אחד מן הגח"ל,אף אחד לא מהטלוויזיה


גיוס חוץ לארץ של ניצולי שואה במלחמת העצמאות
 
***
המדיה בישראל, וגם מוסדות המחקר והתיעוד,למעט "יד ושם", טרם הפנימו את העובדה ההיסטורית על תרומתם המשמעותית מאוד של שרידי השואה במלחמת העצמאות ולאחריה,בכול התחומים בחיים.זאת הסיבה שגם הציבור הרחב, ובראש וראשונה הדור הצעיר טרם התוודה לפרק הזה בתולדות העם והמדינה.
 
כאיש תקשורת, וגם כצרכנה, אני מקבל ללא סייג את ההנחה שאם אירוע לא מופיע במדיה הוא אינו קיים. הזכרתי את התפיסה הזאת בהתייחס למסה שלי  "מרחק הזמן בין מידע למודעות".נכון ,לעיתים זה מגיע לאבסורדים  שאדם פתאום מגלה פרטים שלא ידע -על שכנו ,או אפילו על משפחתו- בתקשורת. זה אמור באותה מידה על "גילויים" שאירעו בעבר.מכאן השאיפה ,שלי לפחות,שכל דבר שיש לו קשר לתרומת ניצולי השואה ילווה באיזה אירוע. אולי ייאותו לסקר אותו.ככה היה בכנס הבינלאומי" מורשת ניצולי השואה- המשמעות המוסרית והערכית לאנושות",ככה היה בהקמת המועצה הציבורית לתיעוד תרומת הניצולים להקמת המדינה ולביסוסה,וככה היה בהכרזה על הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות".
 
התקשורת אמורה להיות השליח הציבורי כאשר מדובר בכול מפעל או אירוע ראויים, לרבות בהטבעת התודעה על תרומת הניצולים למדינת ישראל,שמעטים מאוד יודעים עליה.האירוע לציון הקמת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות" (שיוקם במתחם בית הפלמ"ח בתל אביב) התקיים במוזיאון ארץ ישראל הסמוך לבית הפלמ"ח. האולם בבית הפלמ"ח קטן מדי להכיל חמש מאות מוזמנים,בעיקר ניצולים, לוחמים אנטי נאציים,פרטיזנים בעבר ועוד. מיותר להזכיר שכול ערוצי הטלוויזיה הוזמנו.אך הם, לא רק שלא  באו,לא היה אפילו סיקור קטן, משפט אחד, אף אזכור זעיר במהדורות החדשות של הטלוויזיה, לא בערוץ הממלכתי ולא בערוצים המסחריים. זאת אף שהאירוע היה חזותי מאוד וחוויתי ביותר, וצופים רבים היו חווים את החוויה ברגשה. נכון, זה לא היה משחק כדורגל. כישלון תקשורתי קולוסאלי, גם של שולח המסר וגם של השליח- המדיה.
 
האירוע נפתח בהדלקת הנרות של שמונה אלופים ניצולי שואה והדור השני. את הנר השמיני הדליק הרמטכ"ל ,רא"ל דן חלוץ.בברכה שהוא פתח הוא לא התייחס,לא למצב בצפון,ברצועת עזה או ברמאללה.הוא קרא את כל השיר של נתן אלטרמן "אחד מן הגח"ל",בקול הבריטוני העמוק והשקט שלו.והנה  כמה בתים:
 
מסיפון אוניה מתנודדת
הוא ירד אל רציף הנמל
וחיכתה  ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.
             *
עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד,לא פינה למקלט
לא שמחה מן אלף הללו
אשר לנו היו למתת.
 
לא כי רק את חייו פליטי –חרב
הוא קבל על החוף מידה
אבל גם את חייו,אי בערב
הוא השיב בנפלו בעדה.
 
 
מה שייחד את כל הערב היו הדברים הקצרים שאמרו הרבה, ומה שנאמר הצטמצם  לשתי נקודות.האחת: "שהחיינו".שתיים.מדוע רק עכשיו, באיחור כה רב ? אני שהייתי אחרון הדוברים העדפתי לספר סיפור קטן.הנה הוא:
 
"שאול טש'רניחובסקי כתב:" שחקי, שחקי על החלומות,זה אני החולם שח".בשבילי מילים אלה הן מציאות,חלום שהיה,הווה ויהיה לעד, אף שהוא התגשם. בחנוכה 1944 הדלקנו נרות חנוכה בגטו לודז', בבקתה רעועה, דולפת וקפואה, והחימום היחיד היה חום גופינו הדל והבל פינו מלא את החלל כאשר שרנו "מי ימלל גבורת ישראל" וחלמנו.  שרנו "נומה ארץ ,ארץ תפארת אנו לך משמרת". וחלמנו שאנו שם.היינו מה שכינה משורר אחר אהוב עלי, נתן אלטרמן :חיילים וותיקים וידועים לשם,  רק  קטנים בקומה.-בשירו "בבכות ילדינו בצל גרדומים את חמת העולם לא שמענו". חלמנו חלום וסירבנו להאמין שהוא לא יתגשם. כאשר יצאנו מן הקן של תנועת הנוער וחמקנו כמו צללים  באפלה,לא יכולנו שלא להיתקל במובילי הריקשות והמריצות שהטעינו את הגוויות בצדי הדרך.אבל חלמנו שאנו רחוקים,שאנו לא כאן,אנו שם.
 
באביב 1944 שמענו את רעמי  התותחים של הצבא האדום והכינונו את עצמנו,המדריכים והבוגרים יאיישו עמדות אש ומארבים, אנו הילדים והנערים נשמש רצים. חלום מטאורי  שדעך וגטו לודז'  חוסל. אך גם בהמשך  המסע האיום, כל עוד הנשמה הייתה באפינו ותעצומות הנפש בקרבנו-המשכנו לחלום שנגיע לשם.
 
בחורף 1946,  שנה לאחר שהגעתי לארץ, היינו בלילה אפל במעבה של פרדסי השרון תחת חופת עלווה ירוקה משופעת בתפוחי זהב.היה שם שולחן ועליו פנס ולידו אקדח פראבלום וספר תנ"ך. מדריך הגדנ"ע שלנו מן הכפר השכן, כפר מלל,צעיר נאה עם בלורית  בהירה, אריק שיינרמן-שרון, השביע אותנו להגנה.לא ידענו אם זה היה או חלמנו חלום.
 
שנתיים לאחר מכן, בסוף פברואר 1948, בעלי וותק של שלוש שנים ורבע בארץ היינו כבר בבסיס אלונים אשר בעמק יזרעאל, שוב חולמים, הפעם על הקמת המדינה. אנו גויסנו בהגנה. המלחמה הפגישה את הוותיקים במירכאות כפולות והחדשים בלי מירכאות מכל המחתרות. המערכה בצפון שבה אני השתתפתי הפגישה בינינו לבין אנשי הפלמ"ח. פגשתי אותם ליד בית הנג'אדה בחיפה, פגשתי בהם ליד מצודת ישע בגליל  המערבי ובגזרות אחרות בגליל המזרחי בין איילת השחר למשמר הירדן ומטולה. פעם בנסיעה על הכביש ליד חלסה,קריית שמונה של ימינו, מול הג'יפ שבו אני נסעתי הופיע ג'יפ שבו נסע בן דודי, גם כן צבי- אורן ניידט, חבר קיבוץ כברי, איש הפלמ"ח .
 
שנינו קפצנו מן הג'יפים  והוא נדהם. "מה אתה עושה פה.בן יחיד,שריד, ניצול שואה לא אמור להיות
בכוח לוחם". אמרתי לו: עובדה.קצין הסעד במטה הארצי משה בייסקי, ידידי ,מדריכי,(לימים שופט בית המשפט העליון) , הוציא את הניירת הדרושה אבל אני לא שוכנעתי. במשחק של שיבוץ  מילים תמצאו ש- חלמנו ו-לחמנו הן אותן מילים. לכך היו לנו שותפים מבני הארץ. גם הפלמחניק וגם אני חיפשנו את המחר. אלא שמאחורינו היה עמוד העשן שהיתמר מארובות בירקנאו, במלחמת קיום אישית, הנוראה שבמלחמות. לפנינו היה עמוד האש של מלחמת העצמאות,  מלחמת קיום לאומית. אמרתי לבן דודי : "אתם פנטסטיים,אתם,אני מצדיע לכם חברה" הוא הניח את היד על כתפי בתנוחה הפלמח"ית הפטרונית."גם יומכם יבוא"- אמר ועלה על הרכב.
 
הנה יומנו הגיע, וזה סיפור פחות או יותר של רבים כמוני, שחלקם הגדול כבר אינם איתנו, מהם אלה שנפלו בקרבות, במלחמת העצמאות ובמערכות אחרות ואחרים שנפטרו. ואם כי באיחור של יותר מיובל שנים, הגיע היום,  ואנו גאים שהפלמ"ח של העבר וצה"ל של היום מצדיעים  לנו, וזאת במעמד הרמטכ"ל ואלופיו, ניצולים ובניהם- עדות לשואה ולתקומה."
 
מעניין שכל אחד ראה את השיא מנקודת ראותו שלו, המשורר והסופר חיים גורי שיותר מכל סופר אחד אימץ אל לבו את נושא השואה וניצוליה,גילה כי אלוף(מיל) ינוש בן גל, שכה מזוהה את הצבריות, הוא ניצול שואה ומדליק נר חנוכה. תופעה מרטיטה. היו שראו בקריאת שירו של אלטרמן "אחד מן הגח"ל", את הדובדבן של הערב.  בפרק אחר אני מביא את האווירה של אז,שבחלקה שרר בה ניכור ואף נאמרו דברי בלע מזעזעים כלפי חייליי הגח"ל. כן היו גם כאלה, אנשים וזמנים. אשר לאירוע היו  משתתפים  שעצם הופעתו של עמיקם גורביץ,כמנחה הערב,החזירה אותם לפרקים היפים שבהיסטוריה שלנו.אותי ריגש  במיוחד  שיר הפרטיזנים, שעליהם שמעתי אגדות כאשר הייתי ילד ונער בגטאות והם שבו את דמיוני.ואלה מילות השיר של הירש גליק ,תרגום אברהם  שלונסקי,לחן רוסי.
 
אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה,
את אור היום הסתירו שמי העננה.
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה.
 
מארץ התמר עד ירכתי כפורים,
אנחנו פה במכאובות וייסורים.
וכאשר טיפת דמנו שם ניגרה-
הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה.
 
עמוד השחר על יומנו אור יהל,
עם הצורר, יחלוף תמולנו כמו צל
אך אם חלילה יאחר לבוא האור-
כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור.
 
בכתב הדם והעופרת הוא נכתב
הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב
כי בין קורות נופלים שרוהו כל העם
יחדיו שרו ו"נאגאנים", בידם.
 
לכן אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה.
 
מישהו דחף אותי שאתבונן מאחור וראיתי מאות גברים ונשים עומדים,חלקם זולגים דמעות ושרים בעוז ובהרמוניה כמו מקהלת הצבא האדום, את שיר הפרטיזנים.ואני הפלגתי בזמן ובמרחק,במה ששמעתי  ובמה שדמיינתי.
 
ובדמיון אני רואה לוחמים יהודים עושים דרכם בחשכה ביערות  העד של נאליבוקי, ליד נובוגרודק,ליד רשת היובלים של נהר הניימן, באזור הברזיונה הביצתי, כאשר צבאות השמיים משמשים להם מצפן ואוזניהם מכ"ם לאיתור אוושה של הציידים הנאציים. בפושצ'ה(יער-עד) ליפיצ'יאני, יער עבות מדרום לברנוביץ' הם מתחפרים ללילה אחד,לקראת מארב,ולמחרת בבוקר הם ינועו שוב. הם מגיחים בלילה ללא ירח מ"פושצ'ה נאצ'ה", 80 קילומטרים מדרום לווילנה, לפאתי העיר כדי לבחון אם ניתן להציל יהודים. ממזרח לווילנה ביערות נארוץ' וקאז'יאן נמצאת מפקדת התנועה הפרטיזנית הליטאית. מכאן יוצאות ההוראות וכאן מתקבלות הדיווחים מן השטח בעיקר באמצעות רצים. ב"פושצ'ה רודניקי", גם כן מדרום לווילנה, חונים שבעה גדודי פרטיזנים רובם יהודים.
 
יחידות קומנדו פושטות על שבילי הפטרולים של הגרמנים, מניחים מוקשים ומרססים רכבים  נאציים שנתקעו. יחידות קטנות פועלות דרך תעלות הביוב אל כפרים לאיסוף נשק  אצל כפריים שנותר ממלחמת העולם הראשונה, מכל הצבאות. יחידות אחרות משרכות דרכן בביצות כדי להגיע למוקד של הצנחת נשק על ידי מטוסים קלים רוסיים. אך הכלי שהתפרסם הוא הנאגאן המפורסם. רבים מהם נתפסים על ידי הגרמנים ומוצאים להורג בכיכרות הערים בירי או בתלייה. אך הם באים.הם באים, הם מסתערים על הרוצחים כדי לגמול לאויב, כדי להציל, לגייס עוד חברים , תוך סכנת נפשות מוחשית,  לקבור חלל בבתי עלמין יהודיים.
 
וללוחמים הללו לא הייתה מנוחה.עוד המלחמה נמשכה והם פרצו נתיבים, ביערות וב"פושצ'ות", בהרים ובגאיות, בדרך למטה אל הים ומשם על גלים סוערים לישראל שכבר עמדה על נפשה לקראת מלחמת העצמאות. על הדרך בים כתב אותו טרובדור גדול של התקופה, נתן אלטרמן( "הטור השביעי" הוצאת "עם עובד")
 
דרך בים
 
מספינה בלב ים,ברדוף הרודף
היא הימה קפצה מסונוורת.
ויקבל אותה ים לניסיון עזי לב
ויקשור על רגליה שרשרת.
 
היא קרעה השרשרת,והלאה אל  חוף
היא חתרה סוררה ואויבת,
וישבח אותה ים וילאט לה: כי טוב
ועל צווארה קשר אבן.
 
היא קרעה את האבן מעל צווארה
והמשיכה מוכה וסחרחרת
אז חייך לה הים כליריב בזירה..
והפך את גופה לעופרת.
 
היא קרעה העופרת,והלאה בליל,
והשחר האיר ויראנה.
אז הראה לה הים מרחוק חוף ותל
וייטול כוחותיה ממנה.
 
ותיקרא באין כוח:תן גשר לי,ים
בנה לי גשר,כי אין לי מושיע.
אז הטיח בה ים,וימרוט בה עד דם
וירום על צוקיו— ויריע.
 
ויכה בה—והיא מבקיעה בסערה.
ובצנחה על החוף ככנף נשר
הוא קרא לה: הגשר בנוי,נערה
את, הלילה בנית את הגשר.
 
ובה
גיעם אל החוף חיכה להם מבצע נחשון,על כל שלושת  שלביו, המערכה על לטרון אשר בה נפלו רבים מקרב ניצולי השואה.הם נמנו עם המסתערים על הקסטל במבואות ירושלים ממערב, ובנבי סמואל מצפון הם היו עם  פורצי הדרך לבירה בשער הגיא,עם  הלוחמים על משמר העמק ורמת יוחנן,בעמקים.הם היו חלק ממשחררי צפת ומכובשי מצודת ישע בצפון, הם נמנו עם המגינים של כפר דרום,נגבה וניצנים והשתתפו במבצע יואב בנגב וכיבוש אום רשרש הלא היא אילת.
 
 
מסע אישי,תיעודי,היסטורי

***  פרק מתוך ספרו של צבי גיל " מוביולה- מסע בזמן ובמרחב" שרואה אור בימים אלה.( הוצאת צג, הפצה ראובן מס –הוצאה לאור www.rubin-mass.com או http://www.massa.co.il  (
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד שליט  On 20/04/2007 at 1:22 pm

    יפה ומרגש, כתמיד. ולמה אין יותר מידע על הספר שלך? לא בהוצאת ראובן מס, אתר לא-ידידותי בעליל, ולא בגוגל, שם אתה מסווג בגיאוגרפיה, וזהו

  • צבי גיל  On 20/04/2007 at 6:34 pm

    תודה לך דוד.הגשתי את הפרק לקוראיי "מן התנור" לאחר שהמפיץ שלף אותו מבית הדפוס.הסיבה לפרסום המיידי היא יום העצמאות.במקום לכתוב משהו חדש( אם בכלל ניתן לחדש) חשבתי לפרסם פרק זה אשר משלב בתוכו שני אירועים: יום השואה והגבורה וים העצמאות, ואותם שרידים חוו את שניהם. אני משער שהספר ימצא את דרכו למדפי חנויות הספרים, אף שהוא בהחלט "לא מסחרי".

  • עליזה  On 20/04/2007 at 11:39 pm

    הסגנון של צבי גיל והנושאים, כדוגמת הפרק שפורסם, עושים תיאבון. מקווה שהוא כבר נמצא בחנויות הספרים.

  • נדב  On 21/04/2007 at 12:01 am

    חתיכת היסטוריה מובאת על ידי מספר מעולה.חוויה.

  • אורית  On 21/04/2007 at 10:10 am

    פשוט מרגש ומשכיל מאוד לדור שאירועים אלה לא ידועים לו

  • זאב  On 21/04/2007 at 1:03 pm

    לצערנו הרב, המו"לים מנסים להתחרות עם סוחרי הירקות. הוצאת צ"ג היא ככול הנראה הוצאה עצמית של צבי גיל ואני מאוד מקווה שזה דווקא יעזור בהפצת הספר. אני וודאי ארכוש אותו.

  • כרמלה  On 22/04/2007 at 1:53 pm

    איפה אפשר למצוא אותו. לסטמצקי הוא עדיין לא הגיע.

  • א.מ  On 22/04/2007 at 7:36 pm

    אפשר למצוא את המידע באתר
    http://www.massa.co.il

  • חמדה. ראשון לציון  On 24/04/2007 at 11:08 am

    מה אנחנו יודעים על התקופה הזאת? מה אנחנו יודעים על ניצולי השואה בהגנה על הארץ הזאת? אפס!!! תודה מעומק הלב לצבי גיל. וודאי שאחפש את הספר.

  • יוסי  On 11/05/2007 at 11:36 pm

    חיפשתי את הספר ב,"צומת ספרים" בתחנה המרכזית בירושלים ולא מצאתי אותו. ראוי לתת לו יותר פרסום ומידע איפה אפשר לרכוש את הספר.

  • אבנר- ליוסי  On 12/05/2007 at 12:01 pm

    אמרו לי כי בקרוב הספר "מוביולה" יהיה ברשתות "סטמצקי" ו"צומת ספרים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: