על חטאיי אחרים

בעקבות "יום הזיכרון הבינלאומי.לשואה".

"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה" שנקבע על ידי עצרת האומות המאוחדות ל- 27 בינואר הוא אירוע בינלאומי יחיד מסוגו. הוא מציין את שואת העם היהודי כאירוע מיוחד ללא תקדים בהיסטוריה האנושית.הוא אמור להעביר את המסר לעולם כי עליו לדאוג ששואה כזאת לא תתרחש עוד. מבחינתנו הלקח שיש להפיק מן השואה הוא לא רק לגבי העם הגרמני שבשמו השלטון הנאצי גמר אומר להשמיד את יהדות אירופה, אלא גם לאותן מדינות נאורות, בעלות הברית שלחמו נגד הנאצים, על שתיקתן. ומכיוון שישראל בהקשר זה היא חלק מן העולם הוא אמור להעביר מסר גם אצלנו פנימה, בין היתר על חטאינו שלנו..

למדינת ישראל יום זיכרון משלה לשואה, שבוע לפני יום העצמאות,והשואה היא ברקע למציאות,לישות שלנו במדינת היהודים. זה כולל את ניצולי השואה, המעטים שנותרו, והם במצוקה והחברה והמדינה לא מצאה מענה הולם לבעיותיהם .היא גם לא עשתה מאומה להטביע בתודעה הציבורית את מעשיהם במדינה. לעומת זאת יום הזיכרון הבינלאומי שעליו הכריז האו"ם הוא היום שבו העולם כולו, בעיקר אירופה, צריכים לעשות חשבון נפש על מעשיהם בשואה ועל מחדליהם בכך ששתקו.

טבעי כי הכתובת הראשית ביום הזה היא גרמניה אשר באמצעות היטלר וכנופיות ה-ס.ס שלו -התנועה הנאצית והעם הגרמני כולו- הם שנושאים את אות קין על השמדת מחצית מן העם היהודי ורבבות מיליונים אחרים. טבעי שגרמניה של היום תהיה היורשת החוקית והמוסרית של הפשעים שבצעו דורות שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.ואכן גרמניה ללא ספק עושה ועשתה מאמצים ראויים מאוד בניסיון לכפר במשהו על עברה.לכפר באופן מוחלט בלתי אפשרי.

וכי יש פיצוי בעולם שיחזיר את המיליונים לחיים, שיחזיר לשורדים את רכושם, את נעוריהם, את האפשרויות שנגזלו מהם או שייקחו מהם את השכול?.גם אותם פיצויים ששילמה גרמניה לניצולי השואה בעולם- כ 50 מיליארד דולרים, כפי שהזכרתי במאמר אחר בבלוג, לא מפצים את אלה שהושמדו. יתר על כן כיבוש אירופה הביא אתו גם את הלאמת הרכוש היהודי, רכוש שעטו עליו המשטרים הקומוניסטיים אשר ירשו אותו במזרח אירופה ורכוש זה לא הוחזר,ולא יוחזר לעולם, גם לא על ידי המדינות שהן היום חברות בקהילייה האירופית. לחשבון הנפש הזה ביום הזיכרון הבינלאומי שותפות גם מדינות כמו פולין, הונגריה, רומניה, אוקראינה ביילורוסיה שלא החזירו את הרכוש ליהודים,לא הרכוש הקהילתי ולא הרכוש הפרטי.ובוודאי ששותפות בו אותם מדינות נאורות שנמנו עם בעלות הברית אשר הביסו את גרמניה הנאצית ויכלו לעשות יותר להצלת יהודים. כן ! חשבון הנפש שייך גם להם.או כדברי המשור נתן אלתרמן בשירו "מכול העמים": "אתה(שבחרתנו מכול העמים) תבקשנו( את דם ילדינו) מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד"

ואכן העולם הנאור עשה משהו בלמידת לקחי השואה, זמן קצר לאחר המלחמה ובשנים לאחריה, וביתר שאת לאחר וועידת סטוקהולם בשנת 2000 כאשר נציגים מעשרות מדינות בעולם לקחו על עצמם להנציח את זכר השואה ולקחיה לדורות הבאים. השיא הסמלי, כאמור, מבחינת למידת הלקחים הוא בהכרזת עצרת האומות המאוחדות על יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. יחד עם זאת חלק מלקחיי השואה כמו אנטישמיות, תופעות של גזענות,פגיעה בזכויות בסיסיות של בני אדם,אלה לקחים שטרם עברו מן העולם. אנטישמיות קיימת גם בגרמניה, שהייתה חממה לתנועה הנאצית, אבל ממשלתה עושה ככול שביכולתה כדי להילחם בה, בחוקים ובמעשים..

יחסי גרמניה ישראל

גרמניה ,כאמור,עשתה כמה צעדים דרסטיים לא רק לתעד את עברה השחור אלא להנחיל לעם הגרמני ובעיקר לדור הצעיר את התודעה שמה שעשו אבותיו, הן בפועל והן בשתיקה לא ייעשה שוב.. יתרה מזאת היא התייחסה למדינת ישראל אשר קמה, במידה רבה, כתוצאה מן השואה, כמדינה שלממשלת גרמניה ולעמה אחריות מיוחדת כלפי ישראל, מדינית, ביטחונית, קיומית. הודעה כזאת שאינה משתמעת לשני פנים שמענו לא מכבר מפי קנצלרית גרמיה, נשיאה וההנהגה הגרמנית. מעבר לפיצויים ולשילומים חומריים, שאותם הזכרתי, גם במאמר אחר. גרמניה תומכת ותמכה ללא סייג במדינה אף שיש פה ושם סיג ושיח לגבי מדיניות ממשלתה. היא תמכה מוסרית, פוליטית וביטחונית. קרוב לוודאי שמבחינה זאת גרמניה עומדת שנייה אחרי ארה"ב. אולם יחסים אלה חורגים מעבר לסוגיות המדיניות ביטחוניות.מדובר ברשת ענפה של פעילות בתחומי התרבות, החברה, החינוך והאמנות ביחסי שתי מדיניות.רבבות בני נוער גרמני נשלחו לארץ כדי להשתתף בסמינרים ובראש וראשונה במסגרת ביקורים ביד ושם או בלימודים בבי הספר להוראת השואה של ",יד ושם". באירוע לציון יום השנה הבינלאומי הודיע שגריר גרמניה בישראל, אנדיראס מיכאליס על חתימת הסכם חדש בין גרמניה לבין יד ושם, שמן הסתם אומר תמיכה נמרצת יותר במוסד הראשי בישראל ובעולם לתיעוד והנצחת השואה. אגב הייתה החלטה בשעתה של הנהלת "יד ושם", וזאת הייתה בתוקף עוד ב- 2002 , ששגריר גרמניה לא הוזמן לטקס הזיכרון המרכזי לשואה ב",יד ושם", החלטה תמוהה. אדרבא דווקא שגריר גרמניה היה צריך להית מוזמן במוצהר. אבל ממשלת גרמניה הבינה את המצב, וזה לא פגע כהוא זה בתוכנית שנטלה על עצמה לצרוב את זכר השואה בארצה.במשימה זאת שמונהגת על ידי ברלין קיימים מכונים שפועלים בגרמניה עצמה ובארץ לביסוס שיתוף פעולה זה בשטח.

אחד הגופים הללו היא קרן אֶבֶרט. מכלל 70 סניפי קרן פרידריך אֶבֶרט ברחבי עולם, לסניף קרן פרידריך אברט בישראל מעמד בעל חשיבות מיוחדת. לדעת ראשי הקרן צל השואה מחייב לא רק לימוד של פרק טראגי וייחודי זה בהיסטוריה האירופית, ולא רק את ההתמודדות והעיסוק בו. הקרן מעודדת את הדיאלוג, את החלפת הדעות ברמות השונות, בין החברה הגרמנית לחברה הישראלית, עליהן רובץ נטל העבר. קרן פרידריך אברט מקיימת זה 30 שנה פעולות משותפות חברתיות בשתי המדינות. פעילויות בתחום הזה כוללות: שיתוף עם מרכז פרס לשלום, קרן פרידיריך אברט מארגנת את סדרת האירועים "מזרח תיכון משתנה". אירועים אלה הם בין הבמות הציבוריות הבודדות המאפשרות החלפת דעות בין מומחים ומעצבי מדיניות פלסטינים וישראלים רמי דרג. מטרת הדיונים הציבוריים הללו היא להפיץ מידע אודות התמורות במזרח התיכון ולהציג תפיסות שונות בנושא הקונפליקט הישראלי-פלסטינאי בקרב הציבור הישראלי הרחב, קהל הדיפלומטים ונציגי התקשורת.

הסופרת יהודית רותם על היצירה והניצולים         הסופרת נאווה סמל על התקשורת והניצולים

קרן אברט היא היחידה, עד כה, לא רק בין הקרנות הגרמניות אלא גופים ישראליים אחרים, אשר בשיתוף מכללת בית ברל הקדישה שני ימי עיון וזאת לא בנושא השואה, אלא בנושא ניצולייה.ולא מה שעבר עליהם שם, אלא מה שהם עשו כאן במדינת ישראל. בהשתתפות סופרים,אמנים אנשי תקשורת ואקדמיה.זאת לא עשתה לא האקדמיה, לא מערכת החינוך בישראל, לא צה"ל או מוסד ציבורי אחר.לא מכבר היא הוציאה לאור ספר ובו אסופה של מחקרים וסקירות במסגרת אותם ימי עיון והכנס המסכם ייערך ביום הזיכרון הקרוב. אוניברסיטת באר שבע ערכה גם היא מפגש בנושא, אך זאת מכיוון שפרופסור חנה יבלונקה,שהייתה חלוצה בנושא והיא אשת הסגל יזמה זאת.

קבישראל גם פועל מכון גתה, הוותיק יותר, מאז שנת 1979, בתחילה בתל אביב ומאז שנת 1988 גם בירושלים. כחוליה ברשת מכוני גתה בעולם הוא פעיל בכל התחומים הנוגעים לשיח הבין-תרבותי בין גרמניה לישראל.הוא מטפח בין השאר את לימוד השפה הגרמנית בישראל ומעמידים את מרכז המידע המעודכן שלנו בתל אביב לרשות כל המתעניינים בהיבטי החיים תרבותיים, החברתיים והפוליטיים בגרמניה. כמו כן הוא יוזם ומארגן אירועים שונים לחילופי תרבות בין ישראל לגרמניה. רן

קרן קונרד אדנאואר היא קרן פוליטית גרמנית הפועלת לחיזוק מערכת הקשרים בין גרמניה לישראל וכן בין ישראל לאיחוד האירופי באמצעות הבאת מידע על גרמניה המודרנית והדמוקרטית בפני הציבור הישראלי ובמקביל הצגת תמונת מצב מהימנה על ישראל והקשיים הייחודיים עמם היא מתמודדת- בפני גופים הקשורים עם הקרן בגרמניה.

חלק ניכר מהיוזמות בהן נוטלת קרן קונרד אדנאואר חלק בישראל מכוונות לעידוד דו-קיום הרמוני של מגזרים שונים בחברה הישראלית וביחד עם שותפים בארץ היא פועלת לפיתוח מודלים חוקתיים להגנה בפני קבוצות מיעוט ולהעמקת אכיפת החוק. כמו כן משקיעה קרן קונרד אדנאואר מאמצים מיוחדים בדיאלוג לקראת פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי וכינון שלום יציב תוך שמירה על זכותה של ישראל לביטחון ,שלווה וחירות. יש גם מכון גתה שעוסק בתמיכה למוסדות אמנות ותרבות וקרן היינריך בל של התנועה הירוקה שאף עוסק בדברים דומים.מכאן שקשרי גרמניה וישראלמקיפים את מרבית התחומים העיקריים מתחומי החיים ובצורה אינטנסיבית מאוד.אין כול צל צלו של ספק שזה אחד הלקחים שהגרמנים אימצו כתוצאה מן השואה היא חיזוק מדינת היהודים..

העובדה שבשנת 2012 קיימת בגרמניה קהילה יהודית בת יותר מאה אלף אנשים יש בה כדי ללמד יותר על ממשלת גרמניה שמעודדת זאת ותומכת איתנה בקהילה יהודית מאשר על המהגרים היהודיים אליה, רובם יוצאי חבר העמים..בין אם יש בקרבנו כאלה שתופעה זאת מעוררת פליאה ואפשר גם רתיעה, אבל זאת מציאות והחברה הישראלית והממשלה חיים בדו קיום גם עם קהילה זאת כמו עם שאר הקהילות בתפוצה.

על חטאנו שלנו.

ביו האירועים בארץ שהתקיימו ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה היה כנס שנערך מטעם הרשות לניצולי השואה במשרד האוצר בסימן הקשר הבין – דורי. היו בו שלושה חלקים. ברכות של שגריר גרמניה,חברי כנסת זאב ביילסקי ומשה גפני,אנשי משרד האוצר- מ"מ המנהל הכללי דורון כהן ומנהלת הרשות לניצולי השואה עופרה רוס, ושני ניצולים שרה עצמון ציירת ומשה זנבר יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומי שהיה נגיד בנק ישראל. בחלק השני שוחח ד"ר יצחק ארד( טולקה) תא"ל(מיל) פרטיזן ויו:"ר הנהלת יד ושם בעבר על חיי התרבות בגטו וילנה. זאת כמבוא להצגת גטו של התיאטרון הקאמרי. כנס ראוי ומכובד ומאורגן היטב. שגריר גרמניה, מר אנדריאס מיכאליס, פתח את הכנס ואמר כי "ששה מיליון יהודים נרצחו על ידי הגרמנים ועוזריהם. פושעים גרמנים אלה לא היו אנשים אנונימיים, הם היו בני דורם של ההורים והסבים שלי. גם השגריר כמו אחרים בגרמניה לא מקבלים את ההסבר של העדר מודעות לזוועות השואה. "הם לא ידעו כי לא שאלו"- כפי שהתבטא בשעתו באוזני גרמני צעיר. השגרר מיכאליס הדגיש בדבריו כי הבטחת זכויות קיומה של מדינת ישראל הינה חלק בלתי נפרד מתפיסת היסוד של גרמניה .השגריר הזכיר את העובדה כי רבבות צעירים גרמניים עברו קורסים בישראל על השואה.אבל הוא ציין עם זאת הדגיש שאין לראות בכך כפרה. הוא ציטט את הסופר עמוס עוז שאמר כי "יחסי גרמניה ישראל לעולם לא יהיו נורמאליים, אבל עליהם להיות הדוקים".

שגריר גרמניה על פשעי הנאצים                       ד"ר יצחק ארד על פעילות תרבותית בגטו וילנה

חברי הכנת ומ"מ מנכ"ל האוצר דברו בעיקר על מה נעשה ומה לא נעשה למען ניצולי השואה בארץ.אמנם זה מה שמצופה מפקיד בכיר באוצר, שאמנם מייצג משרד אשר ידו הייתה קמוצה ואכזרית במשך שנים כלפי הניצולים, וחברי הכנסת שדיברו אל ציבור תומכים פוטנציאלי.ח"כ גפני הזכיר את עמלק הרחוק, אבל הס מלהזכיר את הקב"ה שעמד מנגד כאשר טבחו מחצית מן העם שבחר. ומעניין שעם ישראל שרואה את המדינה דרך פריזמת השואה האמונה באלוהים גוברת אצלו- לפי נתונים אחרונים. אחד הפרדוקסים ההיסטוריים. דווקא הממונה על . מנהלת הרשות לזכויות ניצולי השואה, עופרה רוס, דיברה הן על השיבות ראשונה במעלה להנצחתה של השואה וליצירת החיבור והקשר שבין הניצולים, הם השורדים והבונים של ארצנו, לבין הדור הצעיר, אשר נועד ללכת בדרך שסללו האבות, על מנת להגשים את החלום של כולנו: להיות עם חופשי בארצנו." היא גם ציינה, אמנם בחטף את המשמעות הרחבה של לקחי השואה האוניברסאליים.

ככלות הכול לא מדובר בים הזה בנושא ניצולי השואה בארץ כאשר האירוע נערך לתכלית זאת כמו מתן פתרון למצוקה החומרית שלהם. ואם כבר, לא צריך לדבר , מספיק דובר, אלא לעשות, ולא ביום מסוים אלא בכול ימות השנה. זה הרי לא איזה מבצע של סוף העונה, כמקובל בארצנו לא רק בתחום המשקי אלא גם בתחום הפוליטי.משה זנבר יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה התייחס לפן חשוב אחד, שנוגע לעם ישראל כולו. זילות השואה. באיזו קלות ממסחרים, מתעמלנים, מגמדים את השואה כאשר פורעי חוק בשם אלוהים וארץ ישראל קוראים לאוכפי החוק : גסטפו..מכיוון שאנטישמיות היא סינונימית לא לכול בני שם, כמו בני דודנו הערבים, אלא ליהודים ,לציונים לישראלי- הרי זילות השואה היא מעשה אנטישמי. במילים אחרות קיימת אנטישמיות כאם במדינת היהודים, והממסד,שאחראי לכך בעקיפין יוצא ידי חובה בגינויים רופפים.

בהקשר זה נדהמתי לצפות בכתבה בערוץ 1 במהדורת "מבט" ביום ד' שעסקה בפנימייה של חניכים מיוחדים אשר אינם יכולים לנסוע לפולין, כלומר לאושוויץ, ביוקר שאמור לשמש כמעין תרפיה לבעיות שלהם. זאת אמנם לא זילות השואה, אבל ניצול השואה לתמיכה במוסד, שראוי לה לתמיכה בכלל, אבל לא ראוי להשתמש בשואה לצורך "שיווקי" . באנגלית יש ביטוי שכמעט לא קיים בלקסיקון שלנו IT IS NOT DONE . לדעתי לא הנהלת המוסד ולא ערוץ 1 של רשות השידור, שהוא לא ערוץ פרסומי,לא היו צריכים להביא מסר כזה ומכול מקום לא בהקשר זה..

לאותו אירוע מטעם הרשות לניצולי השואה הוזמנו עשרות צעירים מבתי ספר, ובעיקר חיילים,ואין כמעט חייל או צעיר בבית הספר שלא ביקר ביד ושם,או רבים מהם באושוויץ, שלא יודעים שואה מהי. אבל הם לא יודעים את מלוא סיפור השואה כפרק היסטורי.סקר שערך מכון "משואה" מלמד כי רק 6% מבני הנוער בישראל מציינים את שעורי ההיסטוריה כמקור המשמעותי ביותר לידיעת השואה. אמנם משמעות הנתון הזה לדידי אינה ברורה. השואה היא הרי חלק כול כך אורגני מן ההיסטוריה היהודית,ישראלית. אבל כנראה שהיא שייכת לאיזו שמורה אחרת.מבחינתי אין זה משנה באיזו מסגרת נלמדת השואה. כלומר, לומדים על השואה במסגרת זאת או אחרת, אך מן הראוי היה שזה יהיה פרק נכבד מאוד ואינטגראלי מלימודי ההיסטוריה בכלל ועם ישראל בפרט. אולם אני משוכנע כי על "התקומה"- כלומר על מעשיהם של ניצולי השואה בארץ גם 6% לא לומדים במערכת החינוך. על כך אנו, שרידי השואה, מצביעים חזור והצבע. הכוונה היא בכול מה שקשור למעשיהם של ניצולי השואה בישראל למן הקמת המדינה. לא די שצעירים ילמדו על כך ממוזיאון "בית לוחמי הגטאות", מכון "משואה" ועוד מכונים שלא לדבר על מסגרות שמקדיש לכך "יד ושם". עליו ללמוד זאת בבית נספר, כחלק מן החומרים הדיסציפלינאריים. ביקור במוזיאונים או באושוויץ היא השלמה.וזה אמור גם בכול הקשור בצה"ל כחלק מן התפקיד של קצין חינוך ראשי.

ועוד לא התייחסנו להיבטים אחרים של היום הבינלאומי הזה. כאשר אנו מתלוננים על אירופה שיש בה גזענות, האם אנו אילמים, עיוורים לתופעות גזעניות מובהקות אצלנו, במדינת היהודים? או בכול הנוגע לרדיפת מיעוטים, או שמירה על כבוד אדם וחירותו.זאת הייתה צריכה להיות הבמה המרכזית למסר שלנו באותו יום. לעולם אנו אומרים זאת כול ימות השנה ואכן העולם צבוע. אבל גם אצלנו הוא לא חסר.ביום הבינלאומי לזיכרון השואה עלינו בארץ לא רק להכות על חזה אחרים על חטאיהם שלהם, אלא להכות על החזה שלנו- על חטאנו שלנו.

היכנסו לדף הפייסבוק שלנו תקומה

מדינה פרוצה

האימפריה הרומית לא הובסה מבחוץ ,חרף טלטלות ברחביה בעולם, אלא התמוטטה מבפנים. האימפריה הסובייטית לא נוצחה מבחוץ, לא על ידי כוח גרעיני או קונבנציונאלי אלא התפוררה מבפנים. וזה קורה לא רק למשטרים אימפריאליים או קולוניאליים אלא למדינות קטנות שהמערכת החברתית כלכלית מעורערת או כאשר עיקר תשומת הלב מופנה לאויב מבחוץ. זאת בשעה שהאויב האמתי הוא בפנים ולובש צורות שונות,ואחד מהם הוא הדבר הבסיסי בחיי האדם- ביטחון הפנים היומיומי שלו.הכלכלי והפיזי.ביטחון זה הולך ומתדרדר.

מדינת ישראל עושה הכול כדי שגבולותיה יהיו בטוחים ומבקשת מן העולם ומן השכנים להכיר בצורך החיוני הזה. לעומת זאת תחומי הקיום בתוך המדינה פרוצים לכול עבר, בכול שטחי החיים. מי שחש בזה יום ,יום ,הוא האזרח. הביטחון הכלכלי של אזרחי המדינה שפעם עמד מראש מעייניו של השלטון הולך ומתערער, הולך ומתדרדר. אתו גם הסולידריות החברתית,אשר אפיינה פעם את החברה הישראלית.

אולם הסכנה הגדולה שמאיימת עליו היא המצב הכאוטי כמעט בכול הקשור לביטחון הפיזי שלו, בסביבה שלו, ברשות היחיד, וברשות הרבים-. הכול הפקר, הרכוש והחיים. ובעוד שבחוץ קיימת הרתעה אפקטיבית, שרותי הביטחון וצה"ל, בפנים זאת כמעט לא קיימת, בהעדר תשומת לב ראויה, לא תאטראלית טלוויזיונית, אלא תשומת לב בחשיבה ובפעילות נמרצת של השלטון. כפועל יוצא העדר תקציבים נאותים, העדר כוח אדם מיומן, והעדר מוטיבציה. ישראל היא המזרח הפרוע, למעט בשטחים הכבושים שם בפנים יש שלטון ארץ יהודה. ממנה יורדים מדי פעם פירטים אשר מסייעים לריק הביטחוני בתחומי הקו הירוק.

אם כול כך טוב אז מדוע……..?

לפי נתונים גראפיים שפורסמו על ידי משטרת ישראל חלה ירידה משמעותית בפשיעה בין השנים 2001- 2010 .ממדי הפשיעה הגבוהים ביותר היו בשנת 2004 , קרוב ל- 520,000 מקרים מדווחים והשיעור הנמוך ביותר בשנת 2010 – 384,000 . אולם גם לפי נתונים אלה בעת השיא רק 62,000 מקרים נחשפו ובשנת השפל- 66,000 . כלומר יחסית עלייה בפשעים שהמשטרה חשפה. אלה הנתונים המעודכנים לפי שעה. אולם גם לפני כמה שנים המשטרה דווחה על שיפור. מי שהיה מפכ"ל המשטרה הקודם דודי כהן מסר כי בשנת 2008 חלה ירידה של שישה אחוזים ברמת הפשיעה לעומת שנת 2007.

ואלה ה"בשורות הטובות" שהיו בפי המפכ"ל אז : בישראל נרצח אדם בכל שלושה ימים בממוצע. בשנת 2008 נרצחו 127 בני אדם.. מספר תאונות הדרכים החמורות יורד עם השנים, אך מספר ההרוגים בשנת 2008 היה גבוה ב-17% לעומת השנה הקודמת. והנה עוד נתונים אשר פורסמו באותה שנה במגזין ד'מרקר. 32,000 תלונות נגד אלימות כלפי ילדים הוגשו באותה שנה. הנתונים העכשוויים שפורסמו רק לפני שבוע הם אמנם לא על פשיעה אלא על שורשיה. יותר מ-400 אלף ילדים טופלו על ידי רשויות הרווחה בשנת 2010 .זאת היא החממה לפשעים,פעילים וסבילים ,בקרב הנוער. מבחינת הפשיעה נגד ילדים יותר מ- 30,000 ילדים נחקרו על פגיעה מינית בהם. בשנת 2008 נפתחו 105,177 תיקים בגין עבירות כלפי הסדר הציבורי וזאת לעומת 101,422 בשנת 2009. .בשנת 2008 נפתחו 39,687 תיקים בגין איומים וזאת לעומת 38,473 בשנת 2009. בשנת 2008 נפתחו 148 תיקי רצח 142 לעומת בשנת 2009. בשנת 2008 נפתחו 193 תיקי ניסיון לרצח לעומת 181 בשנת 2009 .בשנת 2008 נפתחו 4,147 תיקי עבירות מין לעומת 4,104 בשנת 2009 .בשנת 2008 נפתחו 183,466 תיקי עבירות כלפי רכוש לעומת 174,163 בשנת 2009.

בסטטיסטיקה קיים המלכוד הידוע והוא שהיא באמצע בין דיווחים לבין חשיפות. אם נעשה את השקלול בין מספר גדל והולך של העדר דיווחים, משום שהציבור לא מאמין לשלטונות האכיפה, לבין חשיפות- הפער הזה גדל ולא קטן. אולי הפער הקטן ביותר בין דיווח לבין חשיפה הוא בגניבת מכוניות, שכן בלי דווח למשטרה חברת הביטוח לא מפצה את הנשדד. ואכן מן מהנתונים שהציג המפכ"ל בשנת 2008 עלה כי מאז שנת 2006, ירידה של 24% במספר גניבות כלי הרכב .הסיבה הראשית לכך ,להערכתי,היא גדר ההפרדה בין הקו הירוק לבין השטחים.זה חל במידה מסוימת על שוד וגניבות אבל בתחומים אלה הקרבן לעולם לא מפוצה, בין בשל העדר ביטוח הולם, ובין בשל עילות שונות, כמו כאלה שהזכרתי בשעתו לגבי פגיעה ברכב על ידי צד ג', שהמבוטח איננו מפוצה.יתר על כן יש אזרחים שאינם מבטחים את התכולה מכיוון שהם חושדים כי החשיפה של הרכוש על ידי שמאי, איכשהו תתגלגל לידי רשתות השוד.

קשה מאוד להתווכח עם נתונים,ובייחוד כאשר הם לא כוללים התפתחויות אתנוגראפיות, כמו עליה באוכלוסייה,נדידה בענפי הפשיעה, כלומר פחות פשיעה בתחום אחד ויותר פשיעה בתחום אחר.אם הכנופיות מחליטות כי הסחר בסמים מסוכן, הם מגבירים את הפעילות בזנות וסחר בנשים. ככלל, גורמי פשיעה אלה לעולם לא יפנו לבורסה לניירות ערך. כי בבורסה יש שמפסידים בגדול, ואילו בפשיעה תמיד מרוויחים בגדול. העובדה כי הציבור הרחב אינו מרגיש בשיפור היא שקובעת. שכן הוא במוקדים השונים עד לכך. הוא עד לכך שיש אלימות נגד ילדים, ברשות הרבים וברשות היחיד. הוא עד לרצח בתוך המשפחה, לרצח של קשישים, לאונס, לסחטנות לעבדות בחסות החוק. והוא אינו ניזון מסטטיסטיקות.

ממוצעים סטטיסטיים בפשיעה דומים לממוצעים במדד יוקר המחיה. נאמר כי המדד נשאר ברמה שלפני חודש.מה שקרה הוא שהפירות,הירקות ומוצרי החלב התייקרו, ולעומת זאת מחירי הבידור וטיסות לחו"ל הוזלו. אך מה לעשות שאותם אנשים לא מרבים ללכת למועדונים, לא ברכב ולא ברגל, ולא טסים. אבל הם הולכים לחנויות מזון ולמרכולים. משום כך המדד נכון באופן כללי, אבל לא נכון באופן מגזרי. הדפוקים נשארים דפוקים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם דפוקים יותר.מחקר שנערך במשרד האוצר ופורסם אתמול, יום ה', ב-ד'מרקר,קובע חד משמעית כי העשירים נשארים עניים באופן מוחלט, ובאופן יחסי עניים יותר.

ויש מדיה והיא מדווחת. ואם מישהו קורא עיתון בבוקר שאתמול היה יום ללא רצח, הוא שומע באותו בוקר ברדיו שהיה רצח כפול. הגבר רצח את אשתו ואחר כך התאבד..לעתים הפשע מגיע אליך בצורה מוזרה. למשל. ברשת ב' של קול ישראל פונה דובר מטעם רשות הרכבות לגנביי פסי רכבת שהם גונבים חיים. אבל הדעת נותנת שאלה לא מאזינים לרשת ב'. ואילו גנבי מתכות ורכוש אחר סביב מתקני צה"ל כפי שדווח לאחרונה, לא קוראים אפילו עיתונים.החשד במקרה זה נופל על כנופיות בדוויות.

לפשע כידוע שני פנים הפן החברתי כלכלי, אותם דגי רקק שפועלים בשרות הפשע בעבור כסף קטן. זאת בין אם הם זקוקים למחיה או שהם מכורים לסמים. ואותם אלמנטים פליליים אשר עושים מזה הון. דוגמה טובה היא זנות כאשר הזונות נקנות בחו"ל, עוברות ידיים בארץ, כסחורה עוברת לסוחר,ומשמשות כשפחות מין נרצעות, ואילו הסרסורים ומפעיליהם עושים הון. ובאחרונה התבשרנו על גילוי רשת כזאת בארץ. היא רק אחת מיני רבים בכול התחומים כולל למשל גניבות ושוד.

ויש פרצה אחרת והיא עבודה זולה של עובדים בלתי חוקיים, אשר אלמלא היו מעסיקים שקבלו אותם לעבודה בשכר שהוא כרבע מן השכר המשולם לעובד הישראלי,זה היה גורם להנמכת המוטיבציה לחדור לישראל דרך סיני או כול מקום אחר.. לפן אחר של חדירה בלתי חוקית אתייחס בסוף המאמר.

הכפר הבדווי טובא זנגריה, הוא כפר פסטורלי השוכן באזור קסום למרגלות הגולן. בעקבות ניהל כושל של המועצה המקומית התמנה צבי פוגל כמונה מעם משרד הפנים, שבהלך שלוש שנות כהונתו עשה רבות.אבל זה לא מנע התפרצויות געש,של שרפות,הצתות,"תג מחיר" על מסגד שהועלה באש, ירי ואף אומים על חייו.מן הריאיון הארוך שהוא העניק ל"מוסף הארץ"( 13.12.2011 ) אצטט פיסקה אחת בלבד

." עד היום המשטרה לא עצרה איש. אני לא יודע להסביר את זה.. אני מוריד את הכובע בפני כול מפקדי התחנות באזור. הם עושים עבודת קודש. אבל מה שקורה כאן הוא מעבר ליכולת שלהם.למעלה הבכירים שנמצאים מעליהם לא מתנהלים נכון.כדי לעצור את היורים מפקד תחנת ירדן חייב כוחות נוספים, בעוד שהוא מוגבל במספר האנשים שהא יכול להפעיל. כדי להיכנס לטובא- זנגרייה צריך הרבה יותר כוחות. טובא זנגרייה הוא מחסן נשק שיכול לציד גדוד חי"ר מובחר..זה אומר תת אלוף מיל ששרת כראש מטה פיקוד דרום.

אנטומיה של שוד.

וכדרכי אני תמיד מעדיף להביא איזה סיפור, חרוז אחד ממחרוזת הפשיעה הפעם,כזה שממחיש את הכלל, את המציאות. בעצם הפוסט הוא היליד של אותו סיפור. בישובים במרכז השרון ממערב לנתניה, ולכביש מס 4 קיימים מחסומים בכניסה הראשית. משעות הערב המאוחרות המחסומים מאוישים, ואיש הביטחון בודק את כלי הרכב שנכנסים לישובים אלה.רוב הישובים הם במרחק נסיעה קצר מאוד מן הישובים הערביים מעבר לקו הירוק, ובמרכזם טול כרם.מחסומים אלה מעוררים צחוק בקרב תושבי הישובים היהודיים כול אימת שעליהם להסביר לאורחים מה התכלית שלהם. הם צוחקים כי עכברוש לא נכנס לבית דרך פלדלת. וגם הגנבים והשודדים שפוקדים תכופות בתים בישובים האלה ספק אם הם מכירים בכלל את דרך הכניסה והמחסום.

ידידים שלי שהיו ערב נסיעה ללונדון הלכו לישון כאשר נפרדו מבני המשפחה ב"להתראות" בעוד שבוע וקמו בבוקר כדי להודיע להם שהנסיעה בוטלה.באיזו שעה במהלך הלילה,שמעה אם הבית נביחת כלבתה הקטנה בחוץ, בשעה שהיא הייתה בערב בבית הנעול.היא הניחה שהכלבה הושארה בחוץ וחששה כי הקור בחוץ יפגע בבריאותה. היא קמה וגילתה שהדלת הייתה פתוחה ומחוץ לדלת מונח הספר של סטיב ג'ובס שבעלה קרא לפני השינה. משחזרה למיטה היא העירה את בעלה וסיפרה לו את התופעה המוזרה. הדלת פתוחה,הכלבה בחוץ., וסטיב ג'ובס על המפתן. בדיקה מהירה העלתה כי תיק הנסיעה ובו דרכונים, מזומנים, כרטיסי אשראי- איננו. תיק נוסף ובו צרכים מיוחדים גם הוא איננו, תיק העבודה של הבעל ובו מסמכים שונים ותעודות איננו. תיק שהוכן לבת שמשרתת בצה"ל ובו מזומנים ופריטים שונים איננו.לפטופ קטן, לפטופ ביתי ולפטופ העבודה של הבעל אינם. זה היה יבול הגניבה בחדר השנינה ובחדר העבודה ומתוך ארון הבגדים נלקחה קופסת התכשיטים. אותה רוקנו השודדים מיד , והשליכו אותה לעציץ בחוץ. זה היה השוד מספר שלוש בבית הזה בשלוש השנים האחרונות. התברר כי באותו ישוב היה באותו לילה גל של פריצות .

ומה אומרת המשטרה. ראשית אלה חברה מנוסים מאוד ומקצועיים מאוד,ואתה חש באיזו נימה של הערצה ליכולת של הרשת הזאת, לעקוב, לחדור, לרחף מבלי להעיר אדם, וככול הנראה מבלי להשתמש ברסס הרדמה, להוציא את הכלבים ולגמור את השוד תוך דקות. ושמא זאת קנאה שלגנבים יש ציוד שחסר למשטרה. "ואיך זה שלא גנבו את המכונית שלי?"- תוהה בעל הדירה באוזני השוטר החוקר. "אלה לא ממחלקת הרכב"- עונה לו האיש שמכיר את השיטה. החוקר אומנם לוקח טביעות אצבעות בעיקר מן הספר של סטיב ג'ובס. ובכך הסתיים האירוע. מכאן מתחילה ה"ויה דולורוזה", של האזרח בפניה לכול הגורמים,ביטוח,כרטיסי אשראי,משרד הפנים, המשטרה ועוד.

מכיוון שהמחשבים היו של חברת "אפל" ישנה תוכנה שדרכה ניתן להשיב את כול התכנים שהיו בפנים. אולם בעל הדירה שמבין קצת בענף האלקטרוניקה הלך למעבדת "אפל" ושם אחד הבחורים איתר לפי הסיסמה ופרטים אחרים של המחשבים את מקום הימצאם של שלושת המחשבים..אחד בטול כרם, השני בג'לג'וליה והשלישי ברמאללה. כמובן בעזרת אותו ידיד רוקנו את שלושת המחשבים מכול תוכן והבעלים החדשים שלהם נשארו עם פח נוצץ.אבל לא מכולם גונבים מחשב "אפל" ולא כולם, ביניהם המשטרה מנסים באמצעים אלקטרוניים לחשוף את מיקום הפריטים השונים. גם כאן הסיפור נגמר.עוד נתון מתווסף לסטטיסטיקה, עוד אזרח ישראלי חש על בשרו את העדר הביטחון הפנימי.

הדעת נותנת כי מדובר ברשת ישראלית פלשתינאית, כאשר הראשונה היא הרשות המבצעת והשנייה הרשות המפיצה והציבור הצרכני מעבר לקו הירוק. לשם משטרת ישראל לא יכולה להיכנס.צה"ל יכול להיכנס, אבל לצרכים אחרים. אפשר ואילו היה שלום היה גם שיתוף פעולה בין המשטרות בתחום הפלילי.

"המשמר האזרחי".

בפרסומי המשמר האזרחי ובאתר שלו נאמר בין היתר "המשמר האזרחי הוא גוף משטרתי, המבוסס על התנדבות של אזרחים לשורותיו, במטרה לסייע למשטרה כמעט בכל תחומי העשייה שלה וביניהם אבטחה, לכידת עבריינים, סיור, תנועה ועוד. מתנדבי המשא"ז, בשעת מילוי תפקידם, מקבלים סמכויות, זכויות וחסינויות כשל שוטרים. רשאים להתקבל לארגון: כל אזרח ישראלי, ללא עבר פלילי ובעל בריאות פיסית ונפשית תקינה.

בגיליון חגיגי באתר המשמר אזרחי בסוף 2009 במלאת 35 שנה להקמת המש"ז.צויין בפתח הדברים:השנה אנו חוגגים ל"ה שנים להקמת המשמר האזרחי. כברת דרך ארוכה עבר הארגון מאז הקמתו לפני שלושים וחמש שנה. המשמר האזרחי היה שותף לתהליכים אסטרטגיים, היסטוריים ששינו את פני המשטרה. ועל כך אמר ב-1978 מפכ"ל המשטרה דאז, רב-ניצב חיים תבורי,ז"ל: " טלו את המשמר האזרחי מהמשטרה והיתה זו משטרה אחרת".כיום, לאחר שלושים וחמש שנות התנדבות הפך המשא"ז לגורם משמעותי הנמצא בליבת העשייה,תורם להשגת יעדי הארגון, ומשפיע ביחד עם השיטור הקהילתי על הביטחון האישי ועל איכות החיים במדינה.

לאחר קריאה מייגעת של איזה 15 עמודים לא ידעתי אם לצחוק סתם או לבכות מצחוק. אמנם יש מקומות שבהם קיים משמר אזרחי והוא פועל במידת יכולתו, אבל לרוב, בעיר, בישובים שהזכרתי אלה "שכירי ביטחון( לא יפה לקרוא להם "שכירי חרב") של חברות הבטחה. באותו ישוב שבו נשדדו ידידיי ישנם גברתנים בעלי גוף של מתאגרפים כבדים. אבל מה יכול לעשות פיל נגד עכברון קטן שחומק לו בין החדק לבין הטלפיים.גם זה שייך לאיבוסה של החברה הישראלית אשר לימדו אותה שאפשר לקנות הכול מחברות שמירה ועד לפוליטיקאים מושחתים.בשעתו, בזמני בירושלים בשנות ה- 70 כאשר יצאנו, שכני פרופסור מלאכי בית אריה ואנוכי לשמור על השכונה שלנו בקטמון הישנה, הייתה לנו ההרגשה שאנו אלה ששומרים על בתינו ובתי שכיננו שכן אנו עשינו זאת ולא שכירים. כמונו הסתובבו עשרות זוגות ברוב השכונות. עשינו זאת ברגל ולא בסיירת ממונעת. אינני יודע אם מנענו שוד,היו כאלה שמנעו, אבל כאשר פה ושם בנות צעירות צעדו לאחר חצות, הם חייכו אלינו. זאת לא מפני משיכה גברית אלא משום שנוכחותנו נתנה להם ביטחון. וזה הביטחון שחסר היום בכול מקום בארץ. הוא ישנו בערים רבות בעולם אבל לא בערי ישראל או בישובי הפריפריה.זה סמלי. הביטחון, כמו הצדק חייב להיראות והוא גם לא נראה.

דבר השר לביטחון פנים.

כאשר מקצצים קיצוץ רוחבי מכול המשרדים למעט כמובן ממשרד הביטחון, שם מוסיפים, טבעי שכול שר שמופקד על תחום מסוים יצעק. אבל כאשר עושה זאת השר הממונה על ביטחון הפנים, הציבור בקי מאוד בנושא. לא בתקציב, אלא בהעדר משווע של תקציב לשמירה על חיינו ועל רכושנו. בריאיון לד'מרקר ולערוץ הכנסת ביום ד' שעבר 18.1, תאר השר יצחק אהרונוביץ'.תרחיש אפוקליפטי מה יקרה אם יקוצץ תקציב המשטרה. "הוא יפגע אנושות במשטרה, בשירות בתי הסוהר ובתוכניות האזרחיות של המשרד לביטחון פנים. כתוצאה ממנו מאות שוטרים לא יגויסו, יהיו פחות ניידות סיור, פחות ניידות למלחמה בפשע, פחות עבריינים בבתי הכלא, פחות משאבים לתוכנית עיר ללא אלימות" – מדובר בקיצוץ של 90 מיליון שקל בתקציב המשרד. אהרונוביץ סבור שניתן לקצץ בתקציב הביטחון כדי לממן חינוך חובה חינם מגיל 3. " אם רוצים להגביר את תחושת הביטחון של אזרחי המדינה צריך להוסיף מיליארדים לביטחון. אני יודע שיש סכנות מבחוץ אבל יש גם סכנות מבפנים במדינה שיש בה פשע, אלימות, רציחות, כנופיות וכיו"ב. הכי פשוט זה לבצע קיצוץ רוחבי אחיד. יש משרדים שעליהם לא הוחל הקיצוץ כמו השיכון, הפנים".

דומני כי לדברי השר, אשר באמת מנסה למלא את תפקידו, והוא גם היה קצין משטרה בכיר, יש מיליוני עדיים אשר מגבים את דבריו. אבל רבים מהם שואלים, היכן ראש המפלגה שלו אביגדור ליברמן שלא מגבה אותו מכיוון שהוא שותף מלא להפחדה בנושא הגרעין האיראני.- כלומר המערכה הכספית של משרד הביטחון..

ואם צריך אקשן כדי להמחיש זאת הוא הזדמן לתושבי תל אביב כאשר מרדף משטרתי הכולל ירי כדורים חיים התרחש ביום ששי שעבר ברחוב דיזנגוף בתל אביב, סמוך לשעה שמונה ארבעים וחמש, הבחין שוטר סיור מתחנת לב תל אביב ברכב שנסע בפראות ועבר ברמזור אדום באזור מפגש הרחובות דיזנגוף-באזל. השוטר קרא לו לעצור ומשלא נענה שלף את נשקו האישי וירה כשישה כדורים לעבר המכונית הנוסעת. הירי כוון לעבר גלגלי המכונית, אך הוא בוצע בלב תל אביב בזמן שאנשים רבים ומכוניות חלפו בסביבה וייתכן שסיכן עוברי אורח. השוטר לא הצליח לפגוע בגלגלי המכונית שהמשיכה בנסיעה פרועה לאורך רחוב דיזנגוף לכיוון צפון. כשהגיע לפינת רחוב ירמיהו, הנהג איבד שליטה על כלי הרכב, שפגע בספסל על המדרכה ואז בשני הולכי רגל שנפצעו באורח קל. ניידות שהוזעקו לאזור רדפו גם הן אחרי המכונית . השוטרים עצרו ארבעה מתושבי נצרת שהיו ברכב, שבתוכו נמצאו גם בקבוקי משקה אלכוהולי. הארבעה נלקחו לחקירה בתחנת לב תל אביב.

לב הַמַּאְפֵּלְיָה במטרופולין

בדרך מקרה אותו ידיד שדירתו באחד מיישובי השרו נשדדה פגש מכר שנמנה בעבר עם הצמרת הביטחונית. האיש שאל את ידידי אם הוא רוצה לראות משהו מעניין וצורב באחת משכונות של דרום תל אביב. ידידי נאות ברצון והאיש הסיע אותו לאותה שכונה. גם ביום היא נראית כלקוחה מסט של תפאורה לסרט על פואבאלות בחלק ממקסיקו המאפיוזית. זאת מאורה שבה חיים בני אדם ומתבצע מסביב לשעון.סחר ושימוש בסמים, תעשיית מין, תחנה ניידת לדברים גנובים, שאם מתקרבת משטרה זאת נעלמת, מבריחי מסתננים שחורים מאפריקה, מתווכים להעברת עובדים ועבדים לקבלנים שונים שמשלמים להם פרוטות, מערכת זיופים של תעודות, בסיס לתכנוני שוד ורצח. זהו ללא ספק אחד המדורים של "העולם התחתון" במלוא משמעות המילה. בלילה פשוט מפחיד להסתובב אפילו בקרבת מקום. התושבים שמוחים על כך אינם גזענים. הם רוצים לחיות את חייהם הקשים בלאו הכי בלא איום על חייהם או פחד שבנותיהם יסתובבו במקום בלילה. מסיבה זאת הממשלה וזרועות אכיפת החוק חייבים לא רק למנוע חדירת מסתננים לצרכי עבודה ופשע אלא לגרש אותם.ונכון קבע השופט גרונים משופטי בית המשפט העליון שאם "חפצים חיים אנו, עלינו למנוע הגירה בלתי חוקית כזאת". אני רואה עצמי יפה נפש, ואני כשריד שואה מזדהה לחלוטין עם אנשים נרדפים במקומות שונים בשל דתם, גזעם השקפותיהם וכיו"ב. עניין אחד הוא מתן מקלט לפליטים בסכנת חיים, מעשה שמדינת היהודים מחויבת לו, ועניין אחר הוא גם להוסיף פשע על פשע וגם לספק עבודה זולה לקבלנים תאבי ממון על חשבון העסקת עובדים ישראליים.אלה שותפים מלאים לפשע וגם כלפיהם צריך לנהוג ביד קשה הרבה יותר מכפי שמקובל אצלנו.

ובכול זאת היכן המשטרה. על כך כותבת האמנית- זמרת ופעילת המחאה החברתית, אֵלָה דורון,באתר שלה:laladoron.wordpress.com תחת הכותרת:בשבת בלילה קפא אדם למוות בגינת לווינסקי. והנה שני הקטעים הראשונים בפוסט שלה: בראשון בלילה חזרתי מראיון ברדיו הישר לתוך ההפגנה ב"הבימה". המחזה שנגלה לעיניי היה סוריאליסטי, יותר ממאה שוטרים על פחות מחמישים מפגינים (קומץ שנותר מהמאות שהפגינו מהערב המוקדם) מג"ב, יס"מ, ניידות, וכל כיכר הבימה חסומה עם ברזלים לארבעת הכיוונים. מישהו ממש לא רצה שנעבור שם (הכיכר הייתה חסומה כבר מהצהריים). בנזוגי התבדח ואמר שכמאה וחמישים שוטרים וקומץ פעילים מפגינים מול הבימה. "מה השלב הבא? יבואו עם טנקים?"

אח"כ נהיינו קצת יותר רציניים ושאלנו את עצמנו איך ייתכן שבמצב בו כוחות הביטחון קורסים תחת הנטל ומתלוננים על מצוקת כוח-אדם, מצאו לנכון להקצות כל כך הרבה שוטרים? מי נשאר כדי להגן על תושבי העיר באותו זמן, מי משוטט בשכונות דרום העיר? מי נמצא ביפו? מי נשאר להגן על התושבים?"

וזאת התמונה- חברים- של המציאות בישראל. הפשע מצוי בעולם התחתון והחלק ממנו ברובד העליון ובאמצע מצוי השלטון שיושב לו על כסאות מרופדים .כול זאת לעומק של התלת ממד. לרוחב ולאורך- הגבול שהוא כחומה בצורה נגד כול אויב וצר מבחוץ. ובתווך, אנחנו במדינה פרוצה.

היכנסו לדף הפייסבוק שלנו תקומה

"סיפור חיובי"

במציאות שלנו שמוצאת ביטוי בולט כול כך בכול ענפי המדיה ,כולל הבלוגוספָרה שבה גם אני "שט" ,ושבה תופעות שליליות לרוב, הן שממלאות את החדשות ואת ענייני היום, חשוב מאוד לכוון את אלומות האור, חלשות ככול שתהיינה, על מוקדים של פעילות חיובית מסורה ומתמשכת. כזאת שמביאה מקצת אור, שביב תקווה ומזור לנזקקים .דוגמה לכך היא "יד שרה" שעליה כתבתי באחד מן הפוסטים האחרונים שלי. ויש עוד כאלה, ארגונים, מוסדות ויחידים אשר הודות להם אנו יכולים להכריז על עצמנו "בני אדם".כזה הוא האיגוד ל"סיסטיק פיברוזיס", אשר מחזיק בחיים אנשים צעירים ומבוגרים יותר שאלמלא העזרה המתמדת והמסורה הם מזמן היו מסיימים אותם.

"סיסטיק פיברוזיס" היא מחלה זיהומית גנטית מלידה, כאשר שני ההורים הם נשאיי המחלה. היא פוגעת בשני גורמים חיוניים ביותר של הגוף. הריאות,כלומר הנשימה,שהיא חמצן החיים שלנו ודרכי העיכול, כלומר התזונה שמפעילה את הגוף.ב- CF הגוף נתקף ב- 100 חיידקים מסוגים שונים. לפני עשור בלבד תוחלת החיים של חולה בס"פ היה 19 שנים, כיום עם התקדמות הרפואה ודרכי הטיפול הוא מגיע ל- 45 שנים.וזאת הודות למסירות ולאכפתיות של גופים ציבוריים מתנדבים כמו האיגוד הישראלי לסיסטיק פיברוזיס..מי שהיה יו"ר הוועד המנהל של האיגוד , עמי קולומבוס, הגיע לגיל 65 אך המחלה שלו אותרה בגיל 40 , אף שמצבו אינו מוגדר כחמור המטלה של ניהול חייו בגיל הזה היא רבה..

כדי להתגבר על בעיות הנשימה והליחה, על החולים ליטול כול יום 40 תרופות ולעתים אף יותר, מלבד תרגילים שונים לשחרור הליחה. זאת היא מחלה שכול מי שלוקה בה חייב מדי יום להתמודד ללא הפסק עם התופעות שלה ובאותו זמן לעשות הכול כדי לתפקד כאחד אדם ברשות היחיד וברשות הרבים.

כדי לסבר את האוזן של מי שאינם מכירים את המחלה הזאת ומורכבותה,ואני משער שרובינו-. הפסיאודו מונס מזוהה בתרבית ליחה עוד לפני שיש סימפטומים נשימתיים כלשהם. לכן, חשוב להקפיד על מסירת תרבית ליחה בכל ביקור במרפאה.במרכזים שונים בעולם ניתן לזהות את החשיפה וזיהום בפסיאודו מונס בבדיקות דם בעזרת אבחון של רמות הנוגדנים לפסיאודו מונס. מחקר רב היקף וניסויים נערכים כיום כדי למנוע את הזיהום הראשון על ידי חיסון לפסיאודו מונס וחיסונים נגד וירוסים )כגון שפעת ועוד(, מכיוון שהמחלות הוויראליות מאפשרות הדבקה קלה.יותר בפסיאודו מונס.לאחרונה נמצא שגם תרבית משטיפת האף ודרכי הנשימה העליונים מסייעת בזיהוי מוקדם של זיהום בפסיאודו מונס.המחשבה היא שדרכי הנשימה העליונות משמשות כמחסן של הפסיאודו מונס ומשם החיידק יורד לדרכי הנשימה התחתונות ומתיישב שם.

בארץ נמצאים 560 חולים במחלת הס"פ ו- 360,000 נשאים,ומי שתומך בעיקר בחולים הללו ובמשפחותיהם הוא האיגוד הישראלי לסיסטיק פיברוזיס שהנשיאה הנוכחית שלו היא אסתר בכרך-יעקובי. אסתר בכרך- יעקבי, אדריכלית פנים במקצועה החליטה לאחר מות בעלה גד יעקבי להקדיש את מרבית זמנה לסייע לחולים במצוקה בעיקר בתחום שהוא לא כול כך ידוע כמו ה CF .בריאיון לאתר האיגוד סיפרה אסתר בכרך יעקבי למה דווקא נרתמה בסיוע למחלה הזאת ולאיגוד .לאחר שלמדה וחקרה את הנושא והעריכה את הקשיים של החולים ואת המצוקה של המשפחות,דווקא קשיים אלה הוו בשבילה את האתגר להירתם למשימה.

איגוד שמתקיים בעיקר הודות לתרומות.

להתגייס למשימה כזאת הפרוש המעשי הוא לגייס כספים, שכן אלה לא באים ממקורות ממשלתיים. גיוס כספים הוא קשה מאוד, גם כשמדובר במחלה קשה ובילדים שסובלים ממנה.הקושי מתחיל בהסברת בעיה שהיא לא כול כך ידועה כצו למשל, סרטן שהוא הרבה יותר נפוץ.

בכרך-יעקבי, היא כאמור אדריכלית פנים במקצוע אבל גם במקצוע זה כמו במקצועות רבים חלק גדול מן המלאכה הוא יחסי ציבור,וזה תחום שאסתר בכרך הצליחה בו כאשר הייתה שנים רבות ירושלמית  ,ומסתבר שהיא מצליחה בו גם בתל אביב.לאמור לא די להאמין בחשיבות של מטרה כפי שמבינים אלא צריך לדעת להעביר את הרגש הזה , הזיקה הזאת, ההבנה- לאחרים, חברים,קרובים, מכרים מכריי מכרים ומחוברים. ואסתר יודעת זאת מצוין. הא ראייה. במהלך מחצית השנה היא גייסה 100,000 דולר. התקציב השנתי של האיגוד הוא 4 מיליון שקל. מתוכם הקרן הממשלתית המיוחדת מקציבה 260 אלף,משרד הבריאות 139 אלף ומשרד הרווחה 43 אלף. כלומר אפילו לא שמינית מן ההוצאות. מכלל המטופלים 30% הם חרדים ו 30% ערבים.במשפחה חרדית אחת, סיפרה לי אסתר, מתוך 7 ילדים, 6 לוקים במחלה. היא מציינת בצער כי בעוד שמירב התרומות בא מקרב הציבור היהודי, אין ולו תרומה בודדת מצד גורם ערבי, ויש בין ערביי ישראל בעלי הון שיכולים להעלות תרומה. היא פנתה לחברי הכנסת מג'דלה וד"ר אחמד טיבי( רופא במקצועו) שיפעילו את השפעתם בקרב הציבור הערבי אך ללא הואיל. אני חושב שיש הצדקה לתחושה הקשה שלה. נכון שהציבור הערבי סובל מאפליה ומצבו הכלכלי כציבור הוא קשה, בכול זאת היו צריכים להימצא קומץ נדיבים כדי לתרום לגוף כזה, נקודתית, אשר 30% ממטופליו שייכים לקהילה שלהם.אלה דברים שצרכים אף הם להיאמר, והציבור הערבי צריך להטות להם אזן קשבת.

 

סדנה לחולי סיסטיק פיברוזיס.( מתוך הפרסום של האיגוד)

אגב ,בשיחה אתי סיפרה אסתר בי בקרב  הציבור החרדי הולכת וגוברת הנטייה לערוך בקרב האוכלוסייה בדיקות גנטיות לפני הנשואים, כאשר הצעירים הם בני 16,17 והיה ושניהם נמצאו נשאים השידוך לא מתקיים או מתבטל.זה נוהג מבורך שרצוי להעתיק אותו, גם כאשר אין שידוך. אולם לגבי אלה שלוקים במחלה קיים רק טיפול, שיקום, מעקב מתמיד ודאגה לשילוב הילדה או הילד במערכת החיים הנורמאליים, כלומר מערכת החינוך.כול זאת בעזרת האיגוד שהצליח לרתום לפעילות גורמי נוספים. אסתר בכרך- יעקבי אמנם חזרה בינתיים לעסוק בעיצוב פנים, אבל לא הרפתה כהוא זה מן התפקיד שלה כנשיאת האיגוד לדאוג לרווחת החולים הללו..

בהקשר זה הייתה לי הזדמנות לראות הן חלק משיטת גיוס הכספים והן כמה מן הפציינטים עצמם, שתי נערות צעירות. זה היה לפני כמה שבועות כאשר אסתר בכרך החליטה להפוך לסוף שבוע את ביתה לגלריה, לאחר שהיא גייסה אמנים, ציירים פסלים, שיציגו את התמונות שלהם בביתה.חלק מהם תרם את מלוא סכום הפדיון וחלק 50% מן המחיר. אמנם ההכנסות לא עלו בקנה אחד עם הצֶפי, אבל היו הכנסות וזה לא יניא אותה מלהמשיך בין היתר בכוון זה. לא מכבר היא ביקרה בסטודיו לעיצוב תכשיטים ביפו ושם הועלה הרעיון לערוך בבוא היום תצוגה של תכשיטנים ואולי יצירות של אמנים אחרים.

אסתר בכרך-יעקבי: המארחת.                       ד"ר דן מלר-מנתח ופסל(תורם) משמאל שָיָה מלכין  מהנהלת ויצו

 

מבחינתי "המיצג" היפה ביותר בתערוכה בביתה של אסתר היו שתי בנות חביבות, שהן היו העדות, התיעוד החי, כיצד נערות אשר אם תתקל בהם ברחוב, תראה אותם מתפקדות כמו כול נערה ונער אחר בגילם. אבל זה לא ככה..

מאמץ אדיר כדי לנשום.

כותרת השער של חוברת שהוציא האיגוד באנגלית אומרת: BREATHING IS THE WAR AND I NEED TO WIN – המערכה היא לנשום ואני חייב לנצח בה.במערכה זאת נעזר החולה בסיוע ברכישת תרופות.מזון מועשר,ציוד לפעילות גופנית, קבוצות תמיכה ועזרה לתלמידים וסדנאות לבני משפחה, הדרכה וסיוע בפיזיותרפיה יומיומית בבית,הקמת מערכים ארציים לספורט ולתמיכה ,כולל השתלות כפתרון אולטימטיבי. וכן במעגל השני :מאבק להכנסת תרופות לסל הבריאות,קשר עם מוסדות בריאות,תמיכה במרפאות, גיוס מתנדבים ותרומות. כאשר האיגוד כותב כי "כול תרומה חיונית כמו האוויר לנשימה" זאת היא לא פראזה, זאת מציאות.

כאשר אתה משוחח עם צעירים אלה אתה מבין יותר את האמירה הזאת במלוא עוצמתה המצמררת.בין היתר אתה שומע כי כדי שצעירים אלה יוציאו ליחה, לא מספיקות תרופות.הם חייבים לערוך תרגילים פיסיים, כמו ספורט והתעמלות, קפיצות,ריצות ועוד.לכאורה הם עושים מה שכול ילד בריא עושה,פחות או יותר אלא שאצלם זה לא עניין של מתי שמתחשק לך, נוח לך, בא לך. זה כורח מציאות חייהם. לזה דרושה משמעת ברזל שהם בראש וראשונה עמלים כדי להתרגל אליה.מאידך פעולת חברתיות שונות, או מסיבות כייפיות נמנעות מהם אם זה מתנגש עם שעורי התעמלות,פיזיותרפיה ועוד פעילות שהם חייבים לבצעה.וכאמור, מדי יום עליהם לקחת 40 תרופות שונות. אם המצב נעשה חמור יש והם חייבים להתאשפז ותמיד קיים חשש של זיהום בייחוד בבתי חולים.האסוציאציה המיידית היא -אלה תעצומות נפש דרושות כדי לשרוד. וצעירים אלה הם בגיל שבו אתה חווית בנסיבות אחרות, את טיבו של המאבק לשרוד.

הם יסבירו לך כי טיפול מוקדם למיגור ההתיישבות הראשונית של הפסיאודומונס יעיל ברוב המקרים ומצליח לדחות את ההגעה למצב של זיהום כרוני. דחייה של הזיהום הכרוני גם דוחה את הופעת הזן הרירי של הפסיאודומונס, הקשה יותר לטיפול, עקב היווצרות תאים, המגנים על החיידקים, בודקים את רגישות החיידקים לאנטיביוטיקות הטיפול האנטיביוטי בהחמרות הנשימתיות מיועד להפחית משמעותית את מספר המושבות בליחה, ללא אפשרות לחיסול.

אלה תופעות שלא מוסברות על ידי מרצה בבית הספר לרפואה אלא על ידי צעירים אלה שהידע שלהם על המחלה הוא הרבה מעבר להתנסות עצמית של סבל פיסי ונפשי.צעירים אלה מודעים היטב לחשיבות ההסברה, ואני מניח כי למטרה זאת הזמינה אסתר את האוררות הצעירות לביתה באותו מעמד.

אתה בא לתערוכה ביתית להתרשם מתמונות ואתה יוצא ממנה כאשר הדבר שחווית שום תמונה על הקיר,ושום פסל, לא יעשו את מה שעושה תמונה פנימית בנפש. חלק מן הקולאז' של החיים.ואתה מהרהר: אלה סכומי עתק מושקעים בשכלול מנגנון המוות,וכמה מעט מוקדש לשיפור מערכת החיים, הבסיסית- החיים עצמם. ואתה ראית רק קצה קצהו של פֶרֶט קטן,ואתה אומר לעצמך: גם בחושך יש כתמים וורודים. צריך לאתר אותם, אבל הם ישנם.

היכנסו לדף הפייסבוק שלנו תקומה

אפקט הדומינו

פריצתו המתוכננת של יאיר לפיד לפוליטיקה עשוי לסייע לאפקט הדומינו אם אריה דרעי יצטרף למרוץ.במקרה זה כול מערך הבחירות המפלגתי יתערער ואולי בכך יש תקווה לשינוי ואפשר אף למהפך בזירה הפוליטית המסובכת והמאובנת והמסוכנת שלנו.

החברה הישראלית היא עדיין חברה שבטית, לא בהרבה שונה מאשר אצל שכנותיה, כאשר הלאומנות והדת על גווניה השונים הן חלק מן השבטיות. החברה הישראלית היא גם חברה שמרנית. זה בא לידי ביטוי, בין היתר, גם במציאות שבה בשעה שהשלטון לא מטיב עם האזרח בתחום הכלכלי החברתי- הבוחר לא ישנה את הכוון הפוליטי בבחירות. זה גם קשור בתפיסה מעוותת של העוצמה שלנו, בשנאת אלה שמחוץ לשבט , וגם במנטרה שלא מחליפים סוסים במעלה ההר, כאשר אצלנו בעצם מדובר במורד,תלול למדי..

רק במקרה אחד בא המהפך מלמטה מן ה- grass roots בבחירות של שנת 1977 כאשר הליכוד בראשות מנחם בגין עלה לשלטון לאחר גלות מאז הקמת המדינה( למעט תקופה קצרה שבה היה שותף- במלחמת ששת הימים). אולם אפשר שאילו ישראל יצאה מנצחת ללא עוררים במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 ,ייתכן מאוד ומפא"י על שותפותיה היו נשארים בשלטון לפחות עד כמה שנים.

אם זאת היא פרדיגמה נכונה, אזי ספק רב אם המחאה החברתית הגדולה , ללא תקדים, תתורגם למעשים בבחירות הקרובות. זאת אף שחלק מצמרת המחאה פונה לכוון הפוליטי. היא מן הסתם תיבלע באחת המפלגות- מר"ץ, אם היא עדיין תהיה על המפה, או מפלגת העבודה. אין בכך רע אם צעירים אלה ישולבו בפועל במערך המפלגתי. ככלות הכול, איכות האנשים היא שאמורה למשוך את הבוחר כאשר הבחירות הן לא מקומיות אלא יחסיות ארציות- הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית.

בהקשר זה הודעתו של נועם שליט על הצטרפותו למפלגת העבודה, אין בה שום פגם,לא מוסרי ובוודאי שלא פוליטי. הדבקת תווית עליו, הן מצד פוליטיקאים והן מצד פרשנים או טהרנים, כניצול קוניונקטורלי של המסע לשחרור בנו, לצורך פוליטי, אין לה הצדקה כלשהי. זאת גם אם הוא היה מצטרף לליכוד. שכן ההגינות מחייבת להודות שמי שהכריע בשחרור שליט היה יו"ר הליכוד ,ראש הממשלה ביבי נתניהו. .שליט הצהיר על כך בהגינות. בסופו של דבר אין זה כלל בטוח אם זה יפעל לטובת העבודה או זה יפעל כבומרנג.יתרה מזאת אני מייחל שאנשים מסוגו של נועם שליט יצטרפו גם ל"ליכוד",גם ל"ישראל ביתנו" ולכול מפלגה חשובה ובכך יעלו את רמתה של הכנסת שהיא למטה מגובה ים המלח.. ובכלל, האם גנרלים לא נכנסו לפוליטיקה על ניצחונות, כאלה שעלו בדמים תרתי משמע." קבלות" הן אשרת כניסה לזירה הפוליטית. אבל לא בכך העניין.

הציבור שטוף תעמולה.

אינדיקציות לאנומאליה הפוליטית אצלנו לא חסרות. הנה, לאחר הקיצוץ הרוחבי בתקציב כול משרדי הממשלה לשם ממון חינוך חובה חינם החל בגן, התלוננו ראשי הרשויות בפריפריה כי זה יחמיר את מצבם, שכן הם כבר נהנים מחינוך חינם. האם העובדה כי בכול מקרה שהפריפריה נדפקת תזיז להם לעסקנים המקומיים בבחירות הקרובות? הניחוש שלי הוא: שלא. למה? ככה!!! .אפשר לקרוא לזה, כפי שרבים סוברים, דינאמיקה של תרחיש שמגשימה עצמה. כמו למשל שאלה:אם לא ביבי אז מי? שאלה מעוותת אם לא מטופשת. מה שכן הוא שישראל היא מדינה שטופת תעמולה, כמעט צונאמי. גם כאשר "האמת" רואה אור, אינך יכול להיות בטוח שזאת המילה האחרונה. בתעמולה,לצערנו,השתמשו בהצלחה לזמן ממושך משטרים טוטליטריים אשר העיקרון שלהם קבע כי שקר ככול שחוזרים עליו הופך לאמת. אלה סברו, ובמידה מסוימת של צדק, כי להמון יש יכולת קליטה מוגבלת, תפישה מוטעית ונטייה לשכחה. משום כך יש להלעיט אותו בסיסמאות ממוקדות למספר מצומצם של נושאים, במסרים קצרים וקליטים ובחזרה מרובה. בין קווים מנחים אלה נקבע כי יש לעורר את הרגש ולא את האינטלקט ולכן המדיום הוא המסר. התעמולה חייבת להיות מובנת לכול, למשל נושאים ביטחוניים- קיומיים, תנועות חברתיות בשרות גורמים זרים וכיוצא באלה סיסמאות אשר השלטון מעוניין שיופצו שוב ושוב. פעם זאת הייתה התעמולה הכתובה וכיום זאת התעמולה החזותית, אף כי אין לזלזל בחינמון כמו "ישראל היום".

משום כך מרב השינויים אצלנו בא מלמעלה, ושוב לא הרבה שונה מאשר במדינות שבמהותם אינן דמוקרטיות. במקרה זה אותו ציבור שרוצה לראות שינוי נאחז בדמות רעננה שמופיעה על הבמה. אם זה פרופסור,רב אלוף מיל- ייגאל ידין, איש המדיה טומי לפיד או הבן שלו, יאיר. איש התקשורת יאיר לפיד הודיע בראשית השבוע למערכת החדשות של ערוץ 2 על עזיבת החברה בשל רצונו להתמודד במערכת הבחירות הקרובה. לפיד הגיש את התוכנית "אולפן שישי" בערוץ 2 והיה בעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות".זה הפך אותו לפופולארי בדיוק כמו את אביו טומי או את שלי יחימוביץ'.בדיווחים צוין כי הוא עדיין לא יודע באיזו רשימה הוא יתמודד בבחירות הבאות, אך לפי ההערכות הוא ירוץ ברשימה עצמאית שיקים. סקרים שונים שנערכו בתקופה האחרונה ניבאו לו כ-15 מנדטים.סקרים כידוע הם שבשבת. אבל גם אם הרשימה שלו לא תזכה באותם 15 מנדטים היא ללא ספק תהנה ממספר קולות מכובד. זאת,כאמור, בשל הצרוף של אדם ידוע, ככב טלוויזיה, ועוד יותר בשל כמיהת הציבור למשהו, או נכון יותר למישהו, שיוציא אותו לנתיב אמצעי מן המנהרה החשוכה שבה אנו נמצאים.

טבעי לכן שרוב המפלגות,למעט המפלגות החרדיות ייכנסו לסחרור. החשש הוא מאפקט הדומינו..אפקט הדומינו. פירוש הדבר ששינוי מסוים, קטן ככול שיהיה, יכול להשפיע על כל המגדל, או מבנה בנוי לתלפיות, להביא לשינוי דרסטי.האפקט משמעו הקורה בשורה עורפית של אבני דומינו עומדות. אם נופלת אבן דומינו היא מפילה גם את האבן שאחריה, ולכן הפלת האבן הראשונה מביאה להפלת כל המבנה..זה קרה הרבה פעמים בהיסטוריה גם במעגל הפנימי וגם במעגל החיצוני.יחד עם זאת להצטרפות של יאיר לפיד למערכת הפוליטית יהיה לה אפקט הדומינו בכול הקשור למרכז ולשמאל, אבל ספק אם זה יקרה בימין או בפלג הדתי של הפוליטיקה.כאן רק אחד יכול לעשות זאת- אריה דרעי

דחיפה מימין.

הרב אריה דרעי הוא אחד הפוליטיקאים המבריקים והמוכשרים שיש לנו. וכמו פוליטיקאים מתוחכמים אחרים הוא הסתבך, גם ציבורית וגם פלילית. ב- 17 במרץ 1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את אריה דרעי באישומי "התיק האישי" – עבירות לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים – וגזר עליו ארבע שנות מאסר וקנס של 250,000 ש"ח‏‏^. אולם במפלגה "שבטית" כמו ש"ס גזר דין של דרעי פעל בכוון ההפוך ובבחירות לכנסת ה- 15 ש"ס בראשותו של דרעי הגיעה להישג חסר תקדים– 17 מנדטים..דרעי לבסוף שילם במאסר על העברות.ויצא לחופש. אולם כאן קרו כמה דברים. אחד פנים מפלגתי והשני חוץ מפלגתי.בפנים,בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, הנאמנות היא בעירבון מוגבל. ש"ס, שאותה הקים, בעצם בגדה בו. זאת בעזרת מנהיגה הרוחני שגם אותו העלה דרעי לדרגת איקון לאומי ובינלאומי, הרב עובדיה יוסף.

מבחוץ עדיין דבק בו אות הקלון. ב-2008 ביקש דרעי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. לשם כך פנה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית וביקש ממנו לאשר כי משך הקלון שנקבע לו בגין המאסר הוא 6 שנים, כפי שהיה החוק בעת שריצה דרעי את מאסרו ובאופן שיאפשר לו להתמודד בבחירות. יושב ראש הוועדה דחה את בקשתו. דרעי פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים וזה פסק שמשך הקלון הוא 7 שנים, בהתאם לחוק התקף, ובכך נמנעה מדרעי האפשרות להתמודד בבחירות אלו‏‏.אילו נבחר הוא יכול היה להיות ראש עיר מעולה ומקובל על רוב הציבור, למעט החרדים בבירה.

לפני קרוב לשנה בראיון ל"רדיו קול חי" הודיע דרעי כי בחודש אב יחזור לפוליטיקה.ביוני 2011 הכריז דרעי בוועידת הנשיא כי הוא מקים תנועה חדשה בשם 'תיקון': והצהיר שהוא בדרך חזרה לחיים הפוליטיים בבחירות הבאות. וכי ירוץ לבחירות בראש תנועה חדשה. הוא הבהיר עם זאת, כי "זו לא תהיה מפלגה סקטוריאלית כמו ש"ס". לדבריו, "מה שהתאים בשנת 84 לא רלוונטי עכשיו".

בחודש מרץ 2008 כתבתי ב"זרקור" פוסט תחת הכותרת:להחזיר את אריה דרעי להנהגת ש"ס ולזירה המדינית-ציבורית. לאור ההתבטאות האחרונה שלו, ברור שלש"ס דרעי לא חוזר.ובצדק מבחינתו ולמרבה הסיפוק מן הבחינה שאותה אני מביא הפעם.. באותו פוסט לאחר שניתחתי את הזירה הפנים מפלגתית בתוך ש"ס ועמדתו של הרב עובדיה כול הוא עודו בחיים. כתבתי בין היתר:

"אשר לציבור הרחב, אין כול ספק ששובו של אריה דרעי תעורר ביקורת , לאו דווקא מכלל הקהל הרחב, אלא מצד משפטנים, אגודות ועמותות למען טוהר מידות וכיו"ב. ……אין דין ללא צדק, אין צדק ללא רחמים, אין רחמים ללא מחילה. דרעי רשאי לקבלה ואנו רשאים לקבל חזרה את דרעי, כאחד המנהיגים המוכשרים והמבטיחים, אשר עשוי גם לתרום במעורבות במדיניות של פיוס עם הפלשתינאים"

זה נכתב כאמור לפני שלוש שנים.בינתיים הוא גם שילם ריבית על חטאיו והנסיבות מאז הפכו את הנושא הרבה יותר אקוטי. ראשית, הזמנים השתנו. אם אז עוד חשבתי שדרעי יכול לחזור לש"ס ולהחזיר אותה למה שהייתה במקורה, כלומר מפלגה שדוגלת בצדק חברתי ובעד פשרה עם הפלשתינאים, הפעם המצב שונה. ש"ס בפועל לא מייצגת את הפריפריה ואת הציבור הספרדי שאותו התיימרה לייצג. היא מייצגת את האגף החרדי – לאומני בקרב הציבור הלא אשכנזי.. משום כך אדם כמו אריה דרעי לא יבזבז זמנו לנהל מאבקים כדי להוריש את יורשו אלי ישי. ספק אם הרב עובדיה יאות לכך, אף שכמסופר היחסים בין השניים השתפרו. מה גם שאין צורך בניחוש שכן דרעי אמר זאת. אבל הזמן דוחק, לא רק ביאיר לפיד אלא גם באריה דרעי.

הקונסטלציה הפוליטית לקראת הבחירות.

אם אריה דרעי ייכנס למרוץ, אין ספק שש"ס תתרסק, והשאלה כמה מתוך 11 הח"כים שמכהנים יוסיפו לכהן בכנסת ה-19..אבל הערך המוסף של אריה דרעי יהיה גם משיכת קולות מן הליכוד. דרעי אמנם לא נחשב כלאומני אבל הציבור שבחר בליכוד, גם הוא אינו עשוי מקשה אחת.מסורתיים בליכוד בעלי אוריינטציה חברתית עשויים להצביע בעבורו. וזאת לא תהיה ,כפי שאמר דרעי ,רשימה על טהרת הדת. מאידך לפחות מקצת מאנשי "ישראל ביתנו", בעיקר בקרב הדור הצעיר,עשויים גם הם לפנות עורף לליברמן ולתמוך במי שמן הסתם אי כניעה לדתיים תהיה חרותה על דגלו, כפי שהייתה על דגל אביו, טומי לפיד.מממנה הם הסובלים העיקריים. יהדות התורה שלה 5 מנדטים לפי המסורת תצטרף למפלגות השלטון כי היא זקוקה לעטיניו. נוסף על נתונים יבשים ישנה דינאמיקה אשר משתנה עם הנסיבות, וזאת עלולה להכות לא רק בקדימה, אלא בליכוד. באותה מידה התחזקותה של מפלגת העבודה,ואין ספק שהיא תתחזק ,גם היא תתרום לדינאמיקה. גורם נוסף הוא הצטרפות אנשי המחאה החברתית כמועמדים הן למפלגת העבודה והן לר"ץ.

ויש עוד גורם כבד משקל,גורם חיצוני.,הוא הבחירות בארה"ב.. ישנם כמה אינדיקאטורים שמצביעים שברק אובמה יזכה בקדנציה שנייה.מצב הכלכלה משתפר, בניגוד לכלכלת אירופה שמקרטעת. הרוב המכריע של הציבור היהודי ייתן קולו ותמיכתו הכספית לדמוקרטים בכול מקרה.זאת בייחוד כאשר הממסד משכיל להפריד בין העדר נחת מן הסטאטוס קוו המדיני אבל מאידך דואג בהתמדה להוכיח במעשים כי הוא עומד איתן מאחורי ביטחונה של ישראל. זה מדבר גם לציבור היהודי באמריקה וגם לציבור הישראלי. גם השיחה האחרונה אתמול בטלפון בין אובמה לבין נתניהו מלמדת על דרכי המדיניות האמריקנית. ולבסוף מופעי הפרסה של המועמדים הרפובליקניים והנטייה לשמרנות קיצונית הם בעוכרי הרפובליקנים. נשיא בקדנציה השנייה שלו הוא נשיא אחר בנושאים רבים גם ביחס לישראל. אובמה יישאר ידיד, אבל גם עם מקל ולא רק עם גזר.והעם האמריקני יתמוך בו..ואני חושב במידה רבה תהיה לכך השפעה על הישראלים. זאת מכיוון שהתעמולה האפקטיבית ביותר היא האיומים שמושמעים בארץ על סכנת קיום למדינה. גם אני חושב שיש סכנה כזאת, אבל אתנוגראפית ולא ביטחונית, בעיקר מפני שארה"ב תומכת בנו ביטחונית וצה"ל יודע להגן על המדינה..

מכאן שעיקר המלאכה חייבת להיעשות מבפנים. לא להחליף את המדינה,ולא להחליף את הדמוקרטיה אלא פשוט להחליף את הסוסים היגעים והכושלים.. הם לא בולמים במורד, ואיש לא רוצה ליפול אתם ביחד.מבנה הדומינו הקיים,מאובק מעופש וגם מה שמדביק אותו ייפול בסופו של דבר. מדוע לא לזרז את התהליך..

היכנסו לדף הפייסבוק שלנו תקומה

וועידת התביעות נענית לצרכים של ניצולי השואה- החומריים וגם הערכיים

הממסד הישראלי אשר מנסה לעשות מיון "- סלקציה" הוא מונח הולם יותר- בין עמותות שמעניקות כסף למוסדות ולארגונים ישראליים, הוא השנורר הגדול ביותר מאז ומעולם שנהנה מכספים שבאים מן החוץ.אין תחום שבו הוא לא נעזר בתמיכה חיצונית, ובראשו תמיכה מאסיבית של ארה"ב בביטחון, במדע ובטכנולוגיה,שלא לדבר על תרומות למוסדות השכלה,רפואה,חינוך ובתחומים אחרים.ישנה המגבית היהודית המאוחדת ועוד מסגרות של תרומות. ישנם ארגוני הנשים ובראשם "הדסה" ו"ויצו העולמית" שמזרימים תרומות להקמת מוסדות מפוארים בארץ ולשירותים שונים. ישנם פילנתרופים ומוסדות בינלאומיים. אלמלא אותם תורמים מדינת ישראל, גם אילו הייתה, וודאי שלא במקום שבה היא נמצאת כיום.עם מעבירי הכספים הגדולים נמנית וועידת התביעות של הארגונים היהודיים.

"וועידת התביעות של הארגונים היהודיים" העבירה לישראל.קרוב ל- 30 מיליארדי דולרים, הקצבות של ממשלת גרמניה תוך פעילות נמרצת ועקשנית מצדה לקבלתם, וכספים אחרים שהועברו לישראל על ידי "וועידת התביעות" עצמה מנכסים בגרמניה שהיא היורשת שלהם. סכומים אדירים אלה סייעו למדינה בשעות מצוקה בין היתר להגדלת מאגר הדולרים בקופתה. בכול הקשור לשרידים- כול הממשלות בישראל,כולל זאת שחתמה על הסכם השילומים, התעמרו בציבור הזה , ציבור שיש לו מניות בכורה בהקמת המדינה ובהתבססותה. את החלל הזה מלאה בחלקו "וועידת התביעות".זאת זכתה לא פעם לצוננים ולרותחים, בתקשורת ואף בממסד הפוליטי, ובקרב הניצולים עצמם, והגיע הזמן לציין את מעשיה הגדולים ולא רק את מחדליה שהיו כאלה.

ועידת התביעות- Claims Conference הוקמה בעקבות הסכם השילומים בין ממשלת גרמניה בראשות הקנצלר קונראד אדנאור וממשלת ישראל בראשות דוד בן גוריון בשנת 1951. ההסכם עצמו נחתם שנה לאחר מכן על ידי קנצלר גרמניה אדנאור, ושר החוץ של ישראל משה שרת דבר תמוה, לכאורה. אלא שמאחורי החלטתו של בן גוריון לקשירת קשרים עם גרמניה הפוסט נאצית,היו שיקולים מדיניים בהיות גרמניה כוח עולה באירופה, אבל בעיקר שיקולים כלכליים כבדי משקל. יחד עם זאת הוא ביקש לשמור על מרחק, בבחינת לאכול מן העוגה ולהשאיר אותה שלמה..לדברי משה זנבר, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה,מי שהיה נגיד בנק ישראל ובתקופת הסכם השילומים בכיר באוצר, גילה את הסיבה הראשית להסכם. מדינת ישראל עמדה בפני שוקת שבורה ולא היה לה כסף לשלם בעבור הדלק המיובא. הסכם השילומים הבטיח את העזרה הראשונה במילוי הקופה ציבורית. מדובר היה בסכום של 450 מיליון מרקים אשר הוענקו למדינה וגם זאת לשם מתן סיוע לשיקום וישוב של שרידי השואה.לא מדובר בפיצויים לשרידי השואה שאלה הגיעו עד היום לעשרות מיליארדי דולרים

התכלית של הקמת מוסד זה הייתה לייצג את יהדות העולם במשא ומתן עם ממשלת גרמניה להשגת פיצויים לניצולי השואה ולהשבת רכוש יהודי בגרמניה ואחר כך במזרח גרמניה לשעבר.הועידה מורכבת מנציגי 24 ארגונים יהודים מייסדים, נציגי ניצולי שואה ונציגי ציבור מומלצי ממשלת ישראל. במסגרת פעילותה, מנהלת ועידת התביעות קרנות פיצויים של ממשלת גרמניה, מקיימת משא ומתן רציף מול הממשלה הגרמנית להרחבת והגמשת התבחינים לזכאות על מנת לכלול מספר רב ככל האפשר של ניצולי שואה בתוכניות הפיצויים, ולהגדלת סכומי הקצבאות.

בשל פעילותה זו של ועידת התביעות שולמו בשנים 1953-2011 מעל 70 מיליארד דולר בכספי פיצויים ישירות לכ-600,000 ניצולי שואה יהודיים ברחבי העולם. ארבעים אחוז מהסכום, כ-28 מיליארד דולר, הועבר לזכאים בישראל. נוסף על כך עד היום הועברו כ 950 מיליון דולר מוועידת התביעות לארגונים ומוסדות בישראל הפועלים לרווחת ובריאות ניצולי השואה ולתכניות מחקר, תיעוד וחינוך השואה.

בכייה לדורות.

יחד עם כול זאת בשל הסיבוכים הפוליטיים בעיקר הפנימיים בארץ בכול הקשור בקשרים עם גרמניה וקבלת שילומים למדינה ופיצויים לשרידים, בן גוריון העדיף, כאמור, שמי שיעסוק בנושא יהיה ארגון יהודי בינלאומי כמו הקונגרס היהודי, שבראשו עמד ד"ר נחום גולדמן. שכן, לא רק תנועת חרות בראשות מנחם בגין התנגדה להסכם השילומים אלא חלקים בקואליציה של בן גוריון וגם ניצולי שואה רבים. נוח היה לבן גוריון שאת ההסכם יחתום שר החוץ משה שרת והמו"מ יהיה בידי איזה "גוי של שבת". גולדמן שצריך היה להרכיב גוף יהודי בינלאומי אסף "חאפ לאפ" 24 נציגים מכול מיני ארגונים,ביניהם קיקיוניים, שאמורים היו לייצג את העם היהודי בפני ממשלת גרמניה. נציג הסוכנות היהודית שהיה הישראלי היחיד בגוף הזה, נחשב אף הוא כנציג ארגון יהודי בינלאומי בהיות הסוכנות ארגון כזה. אפשר לקרוא לזה "בכייה לדורות".הבעיה הייתה שבמרוצת השנים כאשר כול הנושא התמסד ,עדיין לא היו לישראל נציגים שיעלו בקנה אחד עם העובדה שציבור הניצולים בישראל היה הגדול בעולם, וראוי היה שיהיו מיוצגים בהתאם לגודל.

במאמר שכתבתי ב"מזכר" ביטאון מרכז הארגונים של ניצולי השואה בגיליון אוקטובר 1999 תחת הכותרת: "וועידת התביעות יושבת- נא לא להפריע",ובהתייחסות להעדר נציגות הולמת לניצולי השואה בישראל בוועידת התביעות, סיימתי את המאמר ככה: " התשובה החלקית( להעדר ייצוג הולם) היא שעד לשנים האחרונות, ניצולי השואה מן הטעמים שלהם ביקשו להצטנע,לא לעורר רעש או קנאה…..הרי גם ככה הודבקה בהם תווית של חמדני כסף.. מלבד זאת הם, בהיותם צעירים השאירו את העבר מאחור וצפו לעתיד, ובכך נפגש האינטרס שלהם והמדינה….עכשיו כאשר העתיד הוא מאחור הם חוזרים לעבר….אשר לוועידת התביעות והרכבה,זאת דרכה של ביורוקרטיה שמנסה לשמר כוחה בכול דרך אפשרית. וועידת התביעות עם כול זכויותיה המפליגות, אינה יצאת מכל זה." טענה זאת הייתה בשעתה נכונה ואמנם חל שיפור בהיבט זה, אך עדיין לא במידה מספקת..

הושמעה עוד טענה כבדת משקל הרבה יותר, על ידי העיתונאי וחוקר השואה ראול טייטלבאום. בספרו "הפתרון הביולוגי – שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי השואה", ( הוצאת קו אדום – הקיבוץ המאוחד) טייטלבאום מאשים את הגורמים האחראיים( קרי במישרין את גרמניה ואת ממשלת ישראל ובעקיפין את וועידת התביעות) בנישולם של ניצולי שואה רבים מפיצויים על הזוועות שחוו ועל אשר נגזל מהם. לדעתו רק כשליש מבין ניצולי השואה זכו לפיצויים כלשהם, ואילו על שני השלישים הנותרים פעל "הפתרון הביולוגי" את פעולתו, והם "נפטרו מבלי שקיבלו דבר". המחקר של טייטלבאום נוגע ליריעה הרחבה של הסכם השילומים עבר והווה, השלכות עקרוניות ומעשיות ומוגבה בנתונים בדוקים. אני בהקשר זה מעדיף להתייחס דווקא למשפט לקראת סיום הספר. "נוצר רושם שהפיצויים החומריים מאפילים על הלקחים המוסרים-היסטוריים של השואה".

הוועידה תומכת.

אולם משגים היסטוריים מן הסוג הזה הם קשים לתיקון. אבל ניתן לעשות את המרב כדי לענות על הצרכים השונים של ניצולי השואה החיים ואכן ועידת התביעות העבירה , החל מ 1989 ועד היום, כ- 880 מיליון דולר, מתוכם כ 540 מילון דולר לקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל. והשאר לצרכים סוציאליים אחרים.בשנים האחרונות מעבירה ועידת התביעות לישראל מעל 300 מיליון שקל מדי שנה. מרבית הכסף מועבר לארגונים המעניקים שירותים חיוניים לניצולים כגון 'הקרן לרווחה לניצולי השואה בישראל', ארגון 'עמך' ואחרים ומקצתו לתכניות חינוך, מחקר והנצחת זיכרון השואה.

אורלי יוסף דוברת וועידת התביעות מסרה לי כי נוסף על אלה העבירה ועידת התביעות למוסדות בישראל משנת 2005 ועד לסוף 2011 בעבור פרויקטים בתחומי מחקר, תיעוד וחינוך השואה 70 מיליון דולר. זה כולל תכניות חינוכיות, סיורים חינוכיים לאתרים של זיכרון של השואה ,הכשרת מורים ומחנכים,פיתוח חומרי לימוד ותכניות לימוד פרויקטים ארכיוניים ,פיתוח והתקנת תערוכות, סרטים דוקומנטריים,שימור תיעוד בעל פה, מחקר והוצאה לאור ופרויקטים אחרים כמו הכנה למיצוי זכויות של ניצולים

מתוך הקצבות אלו, יש שעסקו, במישרין או בעקיפין, גם בנושאי תרומת השרידים להקמתה ולביסוסה של מדינת ישראל. להלן מספר דוגמאות: .בית הפלמ"ח – תרומת הניצולים במלחמת העצמאות, .מוזיאון היהדות הדוברת גרמנית בתפן – תרומתם של העולים ה"יקים" למדינה, תיאטרון העדות, אשל/ג'וינט – לימוד על סיפורי ניצולים ותרומתם למדינה בבתי ספר המסתיים בהצגה משותפת של התלמידים והשרידים.עדויות – הקלטת עדויות של ניצולים הן על שעבר עליהם בשואה והן על שיקומם והתבססותם בארץ. בפרויקטים חינוכיים רבים (השתלמויות, ימי עיון וכו') מושם הדגש גם על התקומה בארץ ישראל ועל תרומת הניצולים. דוגמא בולטת – התכניות החינוכיות של בית לוחמי הגטאות, המסיירות גם ביישובי הסביבה שרבים מהם, כמו קיבוץ לוחמי הגטאות עצמו, הוקמו ע"י שרידי השואה. משואה – תערוכה חינוכית על עליית הנוער המדגישה את תרומתם של העולים בדרך זו. מורשת – ארכיון ותערוכה חינוכית על אבא קובנר, כולל תרומתו למדינה.אתר אינטרנט של ארגון הפרטיזנים – הכולל את סיפור תרומתם של פרטיזנים שעלו ארצה. כנס ניצולים – שהתקיים לפני כ-10 שנים.סרטים שונים המספרים על תרומת הניצולים למדינה, כגון הסרטים של 'עופות החול'.המחקר של יד ושם על תרומת הניצולים למדינה ועוד..

מסע ארוך ומייגע.

מאחורי הנתונים היבשים שמסרה דוברת וועידת התביעות מסתתרים סיפורים שמלמדים על הדרכים העקלקלות להגיע למציאות הזאת .בהעדר תמיכה ממשלתית ראויה לניצולי השואה הנזקקים ובהעדר תמיכה כלשהי לתיעוד והנצחה של פעלם של השרידים למען המדינה, נותרה וועידת התביעות כגוף היחיד שיכול ועשוי לסייע. ואכן הגוף הזה הפגין נכונות לא רק לתמוך בחקר ובתיעוד של הניצולים בשואה, אלא של אלה שבאו לכאן והיו שותפים מרכזיים בהקמת המדינה ובהתפתחות שלה.

בשנת 2001 נפגשתי עם הרב ד"ר ישראל מילר, יו"ר וועידת התביעות ,בביתו בירושלים כדי לדון איתו בשני היבטים שנוגעים לניצולי השואה. היבט אחד הוא אכן של "הלקחים המוסריים- הערכיים" של השואה שאותם מזכיר טייטלבאום. ד"ר מילר ששימש כרב הצבאי של צבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה,היה איש הגות, רב ומרצה רחב אופקים,ועומק חשיבה , שידע לשלב חזון ומציאות. בצניעותו הרבה, הוא הציג עצמו בפני, תופעה בלתי מוכרת במחוזותינו, כאילו אני הנדבן הידוע והוא הפונה. הוא הסכים אתי כי היבט זה נעדר או אינו בולט מספיק בכול הקשור לסדר העדיפויות של הארגון שבראשו עמדה תמיכה איתנה במצוקה החומרית לכול ניצול שואה ובמחויבות הארגון לדאוג לצרכים החיוניים של השרידים.רק אחר כך בא נושא תיעוד והנצחה שגם במימושו תמכה הוועידה ובראש וראשונה במוסדות ההנצחה בישראל. עם זאת הוא הסכים שישנם גם צרכים אחרים, ערכיים, יהודיים ואוניברסאליים, שצריך לתת להם את הדעת.

הרב ד"ר ישראל מילר-תמיכה נמרצת     היו"ר הנוכחי יוליוס ברמן-ממשיך במסורת

ככה נולד הרעיון לקיים וועידה בינלאומית למורשת ניצולי השואה- המשמעות הערכית והמוסרית לעולם..שתי מילים בנתונים של דוברת וועידת התביעות. כנס זה נערך בשיתוף ובחסות "יד ושם" שנענה לאתגר,ובעיקר היו"ר שלו אבנר שלו,( שהצטרף בשלב שני לשיחות עם הרב מילר) בשעה שאנשי האקדמיה של המוסד לא תמכו ברעיון מסוג זה שלא הם היו היוזמים ולא נערך ע"פ אמות המדיה שלהם. הימים היו ימי האינתיפאדה ואלי ויזל שהבטיח לי להביא כעשרה בעלי פרס נובל,הגיע למסקנה שצריך לדחות את הכנס, אבל אם בכול זאת נחליט לקיימו הוא יבוא. החרדה מפני קיום הכנס הזה בשעתו הייתה כפולה.אחת כי בשל אירועי האינתיפאדה נציגים רבים לא יבואו. אבל הייתה חרדה גדולה יותר שמא ינצלו את הבמה לתקוף את ישראל על הנעשה בשטחים הכבושים.עד כדי כך היה החשש, שפרופסור שבח וייס מי שהיה יו:"ר הכנסת ושגריר ישראל באותה עת בפולין, הגיע במיוחד לארץ כדי לשכנע שלא לקיים את הכנס.הרביעייה שאמורה הייתה להכריע הייתה מורכבת ממשה זנבר, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה,אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם, צבי ענבר נציג וועידת התביעות בירושלים ואנוכי. וועידת התביעות הבטיחה לממן את הכנס , ברוח ההסכמה של היו"ר מילר- אם יתקיים. משום כך עמדתו של צבי ענבר הייתה גורלית והוא צדד בעמדה שיש לקיים את הכנס.

הכנס התקיים ביום הזיכרון לשואה בשנת 2002 בהשתתפות 300 נציגים מ- 27 מדינות. בין הבאים אימרה קרטש מהונגריה לימים חתן פרס נובל לספרות,סמואל פיסאר אחד המנהיגים הבולטים של יהודי צרפת, בעל שם עולמי, סרג' קלרספלד, היסטוריון ידוע ולוחם למען גילוי ושפיטת הנאצים לאחר המלחמה,רעייתו ביאטה קלרספלד ששמה יצא לפניה במאבק הבלתי פוסק נגד שרידי הנאצים, חתן פרס נובל אלי ויזל. ד"ר פר אלמרק סגן ראש ממשלת שבדיה לשעבר ולוחם זכויות אדם,ונאבק בנחישות נגד האלמנטים האנטישמים באירופה. בין האישים הישראליים היו, הסופר אהרון אפלפלד, נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, ואחרים. עניין מיוחד עורר נוכחותה של סימון וייל, לשעבר שרה בממשלת צרפת, נשיאת הפרלמנט האירופי ניצולת שואה ,ומן הדמויות הבולטות בקהילות היהודיות באירופה, שאת דעתה נגד כיבוש השטחים, היא לא הסתירה. ובכול זאת, מי ששמע את נאומה בנסיבות של אז אמרו שזה היה הנאום הציוני הגדול ביותר שהיא השמיעה אי פעם.

הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה ב"יד ושם"       העצרת להקמת "יד לגח"ל " בית הפלמ"ח

אלמלא התמיכה הכספית והמוסרית של וועידת התביעות, כנס זה לא היה מתקיים. בטקס הנעילה שהתקיים בבקעת הקהילות שהושמדו נכחה כול צמרת וועידת התביעות והוקרא מנשר ניצולי השואה לעולם. פרופסור שבח וייס ראה לנכון לציין במכתב אישי, כי בדיעבד הוא טעה וכי ההימור אם היה כזה השתלם מאוד, מכול בחינה שהיא- ערכית והסברתית.

ההיבט הלאומי

באותה שיחה שהזכרתי עם יו"ר וועידת התביעות בשעתו הרב ד"ר ישראל מילר עלה גם הפן האחר של ניצולי השואה והוא הפן הלאומי. עשייתם האדירה למען הקמת המדינה והתפתחותה בכול התחומים ללא יוצא מן הכלל, הן כיחידים והן כציבור.כבר אז לפני כעשור רוב רובם של שרידי השואה שבאו לכאן מתוך כחצי מיליון בקרוב,נפטרו ואנו יוזמי הפרויקט ראינו זאת מחובתנו לתעד להנציח את פעלם במדינה היהודית שלמענה לחמו ונפלו והיו שותפים מלאים בהתפתחותה.זה פרק, שלא נצרב עדיין בתודעה הלאומית לא במישור הציבורי ולא במישור האישי. הד"ר מילר ראה גם בכך משימה שוועידת התביעות מן הראוי שתסייע במימושה.

אחד הצעדים הראשים שעשתה הנהגת הוועידה היא הענות לבקשתנו לתרום תרומה משמעותית לחקר ותיעוד תרומת הניצולים למדינה. המשימה התבצעה בשיתוף ",יד ושם" ובמסגרת המוסד. נאסף חומר תיעודי אבל המשימה נקטעה מחוסר תקציב.. אולם במסגרת אותו פרויקט שבבסיסו מענק 5 שנתי של וועדת התביעות נעשה המחקר לגבי תרומת הניצולים להתיישבות העובדת שכללה הקמת 60 ישובים חקלאיים מכול הסוגים.

לקראת יום השואה לפני שנה יצא לאור בהוצאת יד ושם ספר ראשון במסגרת המיזם "תרומת הניצולים למדינת ישראל", העוסק בניצולי השואה בהתיישבות העובדת. חציו מוקדש לתנועות הקיבוציות, ונכתב על ידי חבר קיבוץ רמות מנשה, ד"ר שלמה ברגיל, וחציו השני מספר על הקליטה במושבים ונכתב על ידי חברת מושב נאות הכיכר, ד"ר עדה שיין. כך יכולים המחברים להעיד גם מתוך ניסיונם האישי וממראה עיניהם על מושאי מחקרם.

בריאיון עם שרה לזר באתר "מורשת" היא מספרת כי כאשר ברכה את שלמה ברגיל , לרגל צאת הספר, בשיחת מדרכה בשבילי הקיבוץ, הוא הפתיע אותה ואמר: "יש לי תזה מעניינת בעקבות המחקר הזה. למעשה, ניצולי השואה הצילו את התנועה הקיבוצית!". מיד נפניתי לקרוא את הספר ולשוחח איתו ארוכות על העבודה, על ממצאיה ועל מסקנותיה. עבודתו יכולה לזקוף את קומתם ולתרום תרומה מאוחרת לדמותם ולמעמדם בחברה הקיבוצית של היום" .אני מסופק אם בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית קיים פרק ראוי להתיישבות של ניצולי השואה ושרידיה. ואני מסופק שאלמלא התמיכה של וועידת התביעות המחקר הזה היה מתבצע.

מי שהיה אמור להיות התומך הטבעי בפרויקט הזה היו שלושה גופים.משרד החקלאות הממשלתי, המחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל. פנינו לקק"ל והיו"ר בשעתו יחיאל לקט הבטיח לתמוך במחקר ובתיעוד.ההבטחה לא קוימה בשעתה.המחלקה שבעצם מופקדת על תיעוד בק"ל היא המכון ההיסטורי שלה, שיחיאל לקט הוא היו"ר שלה.גם הפנייה שלנו המחודשת לגוף הזה,לא נענתה.אני מניח שליחיאל לקט היו ויש כוונות טובות אבל כנראה שגם הוא כבול בביורוקרטיה של מוסד זה אשר כפי שראינו בסרט תיעודי ב:"מבט שני" השבוע ,בערוץ 1, שקק"ל נמנית עם אלה שלוקחים נכסים משרידי השואה, אבל לא נותנים.

משימה אחרת שלה נרתמה וועידת התביעות( וגם זה מוזכר בקצרה כנתון) הוא יד ושם לשרידים, ביניהם אנשי הגח"ל( גיוס חו"ל) שהשתתפו במלחמת העצמאות ורבים נפלו במערכה. מחצית מכוח הפלמ"ח בימים אלה שמנה 4000 לוחמים היו שרידי השואה. הסיפור מתחיל בכך שיו"ר עמותת בית הפלמ"ח אלוף מיל ישעיהו(שייקה) גביש ביקש ממשה זנבר,יו"ר הוועדה האקזקוטיבית של וועידת התביעות תרומה להרחבת המוזיאון. זאת בנימוק שניצולי השואה היו חלק חשוב מן הפלמ"ח. זנבר ( איש גח"ל בעצמו לוחם בלטרון) התנה זאת בהקמת " יד לגח:ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות" במתחם בית הפלמ"ח. התורמת הראשונה בסך חצי מיליון דולרים הייתה וועידת התביעות, ועוד הוסיפה על הכום הזה בשל ההוצאות שגדלו. אגף זה כולל שטח תערוכה וכן אולם הקרנה של סרט תלת מימד על הגח"ל.

במסגרת התיעוד וההנצחה של עשיית הניצולים למען המדינה "יד ושם" תרמה את חלקה. תערוכה גדולה במוסד עצמו וכן הוצאת אלבום מפואר על תרומת השרידים למדינה מאז הקמתה.ל"יד ושם" גם מצגת מקוונת אשר מביאה את סיפוריהם של כמה עשרות ניצולי שואה בולטים, על תרומתם הייחודית למדינה. כמובן ש"יד ושם" נתמכת בין היתר על ידי וועידת התביעות

"עופות החול"

אחת הבעיות שבהן נתקלו היוזמים של פרויקט תרומת ניצולי השואה למדינה היה בהעברת המסר לדור הצעיר במדינה.והיות ושום גורם ציבורי לא תמך בפרויקט בלל, הוקמה עמותה בשם " עופות החול" – ה"פניקסים". אין סמל הולם יותר את שרידי השואה מאשר "עוף החול". אשר לפי האגדה נסק מן האפר למרומים.ההפקה הראשונה הציגה 7 שרידי שואה, ביניהם חתני פרס ישראל, אשר כול אחד תרם למדינה תרומה ייחודית. הכסף נתרם בעיקר על ידי גופים פרטיים ובראשם כמה בנקים גדולים.סרט תיעודי זה אורכו 50 דקות ובו בעצם קווים לדיוקנאות של האנשים, ולא סיפור שלם אחד. משום כך הסרט השני שהופק ביקש להתמקד בדמות אחת, מאז היות האיש ילד תחת כיבוש גרמני, התלאות שעבר, לאחר שאימו נלקחה למחנה ריכוז, דרך הצטרפות לילדי רחוב בפריז , למנזרים,לשוויץ ולבסוף לעליה לארץ שבה נמנה עם האמנים הבולטים במחזאות ובקולנוע. זה סרט תיעודי עלילתי וארכו הוא כאורך סרט רגיל קרוב לשעה וחצי. הסרט זכה להדים מצוינים, הן מקרב אנשי מקצוע ואישים שונים ובעיקר בקרב הדור הצעיר. אלא שזה לא הניב כיסוי להוצאות. לאחר הפקת הסרט השני העמותה עמדה בפני שוקת שבורה .התקווה שנוכל להקרין את הסרטים במסגרת המערכת החינוכית הכללית והמערכת הצהלית ובכך להסתייע ולו חלקית בכיסוי הלקי של ההוצאות שלא לדבר בהעברת המסר החשוב, תקווה זאת נכזבה. לדידנו אין זה משנה אם היו כוונות טובות מצד הגורמים האחראיים במשרד החינוך או בלשכת קצין חינוך ראשי.התוצאה היא שקובעת וזאת שואפת לגובה ים המלח, אף כי פה ושם היו הקרנות במספר מתנסים.

הניצולים וההתיישבות חקלאית       "עופות החול" לוגו לסרט של דן רייזינגר

ואני תוהה והתהייה הזאת לא נותנת לי מנוח: איך זה שמדינה, ההנהגה שלה,המערכות הדיסציפלינאריות שלה מתעלמים מאחד הפרקים המופלאים של מדינה זאת, והוא הפרק של "עופות החול" שבאו לכאן מן האפר של ביקרנאו היו שותפים מלאים בהקמת המדינה, השתתפו בכול מערכות ישראל,הקימו מתוכם אישים מובילים בכול תחומי החיים, הקימו דורות המשך לתפארת-מתעלמת מ"רנסאנס" ייחודי , יהודי זה בכול הדורות. זאת לא בתשומת לב ראויה ולא בהקצאת משאבים ראויים לתיעוד ולהנצחה. גם כאן נחלצה לעזרה "וועידת התביעות". אחת ההפקות הגדולות המצויות בצנרת שלנו היא אחת הסאגות הגדולות של ניצוחי השואה " הבריחה"- מבצע מדהים שהחל עוד בשלהי המלחמה עצמה על ידי הפרטיזנים היהודיים שכלל חילוץ ניצולים והעברתם בדרך לא דרך,תוך סכנת חיים,ותכנון מבצעי עוצר נשימה עד הבאתם לחוף מבטחים שמהם העפילו לארץ. מבצע נועז זה לא נופל במתח ובעלילות מן הסרט העלילתי " התנגדות" שהוקרן בעולם ובארץ ומספר את סיפורם של הפרטיזנים היהודיים במלחמה ובעיקר הקבוצה של האחים ביילסקי.

אולם פן חיובי זה משקף באותה מידה את הצדודית המכוערת של הממסד הישראלי אשר לא רק התכחש למצבם החומרי של שרידי השרידים אלא גם למעשיהם הגדולים למען המדינה.

מי שעמד מנגד.

נציג הריבון, העם בישראל היא הכנסת, שבה כהנו שני יושבי ראש ניצולי שואה. בית הנבחרים שלנו,לא השכיל עד היום הזה לחוקק חוק ניצולי השואה, שאמור היה לכלול גם את הצדדים החומריים והסעודיים וגם הצרכים הערכיים,לרבות תיעוד והנצחה הן של הניצולים בשואה והן של הניצולים בתקומה כאן במדינה. במלאכה זאת החל בשעתו יצחק ארצי חבר כנסת ומראשי הליברליים העצמאיים לפני יותר מעשור וממשיך בה ח"כ זאב בילסקי שהוא יו"ר ראש העמותה של הכנסת למען הניצולים. להערכתי הסיכויים שזה יקרה כאשר שרידי השרידים עדיין בחיים הם קלושים מאד. אחר כך ה"פתרון הביולוגי" יעשה את המלאכה. הרשות המייצגת את העם וזאת שמחוקקת חוקים נהגה בכחש בניצולי השואה. כמוה כרשות המבצעת- הממשלה..

כפי שציינתי בכול הקשור לשרידי השואה הן בצד החומרי והן בצד הערכי לשום ממשלה בישראל לא מגיע צל"ש בלשון המעטה. בתקופתו של אולמרט כראש הממשלה חל אמנם שיפור, אבל קטן מאוד. מי שהיה אחראי בראש וראשונה ביד הקמוצה כלפי הניצולים היו פקידי האוצר..אותם פקידים שעשו סטאז' של חסכונות על גופם של הניצולים ועל הצלקת בנפשם. הם הפכו אותם כעניים בפתח, ביזו אותם ואת נציגותם. כול זאת כדי שבבוא היום הם ישמשו טייקונים בעצמם או נציגיהם ועוזריהם בטיפוס על גבם של אזרחי המדינה ועל צווארם כעלוקות. בעוד שבעבר הניצולים פרנסו עצמם בכבוד ולא נזקקו לעזרת המדינה, לא בקליטה, לא בהכשרה מקצועית ולא בקיום- הם באו אל הקור ערומים והתגברו בכוחות עצמם. אך ככלות כוחם לעת זקנה ממשלות ישראל עמדו מנגד בכול הקשור לרווחתם המינימאלית של השרידים במצוקה. שלא לדבר על ההיבט אחר של הניצולים והוא היבט התקומה.

מן הצד המעשי ארבע משרדי ממשלה הם הכתובת להביא לביטוי את הסיפור הגדול של שרידי השואה בישראל..המשרד לגמלאים שעוסק בין היתר בניצולי השואה והשר הממונה הוא ראש הממשלה. רשות השידור שאמורה לתת ביטוי בהפקות בנושא הזה, והממונה על ביצוע חוק רשות השידור הוא ראש הממשלה. משרד החינוך שבראשו גדעון סער ומשרד הביטחון שבראשו אהוד ברק( אשר בהיותו ראש הממשלה הבטיח לפעול לקידום הפרויקט) . אף לא אחד מאלה נענה לאתגר הזה.משרד הגמלאים ממן איזה מופע טלוויזיוני, שהכניס כספים למפיק פרטי,באומרו "תודה לניצולי השואה". ואחרי הזיקוקים השתרר החושך, כפי שקורה במחוזותינו.. בממשלה חבר ניצול שואה, אלוף מיל יוסי פלד. הבאנו עובדה זאת לתשומת לבו..

ממשלה זאת אשר חרתה על דגלה את היות המדינה מדינה יהודית, ולא פוסט ציונית, ומבקשת מן העולם ומשכינינו להכיר בנו כמדינה יהודית,היא זאת שמתעלמת בבוטות מאחד המעשים הציוניים והלאומיים הגדולים בעת החדשה. העלייה הציונית הגדולה ביותר אי פעם- עליית ניצולי השואה והמעשים שהשרידים עשו למען המדינה.

שרידי השואה שמספרם הולך ונמוג כבר לא יעשו את החשבון עם ההנהגה הישראלית. זאת תעשה כבר ההיסטוריה והיא מגלה פחות חמלה לגבי אלה שיכלו ולא עשו..

היכנסו לדף הפייסבוק שלנו תקומה 

.