול המרקם החברתי עומד האזרח.בתפיסה הדמוקרטית לא האזרח משרת את המדינה אלא המדינה קמה כדי לשרת אותו. אך אצלנו,מקטרים הרבה ולא עושים. באחד ממאמריי ציינתי את העובדה שאזרח ועוד אזרח ועוד אזרחים יכולים להביא לשינוי.אבל לציבור שלנו אין, לא הסובלנות ולא הסבלנות להתמיד במערכה. משום כך הוא פוטר את עצמו ומעביר את הכול למדינה- נכון יותר לשלטון. על רקע זה הבאתי את דבריו של קנדי.כאן נכנסת התקשורת – לא בקלקלתה- אלא בתרומה שלה.חשיפת הדברים היא חשובה, אבל הציבור חייב לעקוב אחר הבעיה ולא התקשורת, שיש לה כל הזמן פעם בעיות חדשת לעסוק בהם. האמן לי -שזה ככה. אני בא משם. לסיכום ליאורה צודקת: לא הכול שחור,ולא הכול לבן-אנחנו האזרחים מכניסים את הצבע בחיינו,וודאי שלא הממשלה- זאת או אחרת

  • ל.א  On 14/12/2007 at 10:52 pm

    צבי גיל צודק מאוד לגבי העדר מוחלט של מודעות של זכויות האזרח וחובתו לפעול למען שאלה שנבחרו על ידו יגשימו את מאווייו. מבחינה זאת הכתרתנו כארץ "מערבית" אין לה כול יסוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: