סיפוריי אנוש בשרות תנועת המחאה החברתית.

על הספר "מהיד אל הפה והלאה מזה"

מאת: שָיָה מלכין. *

הערת מבוא של צבי גיל: אני מארח הפעם, בבלוג שלי ,את שָיָה מלכין .שיה היא לא אלמונית בשבילי. אולם אני מתייחס לנושא כפי שמתייחסים ל- like ב"פייסבוק". אלא ששיה, עושה זאת במאמר ובאתר שלי. היא כבר פרסמה את הדברים האלה באתרים אחרים. כמה סיבות שאני מפרסם זאת.

לכאורה, זה מנוגד לתכונת הצניעות , שכן בכך הנחתום (אני) מעיד על עיסתו. והרי במדרש רבא (במדבר י"ג) נאמר " אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה". או הביטוי "יהללך זר ולא פיך". להערכתי זה שייך למערכת הטאבואים שהביאו את הנחתומים של פעם שישתדלו אצל אנשי השם שימליצו, ( בממון או בשווה ממון) ואת הקונדיטורים בעת החדשה להשתמש בשֶפים על המרקע. מכאן ש"משלי", אשר מיוחס לשלמה המלך החכם מכול אדם, בכך שהוא המליץ ש-זר יהלל אותך ולא פיך- הוא שייסד את מוסד היחצנות והשיווק.

ואגב, בכך אני מצר על הוצאות של אלפי שקלים שמוציאים סופרים על פרסומת לספרם, במודעות או במשדרי פרסומת.("הפרסום ברדיו עובד") אשר לי , אף פעם לא ראיתי פגם במי שמעיד על מעשה ידיו, אלא אם כן הם לא ראויים ואז הם פועלים כבומרנג. אדרבא מי שיש לו קבלות ראוי שיגיש אותם. אחרת יש בזה לא מעט מן הצביעות ומנוגד לטבע אנוש. בהקשר זה, אחד הסיפורים ,"קו 15 "בגרסה הראשונית ראה אור בבלוג זה לפני כמה שנים.

נימוק אחר ,סמלי. לפתע מצאתי כי התמונה שלי בבלוג שונתה, כנראה על ידי ה"פייסבוק". מי כמוהם מבינים ב- face , והפנים שלי השתנו קצת מאז צילום התמונה. משום כך הם, או הגולם שלהם , ראו לנכון לכסות אותם, ואם אפשר בספר החדש שלי- מה טוב. מכאן שאני נמנה עם אלה ששמו לב לכך אבל לא ידעו מראש. מקרי בהחלט. ואגב, את הספר מצאתי ב"ספריית צומת ספרים" בדיזנגוף סנטר, והספרנית הייתה צריכה לשחרר אותו בכוח מהמדף שם היה דחוס וחסר חמצן. אולם כל מאמציה למצוא איזה מקום מואר ומאוורר על שולחנות ומדפים במרכז החנות לא צלחו. כל העמדות היו תפוסות. עם ישראל הוא עם הספר, אבל סיפורים קצרים הם out בכול מקרה ואולי זו הסיבה שהיא ראתה לנכון לצלם את מחבר הספר (צ.ג.) כאשר פניו מכוסים בספרו, ומשם התמונה.

.והייתה עוד סיבה .והיא שהפוסט מתפרסם בין יום השואה לבין יום העצמאות. אני שייך(ולא הסיפורים) לגשר הזה בהיותי שריד השואה ויציר התקומה. מבחינה מסוימת מאוד,הסיפורים, שהם אמנם סיפורת עכשווית, יש בהם רמיזות גם מכאן וגם משם. ובעיקר האמירה, ולא הרמז, והיא הציפייה שהדור החדש יעשה את מה שאנו חלמנו ולא הספקנו.והוא אכן מוקדש לו- .צ.ג.

=============================================================================

סיפורי אנוש בשרות תנועת המחאה החברתית.

מאת: שיה מלכין

מאמרים ופוסטים רבים הוקדשו לתנועת המחאה החברתית שפרצה לחיינו. ביניהם הבלוגים של צבי גיל, שמתפרסמים באתר זה. כולל פוסט על "המחאה שעברה לבמה". אולם המחבר, עיתונאי וסופר, הרחיק לכת ואת ספרו החדש "מהיד אל הפה והלאה מזה"- הוא הקדיש "לדור מהפכת התודעה" שהתעורר ובתקווה שיפעל להגשמת החזון. מכאן שרשימה זאת אינה רשימת ביקורת במובן המקובל. זאת יעשו המבקרים המקצועיים. זאת רשימת הערכה לאדם שבמרום שנותיו מקדיש את ספרו החדש שבו הדגש הוא על האדם, אותו אזרח שלעתים נשכח, אף שהכול בנוי עליו והכול נסב עליו. והוא מקדיש את הספר לא למשפחתו או לידידיו, אלא לדור הצעיר ובעצם לאלה שיקבעו את החיים במדינה בעתיד.

בסיפורי אנוש, "מהיד אל הפה והלאה מזה" המחבר מטביע חותם שלו, של העבר של ההווה של החלומות והמאוויים. זאת סיפורת רב גונית, רגישה, יצירתית, חולמנית של מי שאוחז בחיים בכל כוחותיו ויכול להם. יש בסיפורים שילוב של חוויות אישיות, דמויות אותן פגש המחבר ואשר חלק מהן השתלבו, מן הסתם בחייו וחלקן קרמו עור וגידים בדמיונו הפורה של המחבר כשהם מתובלים במסרים, בדעות חברתיות ופוליטיות, בכאב, בהומור, בניסיון להבנת האדם באשר הוא אדם. אין צודקים ואין מנצחים, אין רעים ואין טובים, בכל אחד יש גם את זה וגם את זה, כי אלו הם החיים, מורכבים ופשוטים, תלוי מי המסתכל עליהם

האיש שדג את הבקבוקים מהמיכל הצית את דמיונו והנה נולד הסיפור האנושי כל כך שכמעט והקורא רוצה לחוס ולרחם על הדמות העלובה, אך לא, יש לה עולם פנימי עשיר והוא מוצא את אושרו בספרים. ניצולת השואה שהחליטה להתגבר על הביורוקרטיה המכוערת ומהמוות מצאה פיתרון לעסקי הפרחים בבית העלמין. יש כאן התרסה נגד הסחבת והאדישות הנוראה של המדינה שחטאה בכל הקשור למתן הפיצויים לניצולי השואה. חווה הגיבורה מצאה את הנישה שלה והחליטה לפתוח "עסק קטן", שלא זקוק להשקעה ולא לביורוקרטיה של לשכת הנכים, נעשה זאת בעזרת המתים, זכרם לברכה" חזקה על צבי גיל, שריד השואה שמכיר היטב את הסוגיה שבה ממשלות ישראל נכשלו ועשו עוול לקורבנות ולמשפחותיהן.

המוטו של צבי גיל שאף אחד מניצולי השואה לא נשאר נורמאלי לחלוטין עובר כחוט השני בסיפורים שנוגעים בנושא זה. במחול האוכמניות, הלל הגיבור, שרבים מנתוניו שאב המחבר ככול הנראה ממציאות שמוכרת לו, גם הוא נער כאשר המלחמה החלה וגם הוא כמוהו נותר רק עם אמו כאשר כל שאר בני המשפחה נספו. כביכול הוא המשיך בחייו אך השיבה של הלל לעיר הולדתו והגילוי שרכושו נשדד וההיתקלות בביורוקרטיה הפולנית הציתה בו את הפן הכבוי ונראה שהוא נכנס לאקסטזה שממנה כנראה לא יצא. שתי דמויות ניצולות השואה, האחת התגברה, השני כוחותיו לא יכלו לו.

בסיפור הבית הכחול שהשתמש במסָפֵר שמפיל את הוידוי על "חבר" שלו . באמצעותו הוא מביע את רגשות החרטה על ההתכחשות לתקופה השואה, לדמות הגלותית ולניסיונות האדירים לאמץ תדמית צברית חדשה בצורה כה קיצונית שמגיעה לשיאה בפגישה המחודשת עם האם שהגיעה באיחור מהשואה והיחס האדיש כלפיה שכן היא הזכירה את הדמות הגלותית אותה רצה למחוק

רצון זה להתמזג עם הצברים ולאמץ תדמית חדשה הייתה אופיינית לצעירים ששרדו את השואה -אך החוויה עם אימא בפגישה הראשונה בארץ השאירה צלקת עמוקה גם אם לאחר מכן היחסים חזרו לתקנם. החרטה מחלחלת כל הזמן ויש הצורך להביע זאת בסיפור הזה.( אגב הוא מזכיר טראומה זאת בספר אחר שלו " מוביולה- מסע בזמן ובמרחב")

הגיבורים שבנה מופיעים בכל מקום ורבים מהם טומנים בתוכם תכונות של דמויות שמן הסתם נתקל בהן ושחלק גדול ממלאים תפקיד חשוב בחייו, והוא ככול הנראה שינה, הוסיף, קישט כיד הדמיון הטובה עליו, ויצר דמויות חדשות ומגוונות במקומות שונים בעולם. חֶסוס- Jesus המסתורי והמקסים שחי אי שם בקולומביה מתגלה כישראלי שהחליט להיעלם מהמפה וליצור לו חיים אחרים מסיבותיו הוא, אך הקשר עם הישראליים נמשך מבלי לגלות את זהותו האמיתית, והמסר הוא שיש לתת לכל אחד את המרחב האישי שלו, את החופש, את היכולת לבחור את עולמו ודרך חייו מבלי לשפוט, כל עוד אין הוא מזיק לאחרים. התיאורים הנפלאים של הנוף הדרום אמריקאי ששאב מתיאורי נכדו מרתקים.

נגע לליבי גם הסיפור מריאן, הערבייה הנוצרייה, התיאור של דמות זו, הקלילה כביכול, עם ה"שלומיאליות" שלה שמפילה חפצים ושוברת אותם תוך כדי ניקוי הבית, ששוכחת לחבר את התקע של המקרר לאחר ההפשרה, שלמרות כל זאת אי אפשר שלא לחבבה, שבין הטיפין צבי גיל מתאר את הקשיים של המחסומים ויחס החיילים לערבים ואת הצלחתה של מריאן למרות הכול להגיע לעבודתה אם כי לפעמים באיחור תיאורים כל כך רגישים ואז הפאנץ' ליין, שממש מזעזע ומפתיע. הטרגדיה של שני הצדדים,זו המציאות. סיפור כל כך אנושי

והנה מהכבד אל הקל, סיפור הנקמה. זוהי סיפורת במיטבה- Masterpiece, המלחמה עם הזבוב, סתם זבוב קטן ומטריד ואיזה תיאור הומוריסטי, שנון, מלא דמיון, חגיגה לקורא! "קשר עין", סיפור כל כך אקטואלי, ביקורת על עידן המחשבים והתקשורת דרך המייל.כל המודרניזציה והקדמה לא יחליפו את המגע האנושי, את החיבוק, הלטיפה, הנשיקה ואיך שלא אתייחס לסיפור "לכתוב ברוח"( בעצם סיפור המדינה הציונית) שכן שְמי המיוחד הונצח על ידי המחבר וניתן לאחת הגיבורות שבו, שהיא כל כך מיוחדת. זהו סיפור עצוב ושמח שכן יש לגיבורים היכולת להכיל את מות הבן ואת בחירת מסלול חייה של בתם שָיה-סיוש ,שהועידה עצמה לעזור לקורבנות העולם השלישי, לחלכאים ולנדכאים, הרחק, הרחק מבית הוריה.וכך אריק הגיבור מראשון לציון, איש אמיד וסוציאליסט בהשקפת עולמו ,והאתיאיסט שהחל להרהר בשואה ובמשפחתו מצד סביו שנספתה, יושב ליד קבר בנו שנפל ומסכם את חייו ואת חיי משפחתו ומגיע לשלווה ולידיעה שאין הוא יכול להכתיב חיי אחרים והוא חוזר לאשתו, למולדת שלו. וגם כאן ראוי לציין כי הסיפור ששמו "לכתוב ברוח" מקורו בסיור שערך צבי גיל עם ידידו יאיר אלוני, יליד המקום ומנכ"ל רשות השידור בעבר, ועל הסיור הזה הוא כתב פוסט בבלוג הזה.

ובספר הדמיון ממשיך וממריא, מ"הכנרית מאודסה" שרבות כמותה יושבות בכל פינה ומנגנות ברחוב למחייתן והנה הוא בנה סיפור מרגש, מהאספן, ירמי ציפורי, דמות מורכבת למדי שמוצאים אותה בלונדון בשוק קאמדן, "קו 15", סיפור מרגש על הבחור הדתי שקיבל שיעורי מין תוך כדי ניצול תמימותו והחוויה שהשפיעה על כל חייו עד למעשה הקיצוני בשריפת בית הקולנוע בו חווה את מיניותו .והזכרתי רק כמה מן הסיפורים.

והקינוח "הדנובה הכחולה" הסתיו שאותו מתאר, הסתיו האנושי בניגוד לסתיו של הטבע של ארבע עונות השנה שהוא חוזר כל שנה ושנה לעולם ועד. קצת עצוב לתאר את הזקנה, את הסתיו של איש שיודע שלא יהיו הרבה אביבים עוד, אבל, יש אופטימיות בכל זאת, הגיבור שמו אביב, הוא נושא את האביב בתוכו, השנים לא יכולות לו, הוא חי ותוסס וכותב וצוחק ואוהב ומתבדח ומתגבר על חידושי הטכנולוגיה במחשב מקובע וב"לפטופ", הוא מתחבר לצעירים, ( הספר אכן, כאמור ,מוקדש ל"דור מהפכת התודעה") לומד את ראשם ודרך מחשבתם ויכול ללמד אותם עוד הרבה. אביב, שם הגיבור של סיפור זה, מכיר את ציפורי האביב, בקיצור יש כאן איזה אביב נצחי ולכן אני חושבת שהדנובה הכחולה היא סיפור אופטימי להפליא וחותם את הספר הנפלא ,האנושי והמגוון כל כך.

הספר "מהיד אל הפה והלאה מזה" בהוצאת גוונים- טרקלין- פברואר 2012

• שָיָה מלכין היא היו"ר של "בית הויס" , מיסודה של תנועת ויצ"ו, ע"ש פרופסור תיאודור הויס, נשיאה הראשון של גרמניה. זהו מוסד ואכסניה שבמסגרתו נערכים ימי עיון, סדנאות, קורסים והשתלמויות בנושאי חינוך וחברה בשרות הקהילה.שיה מלכין היא חברת ההנהלה של ויצ"ו העולמית.היא שוחרת ספרות ואומנות והייתה בעבר מוסיקאית ושחקנית תיאטרון

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn

הציבור תוהה ותועה ואין הנהגה-גם לא בתנועת המחאה

המהלך הבא של המחאה החברתית חייב להיות פוליטי. אחרת השינוי המיוחל לא יבוא.

בכול המהומה הפוליטית, באחרונה, שהביאה את רוב המפלגות לאיזו יקיצה מן החורף, נפקד מקומה של תנועת מר"ץ. לא שומעים ולא רואים, ומה שגרוע יותר שלא מחפשים אותה. משמע שהיא לא חסרה בנוף הפוליטי. זה משגה ציבורי מן המעלה הראשונה וכישלון מהדהד להנהגה הקיימת. בניגוד להספדים של רבים, למרץ כתנועה פוליטית עצמאית יש תפקיד , שונה במידה מן התפקיד שמלאה בעבר. הרמת הדגל של מדינה יהודית ציונית ליברלית משוחררת מעול השטחים הפלשתינאיים, אשר במישרין תשפר את מצב החברה. בכך היא יכולה להוות מסגרת לרבים מקרב אנשי המחאה.

במלאת 30 שנה להקמת התנועה "שלום עכשיו" נערך באולם משכנות שאננים בירושלים אירוע יובל, שהנואם המרכזי בו היה אורי אבנרי. בדבריו הוא ציין את הסתירה שבין המציאות לבין העבר שבו התנועה חרתה על דגלה ," שתי מדינות לשני העמים". כלומר מדינה לעם הפלשתינאי בצד מדינת ישראל. אגב, אבנרי הקדים בכמה עשורים את "שלום עכשיו" בחזון שתי מדינות." האבסורד הוא- אמר אבנרי- שבעוד שהעם,ברובו, אימץ את העיקרון שלנו, הוא התרחק מאתנו. איבדנו אותו".(אינני בטוח אם הציטוט הוא מדויק אבל אם זכרוני לא בגד בי, ואני הייתי שם, ככה פחות או יותר התבטא).

וזה מה שקרה לתנועת מרץ. הפן המדיני שלה בכל הקשור ל"ישראל השלמה" אומץ, והיא עצמה נמצאת במדרון. מרצ הוקמה ב 9 במרץ 1992 כרשימה משותפת לכנסת של מפלגות השמאל הציוני ר"צ בראשותה של שולמית אלוני מפ"ם בראשותו של  יאיר צבן ושינויי בראשותו של  אמנון רובינשטיין, בהנהגתה של שולמית  אלוני. מאז היא עברה מוטציות וחילופי הנהגה שחלקם נבעו מנימוקים אידיאולוגיים,ארגוניים, וחלקם מטעמם של יצרים אישיים, ואלה לא חסרו להנהגה. אולם עם קיים איזה שילוב אקטואלי בין ר"ץ שהוקמה על ידי שולמית אלוני לבין הרוחות המנשבות עכשיו, הרי הוא מצוי בשני אלמנטים אשר שולמית אלוני חרתה על דגלה של התנועה: צדק חברתי ושתי מדינות לשני העמים. מה שקרה הוא שמ-12 מנדטים שהתנועה זכתה בכנסת ה- 13 היא ירדה ל- 3 מנדטים בכנסת הנוכחית.

בראשות מרץ עומדת כיום זהבה גלאון, חברת כנסת פעילה שמנסה להיות נאמנה לאידיאלים של התנועה כמפלגת שמאל ציונית יהודית-ערבית  סוציאל דמוקרטית , מפלגה שמקדמת את זכויות האדם, חותרת לשלום באמצעות קידום פשרה מדינית המבוססת על פשרה טריטוריאלית, מקדמת  שוויון חברתי וכלכלי על ידי תמיכה בשכבות חלשות, מתנגדת לכפייה דתית וכמפלגה ירוקה גם דוגלת במדיניות סביבתית ..

מכאן שהיא עונה לפחות על המשאלות של חלק לא מבוטל מתוך מאות אלפי הישראלים שהשתתפו במחאה החברתית. הם בעצם נשאו את דגלה של מרץ. אני מאמין שבקרב אלה ישנם רבים אשר כמו מר"ץ תומכים בהידברות עם הפלשתינאים ובחתימה על הסכם שלום, מבוסס על יציאה  מרוב השטחיםן , עם תיקונים שיתבססו על חילופי שטחים. רבים מקרב אותם המוני מפגינים , גם מתוך השקפת עולם וגם בשל אי השוויון הכלכלי, סבורים כי השטחים הם נטל ולא נכס ויש לפָנותם.

.שקיעתה של מר"ץ וחלון ההזדמנות שלה..

נוכח התפתחויות אלה ניתן ליחס את שקיעתה של מרץ, בשינוי דעת הקהל הישראלית ימינה עקב אינתיפדאת אל אקצה, שהתבטא בין השאר בחוסר אמון נרחב בעקרונות הסכם אוסלו. . גם התחזקותה של "שינוי"י שאחזה בעמדות ליברליות דומות לאלו של מרצ בשאלת יחסי דת ומדיה וזכויות אזרח, פגעה במרצ. שינוי אומנם נעלמה מן האופק אבל באותו זמן היא השירה עלים רבים מן העץ והעלווה של מר"ץ. זאת דינאמיקה פוליטית.

עכשיו עם התעוררות המחאה הפוליטית נוצר חלון הזדמנויות אחרון לתנועת מרץ להיות מפלגה בעלת השפעה, בין אם באופוזיציה ובין אם בקואליציה ליברלית, אנטי לאומית וקלריקאלית אם תקום. מר"ץ חייבת לפעול בשתי חזיתות לא פשוטות, המקומית והלאומית ובעיקר בקרב דור צעירי "מהפכת התודעה". זאת לא במישור ההנהגה, שכן ההנהגה שלהם ,לפחות בחלקה, לא רוצה שום זיקה פוליטית. משום כך, יש לפעול במישור האישי של הפרט והקבוצה שמודעים לעובדה שאי אפשר לערוך שינויים חברתיים בלי שינויים פוליטיים כפי שאציין בהמשך המאמר

הצעד של מרץ לפנות לבג"ץ נגד שר התחבורה ישראל כץ שהטיל וטו על החלטת מועצת העיר תל אביב לאפשר תחבורה ציבורית בשבת, באין ל- 40% מן התושבים רכב פרטי- הוא צעד בכיוון נכון. יתרה מזאת , בהקשר זה מפלגה כמו מר"ץ צריכה להיאבק על כך כי בנושאים שונים שבמהותם הם מקומיים, הרשות המקומית היא שתיקבע מדיניות. מקובל על כולם כי בבני ברק לא תהיה תחבורה בשבת, כשם שמקובל שבשכונת מאה שערים לא תהיה תנועת רכב בשבת. ואם זה פועל בכיוון אחד זה חייב לפעול גם בכיוון השני. ככה נוהגת חברה דמוקרטית. חייה ותן לחיות. ובכלל, ככל שנגיע למצב של היעדר תלות מוחלטת בין הרשות המקומית לבין הממסד הלאומי, כן ייטב לתושבים, ותהיה להם הפעם אופציה ישירה לחיות בדרך שתיראה להם. בית שמש היא דוגמה. לשם מרץ הייתה צריכה להיכנס בכול העוצמה. לאמור מפלגת אופוזיציה ראויה חייבת למצוא את הגומחות שבהן היא יכולה וחייבת לפעול.

המחאה מתאדה וגם מתערפלת.

באחד הפוסטים הקודמים כתבתי כי המחאה מתאדה. כאשר קראתי את הקטע של דפני ליף בביטאון האחרון של תנועת המחאה j14 התקבל אצלי הרושם כי המחאה אמנם מתאדה אך נמצאת אי שם בספירות העליונות כאיזה חלק מן הערפילים. איזה אובך שנמצא למעלה ויורד למטה..ככה כותבת דפני ליף ממנהיגות אוהלי רוטשילד בגיליון 1 באפריל 2012 .אני מביא את הקטע שלה וכמה תגובות.

"השעה 04:16 והמחשבות אינן פוסקות מלהציק לי, אז אני כותבת לכולכם בתקווה שתפיצו, שתגיבו ושתתנו את דעתכם. בארבעה עשר ביולי, כשהוצאתי את האוהל, כל אדם שהצטרף למחאה היה מבורך. הרגשתי שלכולם יש מקום כי מדובר בפניה של המדינה שלנו, במצוקה אמִתית שנוגעת לרוב המכריע של האזרחים במדינה. התמימות שהייתה אז מנעה מאִתנו לראות את השתולים, את המלעיזים ואת המנכסים לעצמם.

כעת, כשמונה חודשים מנטיעת האוהל הראשון, ברור לי שאין זה אותו משחק. למה? כי יש הרבה יותר אנשים שרוצים לנכס לעצמם את המחאה, הבחירות להסתדרות עוד רגע כאן והבחירות לכנסת אף הן הולכות וקרבות. אנחנו צריכים להיות ערניים שבעתיים! איננו כלי משחק בידיו של אף אחד, המצוקות שלנו אינן רמפה לגיוס של משאבים, של בוחרים או של תמיכה ציבורית. עלינו לשמור על עין ביקורתית כשמישהו מבטיח החזרה לרחובות, כשמנסים להכריז עבורנו על המשך הדרך. כל אחד מאִתנו הוא בעל מניה בדבר העצום הזה שהתחיל בקיץ, והפנים של המחאה הזאת הן בסופו של דבר הפנים של כל אחד שרוצה שינוי. אתמול ראיינו אותי לעיתון הארץ בנוגע להמשך המחאה. שאלו אותי איך ייראה הקיץ והאם אני מתכננת צעדים לחזרה לרחובות. לא נידבתי פרטים. איני מאמינה בהכרזות לפני שיש עשייה אמִתית. מילים ריקות, נאומים כלליים על מצב החסה – משם בוודאי לא צומח שינוי.

אז מה מדאיג אותי? מדאיג אותי שמפלגות שעדיין לא הוכרזו ינסו לתפוס טרמפ על ההמשך, מטריד אותי שראשי מפלגות עסוקים בלהכריז על עצמם כמנהיגי מחאה במקום להכין תכניות איך תיראה ישראל מחר וגם חשוב לי מאוד לפתוח כאן לדיון את הטענה שלי שאין צורך לשחזר את הקיץ של 2011. צריך להתקדם הלאה והשלב הבא שלנו צריך להיות מדויק, מלומד ומנומק. אשמח לתגובות. בוקר טוב!

כפי שכתבתי כאן בבלוג הזה, אני מלא הערכה ואף הערצה למעשה של דפני ליף, נכדה לניצולי שואה, לחלום שלה ולעובדה שהצליחה להלהיב המונים, וכתבתי על כך וקשרתי לה זרי "דפני". אולם ממי שקיבלה את התואר מנהיגה, בין אם רצתה או לא, והיא ככל הנראה אינה מסירה מעצמה את הזֵר, מצופה מֶסֶר אסרטיבי.,תקופת המסה, כפי שהיא כותבת, עברה, ומכאן ואילך מתחילה תקופת המעש. לא חלום באספמיא, לא חלומות בהקיץ ולא הרהורי לב. אין בכוונתי להעיר על הסגנון, כי הוא ראוי להתייחסות נפרדת, כמו גם הסגנון של האגרות של יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' שאף הוא מופנה כאילו לתיכוניסטים. אני כן מתייחס לתוכן. היו הרבה תגובות לפנייה שלה .אני מביא כמה מהן:

בשבילי את ראש הממשלה האמיתי,את אמיתית וחכמה, סליחה על הסקסיזם,גם יפה מבפנים ומבחוץ,הייתי רוצה לדבר איתך דפני ליף ,יש לי מה להגיד,דברים שלי כנראה לא הגיעו אלייך.
חג שמח והרבה אהבה,את ממש הבאת מהפכה לטובה……….. אני במלחמה הרבה שנים קודם. יש לי רעיונות לתיקון המדינה היקרה לנו ,שלנו, ואני איש עסקים בן 60+ ואבא לילדים חיילים בגילך .הפוליטיקאים מתמהמהים,פחדנים,אטומים, אין זמן ,יש פתרונות מהירים וישרים .חג שמח וכל הבריאות לך למשפחתך ולכל האנשים הישרים והלוחמים לעולם טוב יותר………...יעקב,חיפה

Daphne*
I don't  know, but, the Clinton initiative, please, be careful. I am worried of a repeat Monica Lewinsky episode. (לא נהיר לי כאן מה הפחד מפני האפיזודה של הנשיא קלינטון ומוניקה לוויסקי. צ.ג)

*הצעה אחת: ללמוד מתנועת occupy ולא להיות כל כך נחמדים. לחשוף את משטר הדיכוי ככזה.(לא חתום)

* את מציגה את הבעיה ( חוסר מיקוד ואמירה) ומייד חוזרת עליה, בהצהרה :"הגידו לי מה להגיד" . OK יש לי הצעה קונקרטית. לסמן מטרה אחת לשנת 2012 ולהתרכז רק בה ולא בכל העולם.מטרה כזאת יכולה וחובה שתהיה " דיור קניה והשכרה בחצי מחיר ממחירי היום" .אם מטרה זאת תתממש מצב הכלכלי ישתפר מיידית. כי המשכנתא והשכירות רוצחות את הבני אדם. לדרוש הצעות ולוחות זמנים מפורשים איך המטרה מתממשת מיידית..(לא חתום)

*דפני יקרה!.נלך אחרייך הקיץ כפי שעשינו בשנה שעברה. המחאה הזאת תהיה ציבורית ועממית – ולא פוליטית! מחזק אותך בכל מילה – ההון והשלטון עדיין חושבים שעשו אותנו באצבע. לומדים, עובדים, עושים מילואים ומשלמים מיסים…….(לא חתום)

*חבר'ה לא נעים לי להשבית את השמחה……..אני באמת מקווה שתיפתחו את העיניים לפני שיהיה מאוחר מדי מי דואג לסדר לדפנוש טיסה לחו"ל האא?? מעמד הביניים יקבל תמיכה הכי קשה מהדבר הזה שאתם עושים אין דיור אני לא רואה אתכם כותבים על אנשים שנזרקים מהבית בימים אלה ע"ע מגרון.חברון. ומדובר גם על שכונה בבית אל לאן האנשים האלה ילכו נראה לכם תפעילו קצת שכל אין כיבודים חינם ואתם ואני הולכים לשלם על כל הפסטיבל הזה.אל תהיו עיוורים חבר'ה מדובר פה על שימוש פסיכולוגיה הפוכה ופסיכולוגית המונים אל תהיו כ"ג'וקים מסוממים בבקבוק"(לא חתום)

עד כאן ציטוטים מחלק קטן של ה"טוקבקים" וגם הם חלקיים מתוך בחירה אקראית של התגובות הראשונות ותגובות על תגובות, שיש בהם ערבוב של כמיהות והצעות מעשיות. אשר לי לדעתי הכותב האחרון הוא שרואה נכוחה את המציאות, אף שבמרומז,כגון אזכור מגרון, כסמל לבעיית הכיבוש.

 

רוטשילד: המאהל עשה את שלו. תנועת המחאה עדיין לא

הטובים לפוליטיקה.

דעה ברורה בכוון הזה מצאתי בדבריו של יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי בשיחה עם מגזין ד'מרקר (8.4.2012 ) בשעתו מתחתי ביקורת בבלוג זה על שמולי כאשר הוא דרש שהמחאה תתרכז בנושא נקודתי כמו הדיור ולא בכול נושאי חברה וכלכלה.. הוא חזר בו והיה שותף למחאה אשר הקיפה את כל העוולות. אולם הוא צדק כאשר יצר זיקה בין המצב החברתי לבין הפוליטיקה.הפעם הוא אומר זאת בצורה הרבה יותר בוטה: ",אם יש משהו שסלדתי ממנו בסיבוב הקודם- ואני מקווה שהפעם אצליח למגר את זה- הוא תופעת האנטי פוליטיקה. התפיסה שהמערכת הפוליטית היא דבר מוקצה ושמשם לא מובילים שינוי, זאת חשיבה מסוכנת. כי שינויים בסדרי גודל כאלה אפשר להוביל בשתי דרכים: באמצעות כוח ואלימות או באמצעות המערכת הפוליטית…."

דעה נחרצת בכוון זה הביע לב גרינברג( מחבר הספר "שלום מדומיין,שיח מלחמה.כשל המנהיגות ,הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל"( במאמר ב"הארץ " 9.4.2012 ) כאשר קבע כי "אי אפשר להפריד בין מצוקת הדיור בישראל לסבסוד הדירות בשטחים, ובין הגדלת תקציב הביטחון וצמצום תקציב הרווחה לכיבוש. לכן המחאה החברתית הבאה חייבת להיות פוליטית". זאת בעצם אומרים שוב ושוב ,כלכלנים, מומחי חברה, פרשנים ופובליציסטים ואני ביניהם. הפוליטיקאים מוכנים לחיות בשלווה עם מחאות נגד קוטג", נגד העלאת דלק, נגד מצוקת דיור, אבל הם ייצאו משלוותם אם המחאה תהיה נגד המדיניות הבסיסית, הפוליטית והביטחונית, נגד התפיסה, "אנו ואפסנו עוד" נגד קבוצות לחץ קלריקאליות ומשיחיות, שבהם השורש הפורה של מדווי החברה..

ומי שעוקב אחר התפיסה הזאת יודע שלדעתי ההיגיון מכתיב אותה.. זה לא רק בארץ אלא בעולם, ובישראל על אחת כמה וכמה. אם המחאה לא תמצא מסגרת פוליטית היא פשוט תתפוגג. גם מחוסר תימוכין פוליטיים בממסד, וגם מהיעדר דינאמיקה. במקרה זה התוצאה תהיה ייאוש ומי יודע מתי תנועה כזאת שפורצת מלמטה תחזור על עצמה.

נפתלי רז כותב בגיליון האחרון של האתר "על צד שמאל" ( כל הנושא של השם שמאל טעון רוויזיה גדולה צ.ג) בין השאר: "ההחלטה להצטמצם לנושאים חברתיים-כלכליים בלבד, בלא להעיז לדבר על הנושאים המדיניים הקשורים להם. דרישה לשינוי סדרי עדיפויות תקציביים, בלי להזכיר ש-4 מיליארד שקל בשנה נזרקים להתנחלויות – היא לא רק פחדנות אזרחית, אלא גם פגיעה באמינות המאבק. דאגה לעובד הישראלי ללא כל התייחסות לעובד הפלסטיני בשטחים.זאת סוציאל-דמוקרטיה נכה, מדדה על רגל אחת בלבד, בסגנון שלי יחימוביץ'. סוציאל-דמוקרטים אמיתיים, המבינים שאין לנתק בין החברתי למדיני, יחשבו יותר מפעם אחת אם לצאת שוב לרחובות".

משום כך מסגרת שמתאימה לקלוט את אנשי המחאה ולפחות חלק ממנהיגיה היא תנועת מר"ץ. אבל עליה לפעול לא רק במישור נקודתי, כפי שהזכרנו לגבי תחבורה בשבתות בתל אביב,או בעיות מוניציפאליות אחרות, כמו בית שמש, ירושלים ועוד, אלא במישור הארצי. לצאת במסע אינטנסיבי למקומות שונים שבהם קהל פוטנציאלי. ואגב, לא הייתי מוותר בשום אופן על הדור הצעיר מקרב יוצאי חבר העמים. רבים מהם לא נמצאים בכיס של "ישראל ביתנו". צריך לאתר מתוכם הנהגה ולשלב אותה בצמרת של מר"ץ.

הבעיה הקרדינאלית של מר"ץ היא שיש בה אנשים איכותיים, כפרטים וכמחוקקים אבל היא חסרה מנהיגים כריזמטיים. אפשר וצריך למצוא אחד כזה שהוא לאו דווקא חבר רשום בתנועה אבל מאמין בדרכה העכשווית. עמרם מצנע שאותו רציתי לראות בראשות תנועת העבודה, הוא אדם עם קבלות בתחום הביטחוני, המוניציפאלי, החברתי, אבל כשמו כן הוא. הוא הצטנע, וזה היה לו לרועץ. שלי יחימוביץ' לא מצטנעת, ובצדק. אבל אצלה חסר לי מאוד הדגל המדיני. הפיתרון האולטימטיבי לסרטן האתנוגראפי שמתהווה בארץ ישראל. יורם קניוק, ברשימה ממסוגרת ב"הארץ" (8.4.2012) -ספק פובליציסטיקה ספק פיליטון, הודיע שהוא מיואש ובסופו של דבר יבחר בשלי. אני לא מיואש ואני לא יודע כרגע במי לבחור.

אשר לאנשי תנועת המחאה, או שהם ומנהיגיהם ישתלבו פיסית במפלגה שקרובה לתפיסתם החברתית ויפעלו בתוכה כנציגים פוליטיים אותנטיים של תנועת המחאה. או ,למצער, עליהם לעשות מה שרבים מהם חשבו לעשות לקראת "וועידת הליכוד". להתפקד לליכוד ובכך להוריד את כוחם של הפייגלינים ולהעלות כוחם של הגורמים המתונים. כרעיון הוא מבריק. אבל בהיעדר חלופה אחרת כל אותם חברי תנועת המחאה, הפעילים והסבילים, שמעוניינים באמת לשפר את מצב החברה בארץ , אמנם יצביעו כל אחד למפלגה שנראית לו פוליטית אך תוך מגמה להשתלב בה ולשנות את פרצופו של בית המחוקקים מקיר לקיר. ואם זה יקרה. יש תקווה. אוהלי רוטשילד והעצרות בכיכר רבין- עשו את שלהם. עכשיו הזירה היא פוליטית, ופוליטית בלבד.

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn

ואחרון,אחרון חביב……….בני בגין

סקר ההוצאות ליחסי ציבור של חברי הכנסת מלמד שהכנסת היא "על הפנים" וראוי שתתחלף.

התפקיד החשוב של חברי כנסת, או בתי נבחרים בעולם, הוא לא רק לחוקק חוקים אלא לשמור על קשר עם בוחריהם. ככלות הכול המנדט שהם קבלו, ניתן להם מאת הבוחר והוא על תנאי. תלוי בקבלות שלהם. כאשר מדובר במדינות שונות, ציר בית הנבחרים יודע לא רק שהוא מייצג את הריבון, את הציבור, אלא את זהותו של הציבור שהוא מייצג. אם מדובר בארה"ב הסנטור יודע איזו מדינה הוא מייצג וחברי בית הנבחרים יודעים איזה איזור בחירה הם מייצגים. עם הקהל הזה -ה- constituents -הוא שומר על קשר מתמיד. גם בפגישות וגם באמצעות המדיה. בין במישרין ובין באמצעות אנשי הלשכה שלו." קשרי ציבור" – Public relations- – באמריקה, הם קשרי ציבור פשוטו כמשמעו. בישראל, כפי שאני מציין מדי פעם, הכנסת במציאות לא מייצגת את הבוחרים וחברי הכנסת לא שומרים על קשר רצוף או לסירוגין, קשר דו סטרי, עם הבוחרים. הפרסומים על הוצאותיהם על קשר ציבור הם פארודיה שבמידה מסויימת משקפת את הכנסת עצמה.

ב- 22 במרץ 2012 פורסם סקר כמה מוציאים חברי הכנסת על הקשר עם הציבור.לפי סקר זה השיאן הוא ח"כ עתניאל שנלר מ קדימה" שהוציא בשנת 2011 תשעים וחמישה אלף שקלים. הצרכים מוסברים בפרסומים, בעריכת סקרים, עיצוב גרפים, סרטי תדמית, מחשבים,לימוד שפה,טיסות בארץ ועוד.אלה נעים בין עשרות אלפי שקלים לבין אלפיים או אלף שקלים. במקום האחרון נמצא השר בני בגין שהוציא 0 – אפס.

החגיגה התקשורתית הייתה כמצופה ועפו זיקוקים כמו באירועי יום העצמאות, ואלה כמובן דעכו, וחסל הלהיט התורני של המדיה. אלא שכדרכה בעידן שלנו, התקשורת כמו הארנב בעליזה בארץ הפלאות, אצה רצה מאייטם חם לאייטם חם אחר ואין לה זמן לטפל באותה ידיעה ובמשמעותה. אין לי מאומה נגד חלונות ראווה תקשורתיות, מעוצבות ומיוצבות בצורה כזאת או אחרת, דו ממדי, תלת ממדי בצבע כזה או אחר עם דמויות לקוחות ממוזיאון מדאם טוסו. אבל יש לי השגות קשות על העובדה שמאחורי החלון הזה אין כלל חנות ואם היא קיימת הרי שהיא ריקה, או בדרך כלל ריקה.

כפי שציינתי, קשרי ציבור הם לא רק חלק חשוב מפעילותו של חבר כנסת, אלא חלק בלתי נפרד מעבודתו. אם יש מישהו שקשרי ציבור הם כלי חיוני בעבורו של אדם שמיצג את הציבור ולעתים קובע את תנאי החיים שלו וגם את גורלו. והוא חייב לתת דין וחשבון לאותו ציבור שאותו הוא מייצג ובשמו הוא מדבר, תרתי משמע- זה ה-Parliament . מכאן שאם אכן מעלים לראש החדשות את ההוצאות של חברי הכנסת בתחום קשרי ציבור, לא די אם מציינים שזה בשביל "לאפטופ", סקר, אינטרנט,או הפקת סרט תדמית.זאת הזדמנות פז להיכנס לאנטומיה של הפרלמנטר הישראלי. בפוסט בשבוע שעבר הבאתי רשמי ביקור מאת צעירה שביקרה בכנסת ובוועדותיה ואמנם, תוך הצצה מהירה, היא הופתעה עד כמה שטחי הוא לעתים הטיפול בנושאים חשובים כמו דרך קבלת ההחלטות. זאת כמובן הכללה ויש חברי כנסת חרוצים שעושים מלאכתם נאמנה בלי כול קשר לסיעה שאליה הם משתייכים. אבל הדימוי של הכנסת שמבוסס על מציאות מתמשכת הוא דימוי רע. משום כך אם חבר הכנסת עתניאל שנלר היה מוציא אפילו יותר מ- 100,000 שקלים על פעילות ציבורית ענפה שיש תוצאות וקבלות בצידה, הייתי אומר: כל הכבוד. אפשר ויש הפרזה בהוצאות בסעיף זה או אחר, כמו שיש למשל הפרזה במחיר שגובה מסעדה משובחת. אבל אתה יוצא בתחושה כי בכול מקרה זה היה שווה אלא שכאן במחיר מופקע אתה מקבל קשקוש

כשמדובר בח"כ שנלר ישנו פרדוקס מעניין. בהתבטאויותיו ובהצעות שלו האדם תוהה אם האיש הוא אכן שייך לתנועת קדימה או שמא לליכוד. גילוי זה הוא מעניין מאוד אלא שלמענו ח"כ שנלר לא מוציא פרוטה שחוקה. המדיה באה אליו ומעבירה את המסרים שלו חינם אין כסף. וזה אמור לגבי חברי כנסת רבים שמעדיפים לדבר אל ציבור גם אם הוא לא מייצג אותם בהשקפותיהם ובמעשיהם, באמצעות התקשורת שרצה אחריהם.. אלה לא יחסי ציבור אלא שיווק עצמי. אפילו בשוק יודעים את ההבחנה בין שיווק לבין יחסי ציבור..בשיווק אתה מוכר מוצר. ביחסי ציבור אתה "משווק" אדם. אז זה נכון שאצלנו היטשטשו התחומים בין פרסום לפרסומת, אבל, מה לזה ולהוצאות שאמורות לשרת את הזיקה בין הבוחר לנבחר.

אני כבר ציינתי במאמריי את העובדה שהקשר בין הנבחר לבין הציבור הוא, אצלנו, חד סטרי. בדרך כלל בצורה של "אגרות רועים" מה דעתם על הא ודא ומה הם עשו ומה לא עשו. אבל אם תנסו ליצור קשר עם חבר כנסת באינטרנט, הכלי האולטימטיבי לקשר דו סטרי, מחכה לכם אכזבה. אצלי יכולה להיות רק הפתעה. מתוך כעשרה חברי הכנסת שאי פעם פניתי אליהם בהקשר למאמר השבועי שלי, רק מעטים מאוד ענו לי. אחד מהם, ידיד, ח"כ ד"ר נחמן שי והשני ח"כ זאב בילסקי. במקרה שניהם מ"קדימה". פעם אף זכיתי במענה מח"כ איתן כבל. אין לי כאן עניין לציין ממי לא קבלתי משוב אישי, או מהלשכה שלו. סליחה. כן קבלתי משוב מן המזכירה של ח"כ שלי יחימוביץ' שהיא לא מטפלת בנושא ניצולי שואה ( מדובר היה בעצם בתקומה של הניצולים, שהיא חלק ממנה). מכאן שגם בתחום יחסי ציבור,ואני לא מדבר כבר על יחסי אנוש (צריך לבדוק אם הוא מצוי במילון העכשווי של רוביק רוזנטל) –יחסים אלה של הח"כים שלנו הם "על הפנים" כמו בית הנבחרים עצמו.. אז מה כבר יכול להעלות או להוריד עם ח"כ שנוסף על משכורתו הנדיבה מקבל עוד אלה עשרות אלפים ליחסי ציבור. הבעיה היא לא היחסים אלא חברי הכנסת.

בני בגין בראש החוסכים.

אשר לשר בנין בגין. הוא הפתיע רבים עם החלטתו לשוב לחיים הפוליטיים ולהתמודד על מקום ברשימת הליכוד לקראת הבחירות לכנסת ה-18 . זאת לאחר שעזב את הפוליטיקה ואת מפלגתו בשאט נפש. בבחירות אלו זכה בני בגין ב 31 אלף קולות בקירוב מקרב בוחריי מפלגתו, שהם כ-63.8% מהקולות, והוא מוקם במקום ה-5 ברשימה. הוא נבחר לכנסת ה-18 ומונה לשר בלי תיק בממשלה ה-32  שבראשה ביבי נתניהו ,כשהוא גם חבר בקבינט הביטחוני וב"שמיניה" של ראש הממשלה .כשר בממשלת נתניהו השנייה עורר בגין מורת רוח באנשי הימין, כאשר יחד עם ידידו השר דן מרידור הביע התנגדות להצעות חוק שנתפסו בעיניו כפוגעות בזכויות המיעוט ומטילות הגבלות על פעילות ארגוני שמאל ועל חופש ביטויי של העיתונות. בגין גם תמך בהקפאת זמנית של הבניה בשטחי יהודה ושומרון שממשלה נאלצה להחליט עליה בלחץ ממשל הנשיא אובמה.

ובכל זאת משהו פגום בקשר ציבור שלו.. אם אכן נכונה האמירה שמיוחסת לו בהופעה בפני סטודנטים של הליכוד כי "ההפגנה בתל אביב של 400,000 אנשים( היו הרבה יותר. צ.ג) נערכה רק כשהיה בטוח שכולם חזרו מחפשה מחו"ל" , היא אמירה בוטה,מעוותת, ומראה על הניכור שבין בגין לבין הציבור. אני הייתי שם והשר בגין לא היה. היו שם רבים, רבים מקרב העם הפשוט, העובד קשה למחייתו, שספק אם נסע אי פעם לחו"ל. היו רבים מבני נוער מעיירות מקופחות גברים נשים ובני נוער מעיירות פיתוח. והיו גם צעירים מבתים אמידים.אז מה? אז מה רע אם אוכלים סושי. האם סושי הוא תג על מצחם של עשירים. הרי בני בגין מכיר את תולדות התנועה הציונית. רבים מן החלוצים הצעירים אנשי השומר הצעיר באו ממשפחות עשירות, כמו רבים מקרב חברי בית"ר.הם מרדו בדור הקודם.

אכן בגין הוא אדם צנוע. אני מניח שאת הצנעה( החומרית) הוא ירש מאביו מנחם בגין..בגין היה צנוע בהליכותיו כפרט, ובכלל לא צנוע בדימויו כמנהיג. אבל, כנראה שהוא ירש מן האב מקצת מהכישרון הדמגוגי . יחד עם זאת, אם הבן היה יורש מן האב את סגידתו לחוק, ללא פשרות, אז הוא לא היה נכנס לעסקי היאחזות מגרון..אצל האב,שעמד על משמר החוק וכיבודו ללא פשרות, אוחזי מגרון לא היו זוכים לשום עסקה, בכול הקשור למילוי אחר החוק ולא מכל שכן בביזוי בית המשפט העליון.

בזה דווקא התפרסם השר בני בגין. מעבר לזה לא שמענו הרבה על מעשיו. הוא נחבא אל הכלים. זה יפה לסתם אזרח. מנהיג חייב להראות את עצמו ,להוכיח את עצמו. וכן, לקיים יחסי ציבור, שעולים ממון. לפיכך לא מגיע צל"ש לשר בגין על שהוא הוציא אפס על יחסי ציבור.זה דבר והיפוכו. אולי מגיע לו צל"ג שהוא ממעט לקיים יחסי ציבור..אל הצל"ג הזה ניתן לצרף את התקשורת אשר כדרכה לא ניצלה את "חלון ההזדמנות" לטפל קצת במה עושים חברי הכנסת מאחורי הדימוי שהם מבקשים ליצור כלפי חוץ. אלא שתודה לאל שהתקשורת לא עומדת לבחירה. היא ,לפחות בחלקה, כפי שלמדנו לצערנו – עומדת למכירה .אבל חברי כנסת נבחרים וזה מחייב אותם בקשרים הדוקים, דו סטריים , עם הציבור. קשרי ציבור במלוא משמעות המונח הזה.. אבל מן הכנסת הזאת, הדבר היחידי שאני מייחל לו, הוא שהיא תחזיר את המנדט לציבור.

http://www.snopes.com/politics/science/globalwarming1922.asp

כשהכינרת והאקוויפר לא מגיעים לאורגזמה

על חוסר הסיפוק הכרוני של רשות המים.

מאז שהציבור הישראלי מודע לנושא המים- זרימת האזהרות מפני יובש גדולה יותר מזרימת כול השיטפונות לים התיכון, לכינרת, ולים המלח. זאת בד בבד עם הפיכתה של ישראל, גם בחלק מן הנגב, לחבל ארץ ירוק, והחקלאות הישראלית נמנית עם המתקדמות בעולם, אם לא המתקדמת ביותר.

אינני יודע אם שמתם לב כמוני שכול אימת שאנו מגיעים לסוף עונת הגשמים, והמשקעים הם מעל לממוצע, אנו מקבלים תזכורת, כמובן באמצעות הכתבים שוחרי הסביבה, כי מצב משק המים הוא בכי רע. :אל תירדמו במשמרת. או משהו נגד העין הרעה. אני זוכר כי בשעתו בתקופת היותי דובר רשות השידור ועוקב אחר הביקורות למשדרים, בעיקר של הטלוויזיה, הגעתי למסקנה שישנם שני גורמים במדינה שלא באים אף פעם על סיפוקם. אחד, נכון ייתר אחת, היא הֶדָה בושֶס, מבקרת הטלוויזיה של עיתון "הארץ". היא עשתה לטלוויזיה מה שד"ר חיים גמזו עשה לתיאטרון. אפרים קישון אף המציא מונח חדש בעברית: לגמוז. הגורם השני שלא בא על סיפוקו היה מפלס הכינרת .ואם המפלס לא ביטא זאת, רשות המים או מקורות בשעתו השמיעו את האזהרה שאוט, אוט, אוט ישראל הופכת למדינה מדברית.

הפעם צפריר רינת, הכתב היעיל פעיל לענייני הסביבה של עיתון "הארץ, הביא ב- 18 במרץ ידיעה כי ב- 20 השנים האחרונות חלה ירידה של יותר מ-10% במי הגשמים במאגרים. בכינרת עצמה הייתה ירידה בשיעור גבוה יותר. כך קובע מחקר של רשות המים. ההערכה היא כי שינויי האקלים בעתיד יביאו להחרפה נוספת במגמת הירידה של כמות המים.

אני כבר חסר אונים לנוכח האיומים האלה. התקינו לי חסכנים ליד כול הברזים , אינני משתמש במדיח כלים והדבקתי פתק מעל לכיור לשטיפת הכלים :"חסוך במים". עד כדי כך שבִתי העירה לי כי הכלים שאני שם על השולחן העלו מעין פטריות שהקשיחו. והסתבר לי שלא מדובר בתופעה דֶרמָטולוגית אלא אַקווַטולוגית. לאמור שהכלים שלי אינם שטופים דיים. אז מה עוד תבקשי ממני- רשות המים. חדלות אונים זאת, אימפוטנציה בלעז, בכול הקשור בסיפוק המים, הביאה אותי להיכנס לאתרים, כפי שלוקים בימינו בכול מיני מחלות נעזרים בגוגל. וזה מה שמצאתי.

כמות המים שעומדת לרשות מדינת ישראל ע"פ נתונים של רמי בלנק ( אתר הספרייה של מט"ח) מוערכת על ידי המומחים בשני מיליארד מ"ק בשנה .ישנם שני מקורות טבעיים. מי תהום, אלה המים שנאגרים במה שקרוי "אקוויפרים" ומופקים בשאיבה, ומי מעיינות ששופעים אופן טבעי. מי נחלים, מי מאגרים או מי הכינרת שייכים לסוג המים העליים.איכות המים תלויה במקום ובעומק הקידוח. מלבד זאת ישנם מקורות משניים כמו מים ממוחזרים, כמו טיפול בשפכים או התפלה של מים עיליים, בניגוד להתפלה של מי ים.

לישראל יש ים ויכולת בלתי מנוצלת.

התפלת מים ( תהליך הפרדה בין מים לחומרים המומסים בהם כמו מלחים ומינרלים) מאפשרת למלא את המחסור של מים שפירים, הן הקיים והן הצפוי בעתיד, באמצעות הפקת מים איכותיים במחירים סבירים ממאגר מים בלתי נדלה שהוא הים.

תהליך ההתפלה מביא לשיפור משמעותי באיכות המים. איכות המים המופקים ממתקני ההתפלה גם טובה בהרבה מאיכות מי השתייה הנדרשים בתקנות מי השתייה של משרד הבריאות וגם כתוצאה מתהליך ההתפלה, קשיות המים קטנה באופן משמעותי וכפועל יוצא מכך ישנה הפחתה משמעותית באבנית. יתרון נוסף הינו קבלת קולחים במליחות נמוכה בהרבה מהקיים היום, דבר המאפשר שיפור ביבול החקלאי ושיפור משמעותי לא פחות של מי התהום.

הודות לשיפורים הטכנולוגיים ולתחרותיות בשוק, עלויות ההתפלה הולכות ופוחתות בצד שיפור וייעול הייצור. מים מותפלים אמנם יקרים יותר ממים שפירים טבעיים, אך העלות הנוספת זניחה ביחס לנזק הכלכלי הנגרם מייבוש שטחי החקלאות והגנים.

התפלה של מי ים נפוצה במדינות רבות בעיקר באזורנו ובאיים. כווית היא המדינה הראשונה שבנתה מפעל להתפלת מי ים גדול בשנות ה-60 של המאה ה-20, והיא המדינה היחידה המשתמשת בשיטה זו גם לחקלאות ולא לשתייה בלבד. מתקן ההתפלה הגדול בעולם כיום נמצא באיחוד האמירויות הערביות ומסוגל להתפיל 300 מ"ק בשנייה (מעל 9 מיליארד מטר מעוקב לשנה). עד כאן נתוני ויקיפדיה שמרחיבים את הכתוב לסוגי התפלה ולחסרונות וליתרונות של כול אחד מהם.

ישראל הייתה חלוצה בתחום התפלה (זרחין) כמו בתחום האנרגיה הסולרית, אולם בשל קוצר הראות של הממשלה שהלכה כסומא אחר פקידי האוצר שנעזרו בשוחרי סביבה אשר סיסמתם היא כנראה, אם אינך עושה אתה לא עושה שגיאות. זאת הייתה המנטרה של פקידים אלה אשר בציניות עשו סטאז' על גבינו והופיעו עם קבלות במשק המופרט אצל קבלנים תאבי ממון והיום הם חלק בלתי נפרד מן השיטה החזירית. אלמלא הם מצב המים, כמו המצב בתחומים אחרים בחיינו, היו משופרים יותר..

בישראל שלושה מפעלים מרכזיים להתפלת מי ים: באשקלון, בפלמחים ובחדרה סה"כ -. 291 מלמ"ש (מיליון מטרים מעוקבים לשנה) מים . מערכת המים הארצית בישראל מספקת בממוצע כ-1,150, מלמ"ש מים שפירים. המים המותפלים מהווים כ-25% מן המים השפירים בישראל וכ-40% ממי השתייה בישראל במגזר הביתי. מתקן ההתפלה שיוקם בשורק על ידי SDL שבבעלות IDE Technologies ו-Hutchison Water, יוסיף 150 מלמ"ש מים מותפלים נוספים למערכת המים הארצית ומתקן ההתפלה שיוקם באשדוד יוסיף 100 מלמ"ש מים נוספים לשנה. בשנת 2013 יותפלו לפחות 441 מלמ"ש מארבעה מתקני התפלה שיהוו כ– 60% ממי השתייה בישראל במגזר הביתי. במקביל מתוכנן מתקן התפלה נוסף בגליל המערבי ונבחנת אפשרות להרחבת המתקנים הקיימים.

בעצם ישראל עשתה זאת יחד עם כווית, שאותה הזכרתנו כחלוצה, ואלי אף לפניה. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקם באילת מתקן להדגמת תהליך זרחין שהומצא על ידי אלכסנדר זרחין, ושהיה מבוסס על הקפאת חלק ממי הים המוזנים למתקן הנמצא תחת ואקום, הפרדת הקרח הנוצר מן ההתמלחות הנותרת והתכתו לקבלת מים מותפלים, שכן הקרח הקופא אינו מכיל מלח. תהליך זה הסתבר כבלתי ניתן לביצוע כלכלית ומעשית. לימים חברת-"איי. די. אי. טכנולוגיות" הקימה בעולם מתקני התפלה בשיטות שונות ובתחילת שנות ה- 70 הקימה החברה באילת מתקן התפלה שפעל על עקרון הזיקוק הרב שלבי. מתקן זה פעל בהצלחה מספר שנים כשהקיטור הדרוש להנעתו התקבל מדוד קיטור ייעודי שהיווה ממתקן זה.כל השאר הוא כבר סיפור אקטואלי שבו ישראל עשתה כמה צעדים לאחור לפני שעתה צעד קדימה.

לאחור פנה.

המציאות מדי פעם בפעם מוכיחה שישראל מאוהבת בעבר. ואם משום מה אנו מוצאים את עצמנו צועדים קדימה, פוליטית, חברתית, ערכית, מייד עושים לאחור פנה, לעָבָר שכה אהוב עלינו- ל"סלע קיומנו" . אי שם עמוק באדמה (אילו לפחות ביבי שהשתמש במונח- היה שואב ממנו מים כמו משה) ויש שנוטים לחפור עוד יותר עמוק. משהו אורווליאני, ככול שאתה עמוק יותר ככה אתה נשגב יותר. מדי פעם בפעם אני מזכיר נשכחות, וזה קורה כאשר אני מחפש חומרים רפרנטאטיביים ומוצא בין היתר התייחסות לבלוג שלי. וככה מצאתי שכתבתי פוסט ב- 18.10.2006 תחת הכותרת:" באש ובמים- ישראל מפגרת כרונית בתחום האנרגיה והמים".במאמר נכתב בין השאר : בנציבות המים מעריכים כי בעשור הבא יחסרו בישראל יותר מ- 100 מיליון מ"ק מים לשנה. הממשלה,בדרכה הפכפכה,החליטה תחילה על הקמת מתקנים שיתפילו 400 מיליון מ"ק לשנה ואחר כך,בהשפעת האוצר, נכון יותר,אגף התקציבים, ירדה ל- 23 מיליון מ"ק.זאת חרף האזהרה של מומחים שע"פ התחזיות צפויות שנים שחונות.התפלת מים מליחים, התפלת מי ים,שילוב מתקן התפלה גדול עם תעלת הימים יצעידו את ישראל לעידן חדש .אבל הדרך זרועה מהמורות ומוקשים, קטועה במחסומים ביורוקראטיים ,והתנועה קדימה מקרטעת.

המחדלים אינם יתומים. יש להם אבא. מי אחראי לצרות האופק הזאת ,מי עומד מאחורי הנחשלות הזאת, מי מוליך אותנו כסומא באפילה תרתי משמע. הרי אם יש מקום להקמת וועדת בדיקה רצינית,זה תחום.הפיגור ש אינו רק פיגור טכני, הוא פיגור שכלי. חברה כמו "אורמת" לא זו בלבד שמייצאת לאמריקה הצפונית והדרומית אנרגיה מתחדשת, אלא מכיוון שהיא מפיקה אנרגיה נקייה בעולם ,יש לה רווח נוסף. אמנת קיוטו, שנכנסה לתוקף בפברואר 2005 תכליתה להפחית את רמת פליטת גזי החממה בעולם. באתר "ברוקר טוב" כותב ניר שיינמן כיצד ניתן לעשות "כסף מזבל, או בעצם מזיהום אוויר".השיטה היא שגופים שמזהמים יכולים לרכוש מגופים לא מזהמים, מכסות זיהום ,וכך חברה כמו "אורמת" יכולה למכור מדי שנה במיליוני דולרים מכסות נקיות,שכן היא כלל לא מזהמת את האטמוספרה. במילים אחרות ישראל, שבה יהיו מתקני אנרגיה מתחדשת ,תוכל להרוויח מאות מילוני דולרים מ"יצוא אוויר" לא מזוהם.

אולם המחדל הוא לא רק של פקידי האוצר.הוא של דעת הקהל בישראל.לכל נושא חשוב ישנן שדולות ומתפרסמות עצומות, בעיקר בנושא ביטחון או השלטון שלא לדבר על שחיתות. אך איפה העצומות למען הפיכתה של ישראל למקור אנרגיה, למעיין של חיים טובים בסביבה בריאה. זה חל גם על התקשורת לסוגיה.זאת שמקדישה כה הרבה מקום למחדלים מדיניים וביטחוניים,לשחיתויות ולפלילים וכה מעט טורים לנושא החיים הבסיסי."(מתוך הפוסט)

נסדקים מן החום- ישראל והיבשת הארקטית.

זאת הייתה המנטרה פעם. כיום הוסיפו לה את הפחד. גם בזה אנו גדולים. זוכרים את הפרסומת של רשות המים שהתחילה להופיע על המסכים בשנת 2008 ובה מככבת רננה רז שמופיעה כשהפנים שלה מנופצים מיובש והיא מכריזה "ישראל עדיין מתייבשת". אנו נתונים בצבת ההפחדה .

ישראל מתבקעת. איור:צ.ג

ביבי מפחיד אותנו עם הגרעין האיראני. צפריר רינת וכתבי סביבה אחרים מפחידים אותנו בכול השאר. בין היתר באפקט החממה..לפני שבוע הוא גילה מחקר כי החיטה בישראל עברה שינוי גנטי בשל ההתחממות הגלובאלית. לי לא נהיר איזה נזק התחממות זאת גרמה. ומה קורה לי עם השינוי הגנטי של החיטה. ובעיקר למי עלי לפנות בנושא. אבל ברור לי כי רבים עשו הון לא רק כ"תרומה" להתחממות זאת, אלא גם כתוצאה ממנה. בדיוק כפי שרבים עשו הון מפחד השתוללות המחשבים עם סוף המילניום. נקרא לזה "תעשיית ההפחדה" .אפשר ותחול על ההתחממות האמירה השנונה של יצחק בשביץ' זינגר, סופר יהודי ידוע, חתן פרס נובל שכתב ביידיש. כאשר העירו לו כי שפת היידיש מתה.- ענה הסופר השנון " כבר מאה שנה אומרים זאת". ובהקשר זה אני מעלה כאן קטע שקבלתי לפני כמה ימים מעמיתי בבלוגוספרה, איזי בר-ניר. הכותרת של ה"וושינגטון פוסט" ושרות הידיעות" רויטרס" האם הקרחונים נעלמים.

Icebergs are Disappearing ??

The Washington Post/Associated Press The Arctic Ocean is warming up, icebergs are growing scarcer and in some places the seals are finding the water too hot, according to a report to the Commerce Department yesterday from Consulafft, at Bergen , Norway . האוקיינוס הארקטי מתחמם, הקרחונים נעלמים לאט לאט,ובמקומות מסוימים אריות הים מוצאים את המים חמים מדי- זאת על פי דוח של המשרד המסחר הפדראלי ע"פ חברת "קונסלאפט" מברגן נורבגיה. להלן מצוין בדוח איך מעלות החום באזור הארקטי עולות בהתמדה, וכי מסות שלמות של קרח נעלמו ונחשפו חלקות של אדמה…….התרחיש הוא שתוך כמה שנים כתוצאה מהמסת הקרח- המים יעלו ויהפכו את רוב ערי החוף בלתי אפשריים ליישוב בני אדם.. לבסוף התנצלות מצד הכותב:* * * * * * * * * I apologize, I neglected to mention that this report was from November 2, 1922, as reported by the AP and published in The Washington Post – 89 years ago. ****************** If you don’t believe it check! http://www.snopes.com/politics/science/globalwarming1922.asp שכחתי לציין כי דיווח זה הופיע ב- 2 בנובמבר 1922 , כפי שדיווחה סוכנות איי פי ב"וושינגטון פוסט" לפני 89 שנים.וזה היה לפני שהממשל הזרים ביליונים של דולרים למחקר על ההתחממות הגלובאלית.

עם סגירת הגיליון: התחזית:זיהום כבד( בשנת 2050 ) מאת: צפריר רינת- "הארץ 29.3.2012

לסיכום. אינני טוען שיש להקל ראש בנושא של התחממות גלובאלית כמו שאין לזלזל בנושא של מקורות המים בישראל. אבל אל תפחידו. עשו!.הגבירו את מקורות האנרגיה החלופית, התפילו יותר מים. אני יכול להבטיח לכם ששוחרי הסביבה הטהרנים ימצאו פגמים בכול אלה. וצפריר רינת כגמלאי יכתוב בעוד 20 שנה שההתפלה אמנם שינתה את פני הארץ, אבל….היא הרסה את הנוף, היא פגעה בסוגים שונים של צמחים, של בעלי כנף,של חרקים, ועוד.

אחרת נמצא עצמנו כמו באותה בדיחה של בית חולים, אשר כתוצאה מהמשבר החמור שפקד אותו, הציע מישהו בישיבת חרום של ההנהלה כי " ניתן היה למצוא פתרון לכול התחלואים, אלמלא החולים". שערו בנפשכם כמה בעיות היו מוצאות פתרון רדיקלי, אלמלא האנושות.

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn

המחאה מתאדה

נושאי חברה ורווחה יעלו בסולם העדיפות אם תנועת המחאה תפעל להחלפת השלטון.

למחאה שני פנים. הגלוי והסמוי. או אחד קצר טווח והשני ארוך טווח. אם הדימוי הזה נכון כי אז, בצד הנראה לעין לא זו בלבד שה"פיילוט" של המחאה לא כבה, אלא שהוא הבעיר להבות חדשות, נקודתיות, ואלה דולקות ומאירות פינות שונות חברתיות וכלכליות שעד כה לא הוארו ולכן הוזנחו. אבל,אם המחאה, מלבד היותה זרקור אמורה להביא לדינאמיקה בשטח, וחשוב שהתסיסה תמצא ביטוי מובהק בתחומי החיים היומיומיים , הרי ניתן לומר שהיא הולכת ומתפוגגת, היא מתאדה. הטקטיקה אינה הולמת את האסטרטגיה. האמצעים לא עונים על המטרה.

הדעה המלומדת, הפובליציסטית, הכלכלית, אשר רואה בכלכלה תהליך מתמשך אינה מודדת אירועים כפי שנראים על פני השטח אלא בפרספקטיבה היסטורית, או לטווח ארוך. המומחים רואים זאת כתהליך מתמשך שאצלנו ראשיתו בתנועת המחאה תחת הכותרת " מהפכת התודעה" וסופו , כפי שציפו יוזמי המחאה "מהפך חברתי". הכוונה לא למהפכה שבה ייעלמו ההון והיוזמה הפרטית. אלא שעולם ההון והעסקים שבהם שולטים הטייקונים לא יכתיבו את הכלכלה בפרט ואת ענייני המדינה בכלל, אלא יהיו נדבך חשוב מן המערכת . זאת תדאג לציבור כולו, ובעיקר למעמד הבינוני שנושא במרב העול של המדינה, בכול התחומים. מערכת אשר תאפשר שיפור התנאים לחלקים בחברה שבמצוקה, כזאת או אחרת, בתחום הדיור, תעסוקה, הבריאות, החינוך ועוד.

אם אדם כמוני שלא מבין בנבכי הכלכלה יבקש לפשט זאת הוא יאמר שהאפקטים, או רעשי משנה, של המחאה מורגשים פה ושם נקודתית. ככה למשל רואה זאת הפרשן הכלכלי איתן אבריאל במגזין ד'מרקר ( 11.3.12 ).הוא מונה את ההישגים אחד לאחד. חלק מהמלצות וועדת טרכטנברג נהפכות למציאות. בינתיים הממשלה בישיבתה ביום א' קבלה את חלק הדיור בהמלצות הוועדה. גם מסקנות וועדת הריכוזיות הן תוצאה עקיפה של המחאה ".עוד נקודות זכות שונות שלא לדבר על המחאות בתחום מחירי המזון. במוסגר,נוסיף שגם אלה עדיין לא הושלמו, שכן לא רק הכלכלה הפכפכה, אלא כראש משלה ביבי (בניגוד לתקופת היותו שר האוצר) הוא הפכפך. אולם פרשן כלכלי מעולה כמו אבריאל לא יסתפק בהצבעה על חצי הכוס המלאה, הוא מסביר גם את החצי הריקה. זאת מוצאת ביטוי בתחושה שרווחת כי המחאה גוועה.."יש לכך שורה של סיבות"- מציין אבריאל. "הראשונה היא שרפורמה ושינוי סדר עדיפויות לוקחים הרבה זמן, בעיקר במערכת פוליטית דמוקרטית……….את האפקט האמיתי של מחאת 2010 נראה רק בעוד חמש שנים אולי עשר שנים. רק אז יוכלו ההיסטוריונים להכריע אם הפגנות של מאות אלפים בשדרות רוטשילד ובכיכר המדינה היו תחילתה של מגמה חדשה בדרך לחברה צודקת ועילה יותר או אירוע חד פעמי שהתמוסס תחת כוחם של המתנגדים לשינוי"

אבריאל במאמר ארוך מרחיב את היריעה ומשלב בה גורמים פסיכולוגיים, פיסיולוגיים ועוד כיאה לפרשן כלכלי רציני. אולם גם ככה לפי דיווחים סטטיסטיים, מסתבר כי חרף "הצלחות" המחאה בתחום הצרכני, שילמנו יותר וקבלנו פחות. אמנם בכתבה ב"מבט" של ערוץ 1 ,לפני כמה ימים, דיווח יאיר ויינרב כי ההוצאות השנה לחגים יהיו פחותים מאלה של אשתקד אך משקיף וגם הכתב עצמו ציינו כי אפשר שמדובר במבצעים לקראת החגים. מכול מקום ההעלאות במחירי הדלק, החשמל וכתוצאה מזה במוצרים התעשייתיים הצפויים ימחקו את ההורדות אם הן קיימות.

אשר לי, הקביעה הזאת של אבריאל לא רק שמקובלת עלי אלא שהיא מעוגנת במציאות. גם מהפכות אלימות או מלחמות לא הביאו בבת אחת לשינויים המיוחלים. זה בלתי אפשרי. גם היקום האדיר לא נבנה בבת אחת. אפילו המאמינים בנאמר בבראשית, אלוהים במעשה הבריאה הניח תשתית ויצר את אדם וחווה. את השאר השאיר להם ,לטבע ולנסיבות. ובנסיבות מצוי המלכוד. היינו עדים בשנים האחרונות שכלכלות אדירות של מדינות שאינם מוקפות אויבים, והוצאות הביטחון הולמות את היכולת והצרכים, אין בהן הגירה פנימית המונית, הפיתוח המדעי והטכנולוגי מואץ- כלכלות אלה התערערו בשל נסיבות כמו הונאות משכנתא, שחיתות, העדר רגולציה מספקת על ההון ועוד סיבות . אבל בראש וראשונה בגלל השיטה הפוליטית. היא שאחראית בין היתר למשק. ארה"ב היא מעצמה אדירה והיא יכלה לעמוד, אם גם – במידה, במלחמות קשות בהוצאות של טריליונים. אולם השינויים נבעו מן השלטון. שלטון רפובליקני הטיב עם העשירים ושלטון דמוקרטי עשה למען יתר שוויונות. אצלנו המדינה הוקמה על ידי הרכב של מפלגות סוציאל דמוקרטיות שניהלו בפועל את מהפכת התודעה ועשו למימוש הצדק החברתי.אבל גם זאת בשלבים, ברוח ניתוחו של איתן אבריאל.

בעצם אין ביטוי נפלא מזה שלקוח מן השיר "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב. כך נפדית אדמת העם מצפון עד נגב"( מילים יהושע פרידמן.לחן מנשה רבינא) כדי לשקף את השיטה של הציונות המדינית, בניגוד לציונות המשיחית או הרוויזיוניסטית.

הראיות מצויות בשפע בשטח. יחד עם ההתפתחות הכלכלית שהיא פרי הגדלת האוכלוסייה והעשרת משאבי אנוש , התנודתיות במצב החברה והמשק הייתה פועל יוצא מאופי השלטון. אם רוצים לבדוק מתי חלה מהפכה בתחום החינוך, לכו אל תקופת רבין כראש ממשלה. תחום החינוך הוא תחום קונסטיטוציוני ראשון במעלה. הוא הבסיס להשכלה, להתקדמות, לסיכויים, הן של האדם והן של התחומים שבהם הוא עוסק, במשק, במדע,בטכנולוגיה. כול אלה ככוח מצטבר משפיעים על אורח החיים ורמתם. יצחק רבין בא מבית המדרש הצבאי והגיע לדרגה הגבוהה ביותר בצמרת הביטחון. רמטכ"ל צ"הל. כמדינאי הוא הגיע למסקנה כי קיומנו כמדינה מתקדמת ומתוקנת תלויה בשלום. החינוך הוא הבסיס גם לביטחון ולאיכות החיים. בתקופתו מערכת החינוך קפצה כמה מדרגות. מבחינה סמלית האור שהביא מנהיג מדיני זה נראה בכול פעם שאני עולה לירושלים בלילות . כביש מספר 1 מואר לכול אורכו לבירה. יצחק רבין החליט על כך. במקרה הקדשתי את הפוסט בשבוע שעבר לכיכר רבין. מעין אתנחתא בין ענייני היום היגעים.

דיווחים מן השטח.

בדרך כלל אני מבקש לשאוב מידע בין היתר ממקורות שהם אינטרסנטיים, כלומר במקרה זה אנשי תנועת המחאה.יש להם אתר מידע בשם j-14 שהוא אתר המידע הרשמי של תנועת המחאה. ב-ניוזלטר מה- 15 במרץ מוזכרת בין היתר הצלחת המאבק נגד הכללת סמל של "באמבה" בקמע של משלחת ישראל לאולימפיאדה. יש ידיעה על יום האישה הבינלאומי, על "הצעת חוק המרפסות" וגם על כלב אנרכיסטי. מידעון פופולארי חייב גם מתאבן, גם מנה עיקרית וגם הרבה פרפראות.

במסגרת אותה מנה עיקרית מצאתי שני נושאים חשובים.אחת מהם: הנוכחות הדלה של חברי הכנסת בוועדות ובמליאה וההתנהלות החובבנית שלהם, אלה הפתיעו את יעל רטנר, , שביקרה לראשונה בכנסת בעקבות התפרצות המחאה. וככה היא כותבת בין השאר "

עד החורף האחרון מעולם לא ביקרתי בכנסת, לא במליאה וכמובן גם לא בוועדות. הדימוי שהיה לי מהרשות המחוקקת היה שונה לחלוטין ממה שהתגלה לי. מהפרסומים באמצעי התקשורת……. חשבתי שהם בכל זאת נבחרו בזכות תכונותיהם הנעלות: …… ולא היא. אמרו לנו שהם אינם נראים במליאה היות שעיקר פעילותם בוועדות. אבל גם שם הם לא היו! ברוב הישיבות שבהן נוכחתי היו מעט מאוד חברי כנסת. אולי הם עובדים בלשכות שלהם?

בדיונים שבהם ביקרתי, חברי הכנסת שנכחו לא גילו בדרך כלל מומחיות בנושא הנדון…….התרשמתי לטובה דווקא מנוכחות בני הנוער במליאה ובוועדות, ובעיקר מכך שאף הם השמיעו את קולם. כנראה לא כצעקתה. מתברר שיש בארץ נוער טוב ואכפתי.נהדר! לכאורה הדמוקרטיה בהתגשמותה! אבל…הוועדות וגם המליאה דנות לעתים בנושאים פרטניים …..האם אין על הוועדות ועל המליאה לדון בנושאים העקרוניים ולהשאיר את העבודה על הסעיפים הטכניים והפרטניים למומחים ולעובדי משרדי הממשלה (הרשות המבצעת) הנוגעים בדבר על פי רוח העקרונות שנקבעו על ידי הכנסת (הרשות המחוקקת)? זו אולי הסיבה להשתתפות הדלה של הח"כים בוועדות הכנסת ובמליאה."

השפה המינורית שבה משתמשת יעל רטנר מדגישה את האמינות שברשמיה. הבעיה בכנסת הזאת היא לאו דווקא הנושאים וההשתתפות בהם אלא טיב הנציגות של הריבון, של העם. הכנסת שלנו בשיטת הבחירות היחסית מעולם לא ייצגה נאמנה את העם, אבל לעתים היא הייתה מָשוש לרוח שנושבת בעם. וזה לא ככה בכנסת הזאת. משהו מאוד שורשי פגום בבית המחוקקים שלנו ומעקב אחר הפעילות שלה ובשוליה כמו זה של יעל רטנר יש לו חשיבות עליונה..

הסוגיה החשובה השנייה שהועלתה באותו גיליון של תנועת המחאה הייתה המצב בישובים עוקפי עזה וריכוזי אוכלסיה אחרים שסובלים מירי מרגמות וטילים מן הרצועה. כותב על כך : אריאל נורה כהן ואני רק חתכתי את המבוא:

כשעברתי להתגורר באזור עוטף עזה, דמיתי קצת לחייל שנשבע להיות מוכן להקריב את חייו בסוף הטירונות: הסכמתי לכך מתוך אינטרסים (תואר מעניין ובעל מוניטין חיובי בתקשורת, מרצים מקצועיים, אנשים טובים מסביב). כמו כן, איפשהו בפנים אמרתי לעצמי שהסיכוי שאירוע ביטחוני יתפוס אותי הוא בלאו הכי אפסי. לא יכולתי לדעת מה יקרה, אלא רק לקוות שזה יהיה שווה את זה.

בימים האחרונים אני מסתובב בתחושה לא קלה. אני שם לב שהמועקה שלי שונה משל רוב האנשים סביבי. הם עסוקים במרירות, בכעס, בפחד ובאכזבה, ומי יכול להאשים אותם? החיים בדרום גובים מחיר מבחינות רבות כל כך, והשיא הוא בסכנת החיים התמידית. גם אני עברתי את התהליך הזה, וגם אני מפחד כמו כולם, אבל יש דברים שאינני מצליח לקלוט. המועקה היא משום שלא ברור לי איך תושבי הדרום חוזרים שוב ושוב לתפיסה שלפיה הם הטובים שסובלים ממעשיהן של מפלצות מרושעות בכל פעם שהמצב מידרדר, ממש כמו בובות במחזה.

אחרי שנתיים וחצי והיכרות עם סגנון החיים הייחודי שמספק האזור, נשגב מבינתי להבין מדוע האנשים שהכי סובלים מחוסר הביטחון הקיומי בפריפריה אינם שואלים שאלות בסיסיות כמו למה הגענו למצב הזה, מי אשם בו ומה הפתרון שלו. איך קורה שמיליון אזרחים חיים תחת אש כבר שנים, ומפלגת השלטון על פי כל הסקרים ממשיכה לשלוט ביד רמה?( הדגשה שלי. צ.ג) איפה האלטרנטיבות למצב הזה, ואיך זה שהאוננות הלאומית על מערכת "כיפת ברזל" כה גדולה עד שנשכחו מונחים בסיסיים כמו "משא ומתן", "שלום" ואפילו "צדק חברתי", אותו מונח שלאף אחד אין מונופול על הגדרתו אך ברור לכולנו שעדיין ולמרות הכול, הוא לא מתקיים בשום מקום ובעיקר לא בדרום?

אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל הגיע הזמן שאנשים יפקחו את העיניים. אין זו איראן שמאיימת על קיומנו. ערוץ "האח הגדול" שנפתח בחינם לתושבים מב"ש ועד אשדוד בתקופה זו לא יפתור לנו את הבעיות. נפילות של רקטות אינן הוריקן שאין שום דרך למנוע אותו חוץ מלברוח. יש סיבה לכל המחדלים שמפריעים לנו, ויש כתובת ובכתובת הזאת מונח שולחן שעלינו לדפוק עליו בחוזקה. שניהם נמצאים בשטחי מדינת ישראל.

אני חושב שכול מילת פרשנות לדברים האלה היא מיותרת לכך נוסיף כי שר הביטחון כבר הודיע על גיבוש תוכנית חרום שתאיץ פיתוח מערכות ההגנה לסוגיהם.כספים אלה יבואו אך ורק על חשבון תקציבי החברה והרווחה. אין מקורות אחרים.

השמיכה הקצרה.

הבעיה הקרדינאלית בכול כלכלה לאומית, וישראל בכלל זה, היא לקבוע את תקציב המדינה בהתאם ליכולת ולעמוד בו. יוון בנתה תקציבים על קרעי תרנגולות, ניפחה את ההוצאות ופשטה את הרגל. ישראל לא. אבל בישראל יש אמנם מרכיב תקציבי שהוא קבוע וצפוי אבל הוא שמשמש מלכוד. זהו סעיף הביטחון , שלו מוקדש החלק הארי של התקציב. לכך ניתן להוסיף גורם שלא מוסיף לביטחון אלא גורע ממנו והוא הכיבוש וההתנחלויות. גם אלה עולים ממון רב. מכאן נגזר כול השאר. אם כדי לממן דיור זול יותר מורידים רוחבית כמה מאות דולרים מכול המשרדים ממילא נפגעים בין השאר תקציבי החינוך, הבריאות, הסעד ועוד תחומי חברה וכלכלה. כמשל השמיכה הקצרה ומשיכתה למעלה או למטה..

זה ועוד. אם אנו סבורים שאנו מכירים את כול התחומים שסובלים מהיעדר תקציב, מדי פעם בפעם מופיע מחקר אקדמי או תחקיר עיתונאי ומגלה לנו עוד חור שחור. אנו מכירים את הבעיה הקשה של בתי חולים.,כמו מחסור במיטות, מחסור ברופאים, באחיות,מחסור בציוד .בשבוע שעבר בכתבה מתוך סידרת כתבות מגלה לנו הכתבת המצוינת לענייני בריאות של ערוץ 1 , קתי דור- כי ששת אלפים אנשים מתים מדי שנה כתוצאה מהידבקויות זיהומיות בבתי החולים. זאת מכיוון שבניגוד לבתי חולים במערב חסר כאן הציוד והאמצעים הדרושים לצמצום תופעה זאת. זאת רק דוגמה אחת לתחומים שמתווספים לא לצרכים, אלא לתודעה הציבורית. כי הצרכים קיימים, אלא שלא תמיד הם מתגלים, והבריות כבר עייפו מלהתלונן ומקבלים את הגזירות בשקט.במקביל ביקש משרד האוצר, וועדת הכספים אישרה, הקצבה של 61 מיליון שקלים ליישובים מעבר לקו הירוק. בכול הקשור לנושא חברה זה מינוס+מינוס.

ואם לא מקבלים אותם בשקט בא גל של הפגזות מרצועת עזה ומזכיר לתושבים היכן הם חיים. הם חיים פיסית ליד עזה, ומדובר במקרה זה במרחב פגיע שיש בו מיליון תושבים. אבל מנטאלית הם חיים במדינת משרד הביטחון. לשר הביטחון יש תמיד פתרון לבעיה של התקציב הענק של משרדו. והוא לנפח את התקציב ואת הגירעון. אני לא מתכוון לרמוז, חלילה, כי פרץ ההפגזות הוא תוצאה של פרובוקציה מכוונת של צה"ל, כשהוא מחסל רב מחבלים. אני חושב שעל פגיעה בשטח שבריבונות בישראל יש להעניש את האחראים. עם זאת ספק רב אם בכך אנו נגדע את זרועות הטרור. אם בכך נחסל את החממה לטרוריסטים ולמנהיגיהם. כול עוד לא יימצא פתרון פוליטי, יקומו אלפי מחבלים חדשים. אבל זאת עובדה, ועובדה זאת אומרת כי באותו שבוע של הפגזות, ילדים לא הלכו לבתי ספר, אנשים לא באו לעבודה והמשק הפסיד. אז מהיכן לוקחים את הכסף כדי לסייע לאותו "עורף" שהולך וגדל? מן השמיכה הקצרה של התקציב..בעצם החסר העצום יתגלה רק כאשר יתחלף השלטון ואז מטבע הדברים שהשלטון החדש יחשוף אלה תחומים נזנחו. ומכאן נגזר דבר שהוא כמעט אקסיומאטי. מעטים המקומות בעולם שהכלכלה מנותקת ממדיניות השלטון. בישראל היא קשורה אליו בטבור.

כאן אנו נושקים לתחום הפוליטי. ככה כותב נחמיה שטרסלר ב"הארץ" מיום ג' 20.3.2012

"נתניהו ושטייניץ נכנעו לישי ואטיאס כי ש"ס מספקת להם את הרוב הקואליציוני. לכן הם העדיפו את החרדים על המעמד הבינוני החילוני, העובד קשה, משלם מסים, משרת בצבא וגם במילואים. הם העדיפו את הלא ציונים על הציונים." ובהמשך " " כדי לסובב את הסכין שתקע בגב החילונים עד הסוף, הסכים נתניהו גם לפיקציה, ולפיה מי שבילה שנה אחת, כמה שעות ביום, ב"שירות אזרחי" יקבל מספר נקודות זהה (30) למספר שיקבל מי שסיכן את נפשו וגופו במשך שלוש שנים בצבא. זו הציונות החדשה מבית מדרשו." והוא מסיים: "בכל מקרה, ליף ושמולי למדו שיעור חשוב: שאי אפשר להיות נחמדים עם כולם כאשר רוצים להשיג משהו. גם הציבור למד, שמה שנראה כמו תעתוע, מריח כמו תעתוע ונשמע כמו תעתוע – הוא אמנם תעתוע. תעתוע דיורי.

כול זה מלמד שוב ושוב שאם יש את נפשך לדעת את רזי הכלכלה והחברה לֵך אל בית המדרש הפוליטי הגדול שלנו– על משקל שירו של ביאליק "המתמיד" . ב- ד'מרקר מגזין מן ה- 15.3.2012 התפרסם ריאיון ארוך עם ג'פרי שוורץ מי שהיה הבעלים של רשת "טימברלנד" המפורסמת. האיש תושב ארה"ב מתכוון לבוא לארץ ולקדם צדק חברתי.תוך כדי השיחה עם המראיין, אשר שכטר, עלה הנושא של המחאה החברתית. בין היתר הוא התבטא ככה: "הסיסמה ששלטה בקיץ הייתה ,"העם דורש צדק חברתי". מה זה דורש? דורש ממי ? מה הצעתם בתמורה לצדק החברתי? הממשלה חייבת לכם צדק חברתי? לא. אתם בחרתם את הממשלה והיא חייבת ליישם את המצע שעל בסיסו נבחרה. לא אוהבים את זה- תדיחו אותה בבחירות.

בכול מקום בעולם הדמוקרטי העם מתחשבן עם השלטון בבחירות. רק לא בישראל. ראשי תנועת המחאה הפכו לסלבריטאים ובצדק, יש להם קבלות על מה שעשו בעבר. אבל "זרי דפני" אלה (לתשומת לב-דפני ליף) אין בהם להעיד על מעשים לעתיד. בניו יורק הפעילים החברתיים חדשו את המאה נגד "שלטון התאגידים". פול סילבסטר,מפעילי המחאה מצוטט ביו יורק טיימס כמי שמביע תקווה כי "התנועה תמנה מנהיגות ותתמקד בהשגת המטרות". אם תנועת המחאה בארץ לא תשכיל להביא לשינוי מדיני, כלומר למהפך בשלטון, לא יעזרו כול המרשמים שכלולים בסל טרכטנברג או בסלים אחרים. אם השלטון הזה יישאר על כנו- המחאה תגווע.

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn