קולות נשים


 
הרבה לפני שנושא שוויון  האפשרויות לנשים הפך ללהיט, השידור הציבורי בארץ,
העסיק הרבה נשים בתפקידי קריינות, הגשת תוכניות ועורכות.בכך הוא היה חלוץ.במסגרת החדשות הן היו מיעוט, אך לא עוד.עוד פרק על "ימי הרדיו"  ועל שדרים בולטים.
 
מזה זמן שאני תוהה לפשר הסיבה שהאמורא שמואל (ברכות כד, א) קבע ש "קול באישה ערווה". מדובר בתקופה שלא היו בה טלפונים ושיחות זימה,ולכול היותר אישה צעקה ליד המעקה לעבר הצד השני לשכנתה שתלתה כבסים. אז מה הרע בקול של אישה.נכנסתי לאתר www.yeshiva.co.il ובה הציג סטודנט מאוניברסיטת בר אילן שאלה לרב אליעזר מלמד בכול הקשור בזמרת מוכרת ששרה יפה מתלבשת בצניעות. בקיצור לא מעוררת פרובוקציות, שלא לדבר על הבעות פנים,קריצות ר"ל  ושאר תופעות של סטרא אחרא. בתשובה מפורטת מאוד הרב מלמד מציין בין היתר שכול ההלכות העוסקות בפרטי הדינים של צניעות האישה לא נובעות מתוך זלזול בערכה של האישה אלא דווקא מתוך אהבה עמוקה, ומשום כך קיימים סייגים וכיו"ב, והרב נכנס לפרטים שאני לא אכנס אליהם.
 
מה שצדה עיני הייתה דעה אחת שמצוטטת על ידי הרב כדעה שלישית, לפיה "אפילו אישה מוכרת מותר לשמוע דרך הרדיו, משום שרק שמיעה שמתוכה אפשר להגיע לקירוב מיידי של הסתכלות – אסורה, אבל שמיעה במקום שבו לא ניתן לראות את הזמרת – מותרת. ועד שהקול העובר דרך הרדיו אינו קולה המקורי, מאחר והוא משתנה לזרמי חשמל שמעובדים מחדש דרך המקלט לקול שירה……"
 
דעתי נחה עלי, שכן ביקשתי להתייחס לקולן של נשים ברדיו, ולאו דווקא זמרות, אלא קרייניות,מגישות מנחות וכו' .ובכן,מותר לשמוע,ועל אחת כמה וכמה שמותר לכתוב על כך.
 
מקום כבוד לנשים בשידור הציבורי בארץ.
מאז תקופת "קול ירושלים" באביב 1936 השידור הציבורי בארץ,לא זו בלבד שלא הפלה נשים,אלא אפשר לומר כי מסיבה זו או אחרת,הן זכו לעמדות בכירות.בתקופת בראשית זאת היו שדריות כמו חמדה זינדר, רות בלקין, ריטה פרסיץ, לאה פורת, עוגניה שמחוני, חנה בן ארי, רות שפירא.אחר כך באו מגישות וקרייניות כמו אסתר סופר,מרים גולן,ראומה אלדר, נעמי זקס-דליות, רחל רונן,זהר אוריין,כרמית גיא. עם הדור שלאחר מכן נמנו שרי רז, ואחריהן ,ליאורה גושן, אילנה השכל, נאווה סביון,איריס לביא, ריזי גדות, ואפשר ששכחתי אי אלה.
                                        

שיחזור שידורי "קול ירושלים" מימין לשמאל:חמדה זינדר,אליהו כרמל,רות בלקין

מקרב השדריות הללו היו כאלה שמלאו תפקידים בכירים ביותר כמו ריטה פרסיץ בתקופת המנדט או לאה פורת בתקופת "קול ישראל".  הראשונה במסגרת המגבלות המנדטוריות. השנייה,מכיוון שעסקה בעיקר בתוכניות ולא באקטואליה,הייתה לה השפעה מכרעת על הדימוי של שרות השידור בכול הקשור בתוכן  ובצורה. היא קבלה יד חופשית ממנהל "קול ישראל" חנוך גיבתון ולעיתים אפשר לומר שהוא קבל יד חופשית ממנה, למעט בנושאי חדשות ואקטואליה. לאה פורת הייתה גזורה מן החומר הוויקטוריאני, כלומר שלטון מטריארכאלי. היא הייתה אישה מוכשרת מאוד,שנונה מאוד,והיה לה קול קטיפה גם כאשר הגישה תוכנית וגם כאשר שיחקה בתסכית רדיו.היא הייתה אמנם מקושרת עם אנשי אחדות העבודה, וזה לא הזיק לה כאשר אלה שותפו בשלטון,אך לא בשל קשרים אלה היא זכתה למוניטין ולהשפעה.

כמובן שלצד אלה היו גם קריינים ומגישים טובים. מהם נזכיר את יוסי ידין, אליהו כרמל,  יצחק שמעוני, שמואל אלמוג, חגי פינסקר כראשוני המגישים בשידור הציבורי.אחר כך היו משה חובב, אלימלך רם, פלטי בן ליש, רם עברון, ארנון גפני. עם הקריינים היום נמנים מלאכי חזקיה,קול בלתי רגיל, קובי ברקאי, דן עופרי, יצחק איתן, יגאל רביד,אבי בן ישראל,צבי סלטון, דן כנר ,גבי ינון-כולם בסים- בריטונים שקולם מהדהד בעוצמה ובנועם.כמגישים:יעקוב אחימאיר,גבי גזית_ חג לאזניים.

אינני יודע אם אי פעם נעשה סקר של מאזינים את מי הם מעדיפים כקריינים, גברים או נשים, או אלה קריינים ואלה מגישים ממין זה או אחר. אותי רודפת טענה של מי שהייתה קריינית מעולה ב"קול ישראל" , שרי רז, שעברה לטלוויזיה, כי בחדשות הטלוויזיה אני הפליתי לרעה נשים. אני דחיתי טענה זאת,שאין ולא היה לה כול בסיס..ראשית בבואי לטלוויזיה כמנהל החדשות,כול העמדות של מגישים היו תפוסות. שנית, בניגוד לרדיו שבו יש הרבה מהדורות חדשות ומאגאזיניות, בתקופה שלי- בשנות ה-70 היו מעט מאוד אפשרויות מבחינה זאת. לעומת זאת,אני מודה כי בחדשות ברדיו אני מעדיף בדרך כלל גברים.קולות כמו של חזקיה, ברקאי, עופרי, איתן  ועמיתיהם הם קולות חזקים, ברורים ואני לא צריך להגביר את הקול כפי שאני עושה כאשר אי אלה קרייניות טובות מאוד קוראות את החדשות. אך יש וקריינית ניחנת בקול שהוא צרוף של רוך ועוצמה-קול סמכותי. כזאת היא ענת דווידוב המגישה הקבועה של המגזין "בחצי היום".

ריאיון חייב להיות תכליתי.התקשורת נכנסה לחלל נורמטיבי.


את ענת דווידוב ראיתי פעם אחת לפני שנים, דומני שב-1985 כאשר נזדמנתי לפגישה עם מי שהיה מנהל "קול ישראל" בשעתו, גדעון לב ארי. הוא הציג לפָני אישה צעירה."תכיר בחורה שתהיה פעם כוכבת"- אמר.מסתבר,באיחור רב ,שהוא הציג בפני את האחיינית שלו ,בת אחותו.אבל התברר לי גם שלא הוא קיבל אותה ושהוא בכלל גילה שהיא התקבלה לעבודה כממלאת מקום של רבקה מיכאלי. בכול מקרה גם אילולא מידע מאוחר זה הייתי משוכנע שלא בשל קרבת משפחה למנהל היא נתקבלה לעבודה ב"קול ישראל. ענת דווידוב היא אכן שדרית  מצוינת.
 

ענת דווידוב

תכונה בולטת אצלה,אולי  צרוף של  תכונות אישיות וניסיון, היא צורת הריאיון או השיחה שהיא מנהלת עם האורח באולפן. היא לא אובייקטיבית ולא מתיימרת להיות כזאת,  מפני "שאדם מעצם טבעו אינו אובייקטיבי. לכול אחד מאיתנו יש דעה מושרשת  ולכן אין דבר כזה כמו אובייקטיבי." –היא אומרת. "אני משתדלת להיות ניטראלית. אני חייבת להתייחס בכבוד למי שיושב מולי, אך אין זה אומר שאני שוות נפש. אני יכולה להתווכח עם האדם בסגנון לא צעקני אם תשובותיו לא מספקות אותי, אבל בצורה מאופקת". היא מוסיפה ספק בצחוק ספק ברצינות " אני משערת שאילו הייתי יותר שחצנית הסיכויים שלי  להיות היום בטלוויזיה היו הרבה יותר טובים".
עם כול הגירוי להיות פרובוקטיבי אתה חש, גם כאשר אתה מאזין לה וגם כאשר אתה משוחח איתה, שהיא יודעת מהו הגבול  ולא תעבור אותו.כמי שמאוד גלוית- לב  אין לה כול היסוסים להודות ששדר בשרות ציבורי לא יכול "להתפרע". הסגנון הזה לא מקובל עליה. "הישראלי המצוי הוא חצוף. אני פחות חצופה, אך בתוך עמנו אנו יושבים"- היא  מנסה להסביר את הסגנון הרווח בחברה שלנו ,ומתוך יושרה. אך ענת דווידוב לא זקוקה להעמדת פנים. היא למדה משחק והדבר מסייע בידה לנבט שיחה בצורה עניינת, לעיתים בנועם ולעתים בצורה נוקבת. לקראת השיחה עברתי על ראיונות שלה עם אישים שונים מכול גווני הקשת הפוליטית ומהם זוללי תקשורת בולֱמיים שהטיחו בה שהיא לא אובייקטיבית, אך מקריאת התשובות והתרשמות מן ההאזנה אתה מגיעה למסקנה שקשה מאוד להוציא את האישה הזאת מן הכלים. גם מבקריה מודים שהיא ניחנת בסגנון מיוחד, מאוד לא אלים.

עשר שנים שענת דווידוב נמצאת בחדשות בענף המגזיני שלהן,תחילה בתוכנית "הכול דיבורים" ואחר כך ב"היום הזה" וב"בחצי היום".והתחום בשבילה הוא אובססיבי,אפשר לומר בגבול ההתמכרות.בנסיעה בבוקר בדרכה לעבודה בירושלים היא מאזינה למגזינים של "גלי צה"ל" ובשובה בערב הביתה היא פותחת את "לונדון וקירשנבאום". זה מאפשר לה להיות תמיד בתוך העניינים. אף שהיא יודעת מי יהיו המרואיינת או המרואיין, היא מכינה לעצמה ראשי פרקים לבד. היא  אינה צמודה לחומר שהיא הכינה. כמאזין אני חש שאוזנה קשובה למה שהמראיין אומר ומתוך זה היא גוזרת את שאלותיה.
 
יש תחומים אשר בהם ניכר שאינה חסרת פניות כמו  בתחומי החברה.היא לא מתייחסת בשוויון נפש לעוני, למצוקה, לדפוקים למיניהם כמו למשל עובדי רשויות מקומיות שלא קבלו משכורות שנתיים . "אתה לא יכול לצפות שאשחק את הרגועה כאשר מולי יושבת אישה שאין לה ממה להתקיים ולא מדובר במובטלת אלא בעובדת אשר שכרה לא משולם לה. לא אכפת לי שיחשבו שאינני  חסרת פניות ושום הטפה של פקיד בכיר שיושב מולי ויוצא מגדרו לא תזיז אותי".  מה שחשוב לה ביותר זה להיות תכליתית,כול השאר משני בעיניה.
שאלתי אותה אם מקובלת עליה ההגדרה של פרופסור גבי ויימן בשיחה איתה כי העיתונות היא "הרשות  הרביעית" ,על כך השיבה:"הרשות הרביעית,אם תרצה,נכנסה חזק לגומחה המדוברת,
משום שחברי הכנסת מגלים חוסר אונים בכל הנוגע לעבודתם הפרלמנטארית ומחויבותם כלפי הבוחר.לולא היינו במצב כה רעוע מבחינת תפיסת הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל,וכפועל יוצא- האנרכיה ונורמות השחיתות שהשתלטו עלינו,התקשורת לבטח הייתה פועלת במתינות יתר".
 אני עוד אתייחס להגדרה זאת באחד ממאמריי הקרובים.

 

אשר למשוב ה- feed back- הנתונים מדברים בעד עצמם. המשדר "בחצי היום" זוכה לרייטינג של 9.5% הגבוה ביותר מכול משדרי החדשות והאקטואליה בארץ.וזה כמובן מהווה מקור  לסיפוק בייחוד כאשר השיעור הזה נשמר,ולי אין כול ספק שהתרומה שלה לשיעור ההאזנה הגבוה היא מאוד משמעותית. יחד עם זאת אף שבמשך שנים היא מדברת באולפן לאנשים באמצעות טלפון או למרואיין בודד באולפן, היא אוהבת קהל.  לעתים במסגרת קורס לכתבים מנהל הקורס מביא את המשתלמים לאולפן ולענת לא זו בלבד שאינם מפריעים אלא נותנים לה תחושה טובה מעין משוב מיידי.  כאן נכנס אלמנט המשחק-הדרמה. מבחינה זאת לא רק שהיא מפסידה כאשר אינה מופיעה בטלוויזיה- הטלוויזיה מפסידה יותר. והיא אף נותנת לכך ביטוי , בלשון המעטה, שבמדיום החזותי היא הייתה מצליחה, אבל אתה חש איזו מרירות בנימה שלה. היא אינה מסתירה שהיא אוהבת חשיפה.המודד הטוב ביותר בעבורה היא הרגשתה שלה.יש שהיא גומרת יומן בסיפוק רב כי לדעתה הוא הצליח ויש שהיא יוצאת מתוסכלת, מין משדר איכסי כזה ,והיא סוחבת את התחושה הזאת שעות רבות לאחר גמר המשדר.
על השאלה אם הייתה רוצה להתנסות ככתבת שטח כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש, היא עונה בכנות שאכן היא מכירה בחשיבות השטח,אך אינה גזורה למטלה כזאת. "אני אוהבת לשבת"-היא אומרת. באותה כנות היא אומרת שטוב היה אילו הייתה קצת סחבקית ומכירה אישים מחוץ למסגרת האולפן."יש מראיינים שזה עוזר להם.אולי זה היה עוזר גם לי"- היא מתוודה.אולי. אבל אין כול צל של ספק שסוג הכרות כזאת לא הייתה משפיעה על ענת דווידוב כהוא זה,כאשר האיש שאותה הכירה יישב מולה כמרואיין.

ענת דווידוב התחילה את עבודתה העיתונאית ב"גלי צהל" כחיילת, בעבודות הפקה ועריכת משדרים  שונים .משם עברה ל"קול-ישראל",תחילה כשדרית בתחומי תרבות ובידור,עריכת מוסיקה,והגשת מגזינים.בשנת 1993,עברה למחלקת החדשות של הרדיו להגשת מגזין הכלכלה "צבע הכסף",ומשם ליומני חדשות.בין לבין גם הגישה את "הכל דיבורים".בשנת,88, לתקופה קצרה,אף עבדה כעורכת העמודים הפנימיים  בעיתון "חדשות".
אנחנו משוחחים ב"יום האישה הבינלאומי", ובלא להיות מודעים לכך בעת השיחה היא מאוד גאה שמספר הנשים במערכת הוא כיום גדול יותר מאשר מספר הגברים.בעצם בשידור הציבורי, כפי שציינתי בהתחלה  זאת תופעה מסורתית.השדרית ענת דווידוב ראויה ביותר לייצג את האישה בשידור הציבורי, בקולה, בכישוריה, בתבונתה ובהשפעתה.
 
 
 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דני בלוך  ביום 11/03/2007 בשעה 9:00 am

    שכחת להזכיר את אסתר סופר שהיתה מגישה מצויינת ברדיו. הבעייה כיום ברדיו שיש מגישים ומגישות רבים שניחנו בקולות לא משובחים ואף לא נעימים. כל זמן שמדובר בכתבה קצרה אין בכך בעייה אבל כאשר מדובר בהנחייה והגשה ממושכת הדבר צורם. אינני רוצה לפגוע באף אחת מן המגישות ובאף לא מגיש אחד, אבל אנו זקוקים לקולות בהנחייה של אריה גולן, יעקב אחימאיר, גבי ינון ויגאל רביד ושל מנחות ככרמית גיא, יעל דן, אילנה דיין וענת דווידוב. במהדורות החדשות בקול ישראל עדיין מקפידים על הרמה אך למיטב ידיעתי המגמה של קברניטי רשות השידור היא שלא לחפש מגישים נוספים בעלי קולות ערבים או קרייני חדשות חדשים ברמה גבוהה. בשנים האחרונות פרשו רבים מן הקריינים הטובים – נעמי דליות, זוהר אוריין, אבי בן יחזקאל ועוד – ולא באו חדשים ואין מכשירים עתודה מקצועית וחבל. בכל תקופות הרדיו עד עתה תמיד היו קריינים וקרייניות חדשים. חלקם פרשו כשסיימו את לימודיהם באוניברסיטה כמו ארנון גפני, נגיד בנק ישראל לשעבר ואחרים נשארו. בתחום הזה יש מקום לנוסטלגיה ולהחזרת עטרה ליושנה.

  • צבי גיל  ביום 11/03/2007 בשעה 9:18 am

    תודה דני, הרי גם אתה בא משם ומכיר היטב גם את החומר וגם אלה שעומדים או יושבים מאחוריו.ובכול מקרה אתקן את הטעון תיקון. מסיבה פשוטה. לא כולם טורחים לקרוא את התגובות.

  • אורנה  ביום 11/03/2007 בשעה 8:25 pm

    בלא להיכנס לפרטים הידועים לדניאל בלוך אני מסכימה איתו בכול הנוגע לטיב ההגשה ברדיו. ברדיו הדבר חשוב שבעתיים מאשר בטלוויזיה- כי הייחודיות של הרדיו הוא בקול היפה והברור.

  • איתן  ביום 12/03/2007 בשעה 3:21 pm

    ענת דווידוב הן אכן מגישה מצויינת.אבל יש גם מגישים ומגישות טובים בגלי צה"ל. אני מקווה שגן אותם יזכיר צבי גיל לטובה.

  • לשעבר  ביום 01/05/2007 בשעה 12:07 am

    בדבריו מציין מר בלוך "למיטב ידיעתי המגמה של קברניטי רשות השידור היא שלא לחפש מגישים נוספים בעלי קולות ערבים או קרייני חדשות חדשים ברמה גבוהה"
    הוא צודק. יש לכך סיבות אחדות:
    א. קברניטי קול ישראל של היום לא מבינים כלל את מקצוע הקריינות, אינם מעריכים אותו ומזלזלים בו. אולי הדבר נובע מקנאה כלפי אלה שנחנו בתכונות הנדרשות מקריין (נית) ואלה לא רבים.

    ב. יש כיום מגמה של "אנטי קריינות" ברדיו בשל אי ההבנה ואי ההערכה.

    ג. קשה למצוא היום ישראלים בעלי קול נעים ותרבות דבור כנראה בשל תרבות הצעקות שמתחילה בגן, נמשכת במופעי הבידור לילדים ("ילדים יותר חזק – אני לא שומע (ת)"… ונמשכת בבית הספר התיכון.

  • לשעבר גם כן  ביום 03/05/2007 בשעה 6:49 pm

    נכון, נכון עוד פעם נכון. הדוגמה היא הפרסומת ו"תכניסו את זה טוב טוב לאזניים. – "הפירסום ברדיו עובד" צ"ל א ו ב ד"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: