שקיעתו של חלום ארץ ישראל השלמה……מהצד השני.


 
הרהורים אחרים בעקבות הניצחון של החמאס בבחירות ברשות הפלשתינאית.
 
 
כאשר ב"וועידת בילטמור" (מלון "בילטמור" בניו יורק) התקבלה בשנת 1942 ההחלטה על הקמת "קהילה יהודית"  commonwealth בארץ ישראל,( הרבה פחות ממדינה)ברור היה כי המטרה הסופית היא חלוקת ארץ ישראל.לכך התנגדו גם "השומר הצעיר" השמאלי,אשר דגל במדינה דו לאומית, והרוויזיוניסטים,אשר בעת ההיא עדיין שאפו "לשתי גדות לירדן- זו שלנו זו גם כן". עם הזמן הרוויזיוניסטים, לימים תנועת "חרות", היו מוכנים לוותר על עבר הירדן,וביקשו להפוך את השטח הזה למדינה הפלשתינאית.המדינה היהודית, מנגד, אמורה הייתה להשתרע בין הים לבין הירדן.
 
זאת הייתה המדיניות המוצהרת כל עוד חרות,ואחר כך גח"ל, הייתה באופוזיציה.האידיאולוגיה של של "ארץ ישראל השלמה"  זכתה  לתחייה מחודשת ולדחף משיחיסטי עם הניצחון במלחמת ששת הימים. בשנת 1967 .אולם חלום זה נגוז דווקא עם עליית גח"ל (גוש חרות ליברלים)בראשות בגין לשלטון בשנת 1977 בבחירות שכונו "המהפך". ההמשך ידוע.
 
גם מן הצד השני שאפו הפלשתינאים לשלוט בשתי הגדות לירדן,ותנועת ספטמבר השחור מיסודם של הפת"ח ואש"ף  עשתה הכול כדי להשתלט על הממלכה ההאשמית,תוך הנחה שהרוב הפלשתינאי שבה יסייע לה בכך.אולם שאיפות אלה התרסקו,לאחר שהמלך חוסיין הנחית מהלומה לפת"ח  ולאש"ף,והאוכלוסייה ממוצא פלשתינאי לא הייתה להוטה לשלטון עראפתי. יאסר עראפת וחבורתו בטוניסיה עדיין חלמו על "ארץ ישראל" השלמה, מן הים ועד לירדן.עם הסכמי אוסלו ב- 1993 הכיר גם אש"ף בחלוקת ארץ ישראל בין שני העמים הישראלי, שכבר היה מדינה והפלשתינאי שהתחיל את צעדיו כישות וכמדינה בדרך.
 
ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה בדיוק,אבל בניואנסים,יש דמיון מהותי למדי בין תנועות שחרור בפרט ותנועות פוליטיות בכלל.בין היתר זה מוצא ביטוי שכאשר תנועה אופוזיציונית עולה לשלטון,עליה לשלוט, ושליטה אומרת הרבה מאוד אילוצים,הרבה מאוד ויתורים על סיסמאות אידיאולוגיות לטובת שיקולים של מציאות בשטח אשר מכתיבים מדיניות שלטונית.
 
זה מה שקרה ומה שיקרה לחמאס,במוקדם או במאוחר,אם חפץ שלטון הוא וטובת העם לנגד עיניו. הוא יהיה חייב להתפשר.אמנם אני לא מזרחן,ואנחנו במזרח התיכון,התהפוכתי,אך גם כאן ובעולם של ימינו,אנו לא מנותקים מן האלמנט הגלובאלי.הנסיבות והצרכים הדחופים יכתיבו את השינוי הזה.מה גם שבמקרה של החמאס,הוא יודע יפה שלא הגישה הלוחמנית והסרובית כלפי ישראל היא שהביאה לו ניצחון אלא הסיאוב והשחיתות של מפלגת השלטון- הפת"ח. בדיוק מה שקרה בשנת 1977 עם המהפך בישראל.
 
בהערה לא מוסגרת חשוב לציין שאם עוסקים בהשוואות היסטוריות,הרי אצ"ל ,הזרוע הצבאית של הרוויזיוניסטים,הייתה מחתרת ולא חבורת טרוריסטים רצחנית.אולם אנו מדברים על מימוש שאיפות אידיאולוגיות,ולאו דווקא על אמצעים למימושן.
 
מבחינה זאת אפשר מאוד שמ"עז" ייצא לא בדיוק "מתוק" אלא קצת שפיות ושיקול דעת בצד הפלשתינאי,אלא אם כן אנו נדחוף אותו לייאוש מוחלט.נראה לי שמ"מ ראש הממשלה,אהוד אולמרט שקול דיו ואינו שש לקפוץ על הסוס שדוהר וקשה עדיין לאכיפה.גם את סוסי רודאו ניתן להרגיע אם נוהגים בתבונה ובנחישות.סוסים,כידוע,אוהבים גזר.אפשר מאוד,ובשלב מסוים נראה גם שם פיצול ופילוג בין הפרגמטיסטים לבין האידיאליסטים הקנאים.אולי בכל זאת,אחד מלקחי הדמוקרטיה.מכל מקום אופציית המקל (להכות בפרד כדי שישמע) תמיד קיימת,אם אכן הגזר לא יעזור.
 
אולם בזירה הרחבה יותר,ניצחון החמאס יכול היה להביא לשידוד מערכות מוחלט במזרח התיכון אילו היינו נועזים מספיק,ואילו הממשל של בוש היה נוהג יותר בחכמה אסטרטגית מאשר בטקטיקה זמנית( המתכון השרוני המובהק). למשל אילו לא היה מונע מאיתנו שיחות עם סוריה כאשר המשקולת  של רצח חרירי תלוי על צווארה.זה היה הזמן לפנות לסוריה.דמשק הייתה תמיד קלף במשחק הכפול שלנו בין הזירה הפלשתינאית לבין הזירה הסורית.דמשק מבודדת לחלוטין.היא זקוקה נואשות לאיזה פתח אוורור.אפשר מאוד שבנסיבות אלה היא תהיה מוכנה להתפשר על מחיר נוח יותר, כמו ויתור על  ישיבה בצד המזרחי של הכנרת.
 
אם נצליח לעשות שלום עם סוריה,ולבנון תבוא מייד אחריה,לא זו בלבד,שמדינת ישראל תהיה מוקפת מדינות של שלום,אלא זה יכתיב לפלשתינאים להפסיק להחמיץ הזדמנויות.גם הם ייאלצו להוריד מן המחיר.אולם זאת רק במעגל הפנימי הקרוב.במעגל החיצוני,איראן אשר מהווה בפוטנציה איום אסטרטגי על ישראל,תאבד בסיס קרוב חשוב וחיזבאללה שליחו יצטרך להיעלם כזרוע טרוריסטית שלו על הגבול שלנו.
 
גם אם אלה חלומות באספמיא,הם ראויים למחשבה.איך אמרו חכמים: השאיפה צריכה להיות להגיע אל הבלתי ניתן להשגה. ה- mission impossible  הוא אפשרי.הסדרה הטלוויזיונית מוכיחה זאת שוב ושוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נאור  On 31/01/2006 at 12:45 pm

    כרגיל- גיל במיטבו בתחום האקטאליה.

  • ניר.ל  On 31/01/2006 at 7:46 pm

    לקוראי "הארץ" בדפוס או במהדורה הוירטואלית מומלץ לקרוא את מאמרו של הפרופסור אלי פודה ראש החוג ללימודי האיסלם באוניברסיטה העברית. במאמר תחת הכותרת: "די לפאניקה" כותב פרופסור פודה באריכות את מה שגיל כתב לפני שלושה ימים בקיצור. יש יותר מגרעין של אמת בשני המאמרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: