שלא נדע….עוד שנה שכזאת


שלא נדע….עוד שנה שכזאת.

שנת תשס"ג הייתה השנה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל.

עוד בטרם נשב לאכול את התפוח בדבש, ראוי לנו להרהר איזו מין שנה אנו מלווים בצאתה.
כאשר אני חושב מהי הכותרת ההולמת את מצבנו בשנה שחלפה, המסקנה שלי היא הנתון הסטטיסטי
שמביאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה- לא על הפער העצום שבין העשירון העליון לבין העשירון התחתון(פי שלושה עשר בעליון), לא על העוני המשווע המצוי בקרבנו, לא על האלימות שפשתה בתוכנו- לא על מספר נרצחי הפיגועים ולא על הרוגי הכבישים. לא. אני מתייחס לנתון של הלמ"ס
ש % 83 אחוזים מתושבי המדינה הבוגרים מרוצים או מרוצים מאוד מחייהם.

אינני חושב שמאז קום המדינה, היינו, כחברה וכמדינה , בשפל כה גדול כמו בשנה העברית שעברה. אפילו בימי טרום המדינה, על אף הכיבוש הבריטי, הטרור הערבי והיותנו מיעוט בארץ ישראל- היינו חברה מלוכדת, נחושה, מייחלת להיות עם חופשי במדינה נאורה שתהיה אור לגויים.
שנת תשס"ג הייתה שנה של שפיכות דמים במהות ובצורה שלא התנסינו בה עד כה. זאת הייתה שנה שבה לאחר שקברנו את מתינו חזרנו לשגרה. לדוגמה ,פעם כאשר היו לנו בפיגוע כמה הרוגים נמנעו ערוצי הרדיו הממלכתיים מהשמעת ג'ינגלים פרסומיים לפחות יממה לאחר האירוע. היום הצרחנות הפירסומתית מלווה את המתים ביחד עם האבלים. אני לא מבקש לציין את התופעה הראשונה לשבח ואת האחרונה לגנאי. אני מבקש להצביע על השגרה כביכול שבה אנו מקבלים בפועל את האמירה "בדמייך חיי",כאילו זאת באמת גזירה מן השמיים שגם לאחר שישראל חזר לנחלת אבות הוא חייב להתבוסס בדמו או בדם אחרים.

יש שנותנים לנו צל"ש על ה"עמידה" הזאת, על המאמצים לחיות חיי שיגרה כביכול, על ה"אף על פי כן ולמרות הכל", על האגרוף הקמוץ והעורף הקשה שאומרים: לא תכניעו אותנו. במידה לא מבוטלת הצל"ש מגיע לנו בזכות. אני אומר "במידה" מכיוון שיש גבול חד וברור בין עמידה על נפשך מחוסר ברירה לבין ניסיון עליון להגיע למצב שבו לא תצטרך עוד לחיות על חרבך. על העדר מאמצים בכוון זה, על השלמה עם "כורח" הנסיבות, עם המחדלים והמעשים המבישים והאוויליים של השלטון, על "שתיקת הכבשים" (שמזכירה את כותר ספרו של לדרר A NATION OF SHEEP אשר אגב מכוון לאמריקנים בהקשר אחר) על כל אלה מגיע לנו ציון נמוך מאוד.

83 אחוזים מרוצים מן המצב, זה פתח מילוט קולוסאלי, זאת הבריחה הגדולה מן המציאות ,זה אומר "אכול ושתה כי מחר נמות". שנת ה- תשס"ג הייתה המנהרה הארוכה ביותר אשר האור שנראה בקצה
הוא אור של רכבת שבאה ממול .מי שחושב שהזמן יעשה את שלו טועה טעות חמורה. כאשר אדם מאבד את היקר לו ביותר, הזמן אינו מרפא את הפצע. השכחה מגלידה אותו. הזמן לא עושה כלום. הוא חולף. השאלה היא מה אנו עושים עם המצרך היקר והנדיר –הזמן.

מי שאומר שיש להמתין עד שנוכל, באורח חוקי ,להביא לשינוי המצב, באמצעות בחירות, אינו קורא נכון את המונח דמוקרטיה. גם משטרים טוטליטריים מקיימים בחירות אך הלוז של הסוגייה הוא לא האם
היו אלה בחירות אמיתיות או מזויפות אלא, העדר האפשרות לפעול בחופשיות בתקופה שבין הבחירות. מה אנו עושים בינתיים לשינוי המצב: הביטחוני, המדיני, החברתי, הכלכלי, המוסרי. בכל אחד מאלה ירדנו בשנה שעברה לשפל שכדוגמתו לא ידענו.

וודאי שישנם קבוצות וציבורים אשר צועקים שהמלך הוא ערום. יש אספות ועצרות מחאה ואף הפגנה פה ושם. אך כל אלה לא מגיעות לכלל קבוצת לחץ אדירה אשר תאלץ את השלטון לשנות את דרכו שאם לא כן הוא מסתכן באיבוד השררה-הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לפוליטיקאי. וכאן בצדק ובזכות זוכה
האופוזיציה על כל גווניה לצל"ג.(ציון לגנאי) היא זו שאמורה הייתה לנתב את כל יובלי אי שביעות הרצון, המרירות, השאט נפש, הבוז והתסכול לנחשול אדיר למפל גדול שהדי המפץ שלהם יהדהדו מקצה הארץ ועד קצה. האופוזיציה, היא זאת שהייתה חייבת לנבור במעיים של סקר הלמ"ס ולעשות סקר משלה שבו השאלות תהיינה פרטניות, שאלות נוקבות שנוגעות לכל תחום ותחום.

כיצד יוצרים נמר שהפוליטיקאים ישתוקקו לרכוב עליו, ואין זה משנה אם מדובר בקואליציה שרוצה להאריך ימים או באופוזיציה שמשתוקקת להחליף אותה ובינתיים ישנה שנת דובים. אלה הרהורים שמלווים אותי בפתח השנה החדשה. כאשר אומר הפעם "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" – אומר זאת בכוונה גדולה כאמת שאני מאמין בה בכל לבי ובאמונה לשנה טובה יותר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חטא שין  On 22/09/2003 at 9:32 pm

    אבל אם ישנם באמת 83 אחוז של אזרחים מרוצים, אז הדבר היחיד שיכול לעזור הוא להחליף את העם.

  • מקוטיאל  On 22/09/2003 at 11:01 pm

    אני אופטימי לא רק בגלל שנולדתי אופטימי. אני אופטימי כי אני מרגיש שמדינת ישראל הגיעה, 30 שנה לאחר מלחמת יום כיפור, לנקודה מאד מיוחדת בזמן. החברה שלנו הגיעה לנקודת רוויה, פכחון, ותחושת אחדות. באותו זמן, אני מרגיש שנוצרו בישראל היום הכוחות המנהיגותיים שיוכלו לספק את הניצוץ להתחדשות, ולבניית הקונצנזוס המיוחל.

  • רון  On 23/09/2003 at 9:54 am

    הרי כאן הכבשים פועות "לחיי העם הזה, העם הזה וכמה טוב שהוא כזה" תוך מחיאות טלפיים קצובות. לא רק זה, הם גם יטרחו להסביר מדוע זה שאינו מצטרף לשירה הציבורית הוא בוגד הפוגע במורל העדר.

  • דודי  On 23/09/2003 at 10:10 am

    התקווה (החלקית) – מירושלים.

    השנה התמודדו על ראשות עיר הבירה שני מועמדים שאינם פוליטיקאים – האחד, אורי לופוליאנסקי, מקים "יד שרה", השני, ניר ברקת, – שלצערי הפסיד, בגלל אדישות הציבור החילוני – איש עסקים שתורם לקהילה זה שנים, ושממש, אבל ממש, לא זקוק לפוליטיקה.
    יש אנשים טובים ומוכשרים במדינה, והם צריכים להתמודד ולזכות במישרות הפוליטיות. אין זו גזירת גורל שנישלט בידי מטומטמים אכזריים.

  • צבי  On 25/09/2003 at 6:39 pm

    התהייה לגבי אחוז שביעות הרצון,מוסברת,לפחות בחלקה,בסקר שעשה "הארץ" בשיתוף מכון "דיאלוג"(25.9) אשר כללית עולה בקנה אחד עם הממצאים של הלמ"ס.אולם בעוד שהרוב די מרוצה,מחצית אינו מרוצה ממצב הבטחון האישי ו- 85 אחוזים לא מרוצים ממצב המדינה,אף ששמונים אחוזים מעדיפים לחיות כאן. ראש המכון הפרופסור קמיל פוקס מסכם זאת ככה:"הרצייה החברתית משגעת אותנו.אנחנו אומרים שאנו מרוצים ללא קשר למצבנו האמיתי כי זה מה שמצפים מאתנו לומר.אבל ברגע ששואלים אותנו על החברים שלנו אז אנחנו יותר משוחררים לומר את האמת"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: