הכנסת והציבור


 

 

חברי הכנסת עסוקים עם עצמם.אין להם זמן לציבור..

 

הדברים הם בחזקת "טחינת קמח טחון" ובכול זאת יש חשיבות לעסוק בהם שוב מכיוון שהנושא כה קריטי.בכל הקשור לייצוג, הכנסת שלנו היא דבר והיפוכו.היא מייצגת להלכה את כל העם,והיא לא מייצגת את רובו.זאת, גם  בכנסת ה- 17  כאשר קיים  בה ייצוג סקטוריאלי כלשהו  והכוונה לסיעת הגמלאים,שיותר ממחצית הקולות ניתנו לה על ידי אנשים צעירים כמחאה או כהעדפה על פני הימנעות מהצבעה.לכך ניתן להוסיף את הסיעות הערביות.זאת כמובן הכללה,אך כל צדודית לא מתמקדת בחריגים אלא בדימוי כפי שהוא משתקף.

 

לא זו בלבד שחברי הכנסת אינם אחראים בפני בוחר אנונימי שאותו הם בדרך כלל לא מכירים,הם גם לא אחראים כלפי הסיעה אשר בשמה הם נבחרו בכנסת.ח"כ שלי יחימוביץ', לדוגמה, נבחרה במסגרת הסיעה.לא מטעם  מחוז בחירה ולא מטעם ארגון נשים כמו נעמ"ת.בכל זאת היא ראתה לנכון להפר משמעות קואליציונית בהיעדרות מן ההצבעה על התקציב.גם אם נסכים כי ה- TICKET  – הסיסמה,"עם הפנים לחברה" – שעימה הלכה "העבודה" לבחירות,אינו מתממש,או מתגשם רק חלקית,הסיעה היא שקובעת מה תהיה הצבעתה בכנסת ולא היחיד,אלא אם ניתן לחבריה חופש הצבעה בעניין מצפוני או מוסרי.

 

אין בכוונתי להגן על תזמור מפלגתי, או על משמעת קואליציונית או סיעתית בכל מחיר.בכוונתי להדגיש כי בשיטת הבחירות שלנו הפרצה החיצונית, כלומר העדר ייצוג נאמן של פלח אוכלוסייה,בין אם הוא סקטוריאלי או מוניציפאלי,מחלחלת פנימה לתוך המפלגה או הסיעה.כל פרצה כזאת הופכת לחור גדול.ככה, לדוגמה, מעין חמישייה סוגרת במפלגת העבודה, ברית בלתי קדושה של חבורה  שכמה מחבריה לא נבחרו לשרים או לסגני שרים, חותרת תחת היו"ר עמיר פרץ, ואין בפני מי שהם יתנו את הדין.כל אחד בפני עצמו הוא בחזקת ריבון.עוד נעסוק בהם בהמשך.

 

גיוס כוכבים..

 

יחד עם זאת ראוי  לציין כי בבחירת מועמדים לכנסת קיים לא רק האלמנט של ייצוג בהווה ,כלומר את מי המועמדים מייצגים בפועל או את מי הם עשויים למשוך לבחור בעבור הרשימה שאליה הם הצטרפו.יש גם גורם של פוטנציאל.לדוגמה כאשר ראש הממשלה, אריק שרון, הבטיח לפרופסור אוריאל רייכמן,מייסד המרכז הבינתחומי בהרצלייה,ונשיאו עד לשנת 2006 , להצטרף למפלגת "קדימה", הוא ראה בו לא רק מושך קולות,שכן הדבר קשה למדידה, אלא פוטנציאל לעתיד.הוא הבטיח לו להיות שר החינוך בממשלה שתקום.זאת בתקווה שאישיות בולטת כזאת תצליח להבריא את מערכת החינוך,ובכך גם להבטיח את הצלחתה של המפלגה.ההבטחה לא מומשה,שכן שרון לא מכהן כראש הממשלה,וממשיכו אהוד אולמרט,היה חייב להעביר את התפקיד לשותפה הבכירה בממשלה, "העבודה". פרופסור רייכמן,ג'נטלמן ואיש יושרה,פרש מן המפלגה ומן הפוליטיקה.

 

מקרה דומה היה במפלגת "העבודה".יו"ר המפלגה עמיר פרץ הצליח לגייס למפלגה את פרופסור אבישי בראוורמן,נשיא אוניברסיטת באר שבע,אף הוא כוכב בשמי האקדמיה והחברה שהצליח בתפקידו.פרץ הבטיח לבראוורמן את תפקיד שר האוצר.אך מפלגת העבודה עם 19 המנדטים שלה לא הרכיבה את הממשלה,ומשום כך תיק האוצר לא עמד לבחירה אלא אם כן  היה בוחר בו עמיר פרץ לעצמו.נוסף על כך בשל האילוצים הפנים מפלגתיים,נאלץ פרץ לחלק את העוגה המיניסטריאלית,בלא שתינתן פרוסה לפרופסור בראוורמן.התגובה של בראוורמן הייתה הצטרפות לחמישייה שחותרת תחת יו"ר המפלגה, כל אחד ואחת ממניעים אישיים מובהקים.

 

השיטה שלנו בצורה אינהרנטית מולידה אילוצים ואלה מזמינים לחצים ומצבים כאוטיים.

דברים כאלה לא קורים לא באנגליה ולא בשוודיה ולא בצרפת,שם חבר הפרלמנט יודע מי בחר בו,ואלה אינטרסים הוא חייב לייצג.תככים בפוליטיקה ברמה זאת או אחרת קיימים בכל מקום,אך לא עד כדי מצב שגובל באנרכיה כמו אצלנו.זאת הסיבה שהמפלגות והכנסת נמצאות כמעט בתחתית ההערכה של הציבור בישראל,ע"פ כול הסקרים. הסכנה שנשקפת לא מצטמצמת למפלגה כזאת או לאידיאולוגיה מסוימת אלא למשטר הדמוקרטי כולו.הפופולאריות של אריאל שרון לא נבעה משום היותו דמוקרט גדול, אלא מכיוון שהוא נתפס כאיש סמכותי חזק.כמוהו כאביגדור ליברמן,בייחוד בקרב ציבור שהתחנך וגדל במשטר אוטוריטארי.

  

בתוך המכלול הזה קיימות גם שדולות,שתפקידם לדאוג לסקטור מסוים או לתחום מסוים.

בתחום הסקטוריאלי ישנן ,רשמית, חמש שדולות: השדולה החקלאית,השדולה למען מפוני גוש קטיף,השדולה למען תנועות נוער,השדולה למען התעשייה בישראל ושדולת התלמידים והסטודנטים.עם השדולות הנושאיות נמנות השדולה למען בריאות הציבור,השדולה למען אנשים עם מוגבלויות והשדולה למען ירושלים.

 

להערכתי על סמך התרשמות ממושכת , אלה השדולות החזקות,בין אם הן רשומות או לא:השדולה החקלאית,שדולת החרדים ושדולת הספורט.התוצאות מגבות הערכה זאת.כל אלה רחוקות מלשקף את המכנה המשותף הגדול של הציבור.

 

קשרי ציבור.

 

כמובן שקיימת אפשרות של חבר כנסת לקיים קשר עם ציבור מסוים או עם הציבור כולו.זהו בעצם הנושא של הרשימה.למטרה של קשרי ציבור עומד לרשותו תקציב מיוחד.ע"פ שקלול שטחי שלי ,מתוך הנתונים שמתפרסמים ע"י הכנסת,הממוצע שחבר הכנסת מקבל רק למטרה של קשרים עם הציבור הוא כ- 65,000 שקל לשנה ,כאשר בקצה הנמוך יש שמסתפקים  ב 45,000  ש' ובקצה העליון יש שמוציאים יותר מ- 70,000ש התחומים העיקרים הם תקשורת, טלפונית וסלולארית,דברי דואר,ציוד,ספרות מקצועית,ארנונה למגורים,הדפסות ואספות עם הציבור וכיו"ב.גם האינטרנט מופיע,אך כאן ההוצאות הן יחסית מזעריות,שכן הן גלובליות.בשום סעיף מן הסעיפים אין אינדיקאטור שיאפשר איזה סיכום על מהות והיקף הקשר עם הציבור.

 

מניסיוני, מתוך עשרה מסרים שהעברתי באינטרנט לחברי הכנסת (כולל עמיר פרץ כאשר היה ח"כ בלבד)זכיתי רק למענה אחד(ולא מפרץ).פניתי כאזרח ולא כעיתונאי או כאיש שממלא תפקיד זה או אחר.האינטרנט הוא המדיום  הזמין,המהיר והחסכוני ביותר בין כל אמצעי התקשורת והשימוש בו היה חוסך לכנסת מאות אלפי שקלים בשנה.האזרח לא זקוק לדף יוקרתי עם הלוגו.הוא זקוק למענה מהיר ככל האפשר.זה לא אומר,אגב,שהמסר הגיע לחברת או חבר הכנסת.קרוב לודאי שלא.אני מניח כי מנהלת הלשכה או המזכירה היא שהחליטה את מה,ואת מי, היא מעבירה לבוס שלה.מנהלות הלשכות,הן הצנזוריות היותר דומיננטיות במנהל שלנו.אך בעוד שבמפעל תעשייתי או כלכלי,הדבר מתקבל יותר על הדעת,במוסד פרלמנטארי שהקשר עם הציבור הוא אבי העורקים,זה פסול ופוגעני לכל הצדדים

 

.מסר לחבר הפרלמנט חייב להגיע אליו,במוקדם או במאוחר.אם הוא מגיע אליו הוא חייב להתייחס אליו.זאת לא חלטורה או מעשה בהתנדבות. זה תפקידו,לשם כך הוא נבחר ועל כך הוא מקבל משכורת מכובדת למדי.ואם ח"כ לא אוהב את האינטרנט כאמצעי קשר,יואיל למחוק אותו מרשימת אמצעי הקשר שמופיעים אצל כל חבר כנסת.זה כול כך ברור בכול מקום וכל כך סתום ואטום אצלנו.הגיע הזמן לקיים סקר בתחום קשרי הציבור(ולא הפרסומת) של חברי הפרלמנט שלנו.

 

ישנה עוד דרך בטוחה לקיים קשר עם הציבור,והיא המועדפת בקרב הח"כים.הופעה בתקשורת, בעיקר האלקטרונית ובראש וראשונה הטלוויזיה.כאן המופע הוא בפני העם כולו.אפשר לומר כי  הטלוויזיה, בשטחיותה ובמצעד ההבלים שלה, הקימה מפלגה גדולה יחסית.זאת בעזרת כוכב תקשורת כמו טומי לפיד.תוך קדנציה אחת היא גם חיסלה אותה, גם זאת בעזרת לפיד.

 

גודעי הענף שעליו יושבים.

 

זה ועוד, כאשר מנהיג נבחר כמו עמיר פרץ הוא פגיע בתחום שלא עסק בו-ביטחון ,מי שמוסיפים לנגוס בבשרו הם לא אחרים מאשר "דגי הפירנייה" במפלגתו.במים עכורים אלה,כרישי התקשורת חוגגים,ולא יעזור לו לפרץ אם הוא מושך את השמיכה למטה או למעלה.יגידו שהיא בסך הכול קטנה עליו .זאת אף שחברי המטכ"ל נותנים לו ציונים גבוהים על שעורי הבית שלו.הנה דוגמה טרייה."העבודה", חרתה על דגלה בין היתר חיזוק עצמאותה של הרשות השופטת.עמיר פרץ,ליבראל מוצהר,העדיף את חברת הכנסת אורית נוקד כחברה בוועדה למינוי שופטים.מן הסתם היא מייצגת את התפיסה שהרשות השופטת,במיוחד אצלנו, חייבת להיות בלתי תלויה לחלוטין בשתי הרשויות האחרות: המחוקקת והמבצעת.מולה התמודד ח"כ דני יתום.יתום,גנרל בעבר,מן הסתם לא שבע נחת מאי אלה פסיקות של בית המשפט העליון שנושקות לתחום הביטחוני.נוקד זכתה על חודו של קול. בדמוקרטיה קול אחד קובע.שמחתם של המפסידים הייתה ש- 9 הצביעו בעבור יתום.כלומר האופוזיציה לפרץ גדלה. התקשורת ששומעת את קול החצוצרות והתופים הרועשים מכתירה את האירוע כ "ניצחון דחוק לפרץ".לשרון לא היו ניצחונות "דחוקים"? ,לאולמרט לא היו ניצחונות "דחוקים"? ניצחון הוא ניצחון על חודו של קול. איך אמרה סבתי: נקמה בפשפשים כאשר הבית בוער.עוד מעט קט והמשור של האופוזיציונרים בעבודה יצליח לנסר את הענף וכולם יפלו.צחוק הגורל .אך מי שמזין את הכותרות הם אנשי מפלגתו של פרץ שבגינו, יש לשער, הם נבחרו,ולא  להיפך.ואם כן,כיצד אפשר לדעת זאת בשיטה הקיימת.

 

הבלם היחידי כנגד השרירותיות של חברי הכנסת הוא בית המשפט.אך זה עוסק בעיקר בתחום החקיקה ופחות בהתנהלות של חברי הכנסת מול הציבור.רק "מרי אזרחי" יעיל אשר יאגד את כל הגופים אשר הדמוקרטיה וסדרי שלטון קרובים ללבם,עשוי להביא לפחות לראשיתה של תפנית אשר לא רק מתבקשת אלא חיונית ביותר,קיומית ביותר לאורח חיינו בארץ זאת.לתשומת לב הח"כים שיהרהרו בסוגיה בתקופת הפגרה.לתשומת לב הציבור: הזכירו להם  זאת ולא בענווה.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתי  On 20/06/2006 at 10:08 pm

    איננו יכולים לסמוך על בית המשפט שיכריח את הח"כים לקיים הבטחות, ובטח לא על הח"כים שישנו את מבנה המשטר לכזה שיכריח אותם לקיים.

    הקשר עם הציבור ( הביקורתי ) צריך להיות על כן ביוזמת הציבור, ותוך התאגדות כזו שתפגין שריר ויהיה שווה לנבחרים להתייחס אליה.

    בהתיחס למפלגת העבודה, אני מעוניין להקים גרסה עברית של אתר DU האמריקאי (תודה לאיריס יער אדלבאום על שהאירה את עיני לקיומו) :
    http://en.wikipedia.org/wiki/Democratic_Underground

    אני מבקש ממי שמעוניין להשתתף בהקמת האתר ליצור עמי קשר במייל.

    הברדק הנוכחי במפלגת העבודה הוא איום ונורא, אך הוא עדיף על הגסיסה והרקב שפשו בה מאז רצח רבין. מהברדק הזה יכול לצאת משהו טוב, רק אם אנו המצביעים לא ניתן לנבחרים לבזבז את ימיהם על תקיעת סכינים ונדרוש מהם קיום הבטחות.

  • תמר  On 20/06/2006 at 10:26 pm

    תגובה חשובה.אדרבא אולי באמת הציבור סוף סוף יתעורר.

  • קורא  On 21/06/2006 at 8:56 pm

    איך אומרים "עם חברים כאלה" לא צריך אויבים.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: