מצב ההומור בארץ-אנוש


מצב ההומור.

 

 

ב"הארץ" התפרסם לא מכבר מוסף מיוחד על מצב ההומור בארץ.בעצם אם נעמיד זאת במהופך "הומור המצב" ההגדרה תהיה מדוייקת יותר.שכן,המצב הוא יוצרו של ההומור ולא להיפך.הומור משובח,שעבר מן העולם,לטוב ולרע,היה ההומור היידישאי.אני הוספתי "לטוב ולרע" מכיוון שההומור הידישאי מקורו במצוקה,במצב של דחק,על רקע דתי גזעי,כלכלי,חברתי כאשר הוא שימש מעין מפלט outlet  שהוציא את החומרים הרעילים,בדרך המיוחדת של ביטוי מריר,עוקצני,בוטה,לעגני לזולת ובעיקר לעצמך.אין הומר מתוק.מארק טוויין אמר כי "כל דבר אנושי הוא פתטי.מקור ההומור הוא לא השמחה אלא הצער.אין הומור בגן העדן."

גם בארץ-ישראל ובמדינת ישראל, בעשוריה הראשונים, שגשג ההומור כי המצב היה כזה שהיו בו חומרים מצויינים,נסיבתיים ואנושיים,שמהם עשוי הומור.הצנע היה מקור לא אכזב להומור .העליות החדשות היו מקור לא אכזב להומור( "לול" בכיכובם של אריק איישטיין ואורי זוהר.היא דוגמה אחת מרבות).היו גם טיפוסים שונים בחברה הנאיבית-אידאליסטית שאפשר היה לשים אותם ללעג ולשנינה.דומני ש"מצב ההומור" בארץ טמון בעובדה שכל הסטירקנים,או רובם, חיים וקיימים,הם אמנם הזדקנו אך ליחם לא נס.אבל החברה היא אחרת,מדושנת יותר,פחות עסקנים ויותר טכנוקראטים,ומי זה יכל לצחוק מטכנוקרט מרובע מתוכנת,ממוחשב ומרופד בממון.גם ההיבט העדתי,כשם שהוא הולך ונעלם במישור הסוציו-כלכלי כך הוא איבד מן המאפינים הישנים שלו.דור שלישי של תימנים,יקים,מרוקנים,או לטינים לא מדבר במבטא אשר שימש לעתים את לבני ההומור."להקת בצל ירוק", "שלישיית מועדון התיאטרון", "הגשש החוור", שייקה אופיר,יוסי בנאי,דורון רוזנבלום ואחרים אספו את המלט ההטרוגני של החברה ומאפיניה ולשו אותם ועיצבו אותם לדימויים לעגניים,עוקצניים,מצחיקים.

כדי לסבר את האוזן ולאחז את העין אביא בדיחה ישנה וטובה שהיא מוטציה ארץ ישראלית וידישאית, זאת לשם חידוד התיזה שמצב יוצר הומור ולא להיפך.

יפה ירקוני הופיעה בערב משיריה במוסקבה,ואורח הכבוד היה ראש ממשלת ברה"מ אלכסי קוסיגין.קוסיגין כל כך התמוגג משיריה של יפה ירקוני,שהוא הזמין אותה לסעודת ערב בקרמלין.לאחר שסעדו את לבם במיטב המטבח הרוסי.הניח קוסיגין את ידו על ידה של יפה ירקוני,ושאל אותה ברוך.אמרי יפתי,יש לך איזו משאלה".

יש לי-ענתה בחטף יפה ירקוני.

ומהי- שאל קוסיגין.

פתח את שערי ברית המועצות- אמרה יפה.

אההא,יפה'לה- צבט קוסיגין בלחייה של ירקוני- את רוצה שנשאר ביחידות?.

 

זה ישן,והדורות החדשים,גם אלה שהוריהם באו מרוסיה,בקשי יתפסו את המשמעות.   אבל זאת בדיחה טובה אשר,כאמור, משקפת מצב שבעטיו היא נולדה.גם אם גדול הסטאנדאפיסטים יביא אותה בפני הצופים באולפן,היא לא תעורר גלי צחוק.בעצם בדיחה טובה לא אמורה לעורר פרץ צחוק אלא חיוך והרהור ,מעין ליקוק שני של טעם טוב.

 

זה ועוד.אנחנו היורשים החוקיים של חלם,והדוגמה האחרונה היא המשאל בליכוד על ההינתקות,אבל זה לא מצחיק,זה מעציב.כמי שסקרן לקרוא על מצב ההומור בארץ,פתחתי את המוסף וקראתי את רובו.ויצאתי בהרגשה שמצב ההומור הוא לא חמור,הוא אנוש.וכדי שלא להידמות לזוג הקשישים הציניים בסידרת ה"חבובות",אסיים מה לדעתי הומור טוב  בן זמננו:

הקמת "המרכז לכבוד האדם- מוזיאון הסובלנות ירושלים"  בישראל בכלל ובירושלים בפרט

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סֵג  On 03/05/2004 at 11:07 pm

    יש תוכניות די מצחיקות בטלויזיה, הומור טוב בכל מיני מקומות ברשת ובבדיחות שאנשים מספרים.
    אני לא רוצה לרדת עליך, אבל נדמה לי שאתה תפוס חזק מדי על דברים שאהבת פעם. זה קטע של אנשים שהם מתבגרים הם נעשים נוסטלגים ומתחילים להוציא משפטים בסגנון של 'דברים היו הרבה יותר איכותיים פעם'. זה קטע אישי שלך, ההומור בארץ לא אנוש. סך הכל הטעם שלך מיושן (..ואני לא אומר שזה רע, על הטעם שלך לא אתווכח כמובן).

  • רועי  On 04/05/2004 at 12:13 pm

    אולי הגישה של צבי גיל להומור היא מיושנת.אבל הומור הוא כמו יין,הוא משתבח עם הזמן.ההומור הישראלי הוא בוסר,אני לא רוצה לומר אינפנטילי,אבל צעיר.נקווה שיתבגר.עם זאת נושא הקמת מכון הסובלנות בירושלים,היא בדיחה רעננה מאוד,קולעת מאוד וטובה על אף עכשוויותה

  • סתם קורא  On 04/05/2004 at 10:53 pm

    נראה לי שצבי גיל עושה הכללה מוגזמת במקצת.הומור טוב קיים בקריקטורות,כמעט בכל העיתונים ובמיוחד ב"הארץ." שבו רביעיית הקריקטוריסטים היא נהדרת.

  • צבי גיל  On 04/05/2004 at 11:04 pm

    זה נכון לגבי הקריקטורות
    צבי

  • נופלת מגרייס  On 05/05/2004 at 11:48 am

    רועי, אתה טוען שההומור השראלי הוא בוסרי,
    אבל מה שנעשה כאן לפני עשרים ושלושים שנה, נחשב היום למשהו שראוי בעיקר להתגעגע וללמוד ממנו.
    ככל שמתרחקים מהשנים האלו, מגלים שנעשה פה בארץ תהליך של טימטומיזציה. אנשים לא נולדים טיפשים יותר או בעלי ציפיות נמוכות יותר ל"תרבות" הארץ שלהם.
    אפשר ונכון, לעדתי, להאשים את הקופסה המשדרת בתהליך הזה.

    ישנו סיפור מוכר על סוג מסוים של מדוזות שחיו בלגונה ועם הזמן איבדו את הארס שלהן פשוט כי לא היה בנמצא אויב.
    אני טוענת שזה תהליך כמעט ביולוגי גם אצלנו,
    אם לא תייצר חומר למחשבה והומור מגרה, חלק מסוים בך יתנוון ויפסיק לחפש אחריו.
    זה מה שקורה לנו, שוב, לדעתי.
    המינון של האכלה בכפית גדלה מול הקטנת החומרים התרבותיים שמשאירים אותך עם חומר למחשבה
    בקרוב לא נהיה האיש על הספה, נהיה פשוט ספה.

  • נופלת מגרייס  On 05/05/2004 at 11:49 am

    עדתי לא קשורה.
    לדעתי, הכוונה

  • רועי  On 05/05/2004 at 8:19 pm

    לנופלת מגרייס- ממרומי הספה.אצלנו אין ספה- יש ספספא,וזה משהו אחר.אנו יכולים לשכב עליה במשקל כבד מדושני עונג והיא לא תכרע.ואם מדובר בגירויים,הרף שלהם הוא כה נמוך ש"חבל על הזמן" והכוונה לא לביטוי העכשווי אלא למשמעות המילולית של המילה.

  • רועי  On 05/05/2004 at 8:19 pm

    לנופלת מגרייס- ממרומי הספה.אצלנו אין ספה- יש ספספא,וזה משהו אחר.אנו יכולים לשכב עליה במשקל כבד מדושני עונג והיא לא תכרע.ואם מדובר בגירויים,הרף שלהם הוא כה נמוך ש"חבל על הזמן" והכוונה לא לביטוי העכשווי אלא למשמעות המילולית של המילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: