ברק מכה שוב .
אפשר ובדיעבד האייתולות הקנאים בטהראן עשו אתנו חסד בכך שהעירו את הדוב הגרעיני מעמימותו. שכן, כול עוד העמימות תוחמה לעצם היות ישראל מצוידת בנשק גרעיני, היא מלאה תפקיד חשוב, גם אם העולם כולו ידע מזמן את האמת. אולם כאשר העמימות חוצה את גבול הפוטנציאל והופכת לעניין ביצועי, הדוב לא רק שיוצא מרבצו אלא מתחיל להיות מסוכן. מכאן שזאת סוגיה שונה מאוד .ולכן יש חשיבות מרבית שהעם יהיה מעורב בה עמוק ככול האפשר, ולא רק ראש הממשלה,שר הביטחון והממשלה כולה.הפעם- העם גם כן.
אפשר להביא הרבה דוגמאות החל במלחמת העצמאות וכלה במבצע "עופרת יצוקה", בכך שההנהגה קבלה הכרעות קשות של מלחמה ושלום והעם תמך. גם אז, ברוב המקרים, למעט במלחמת השחרור, עד גבול מסוים. אבל כיום בשנת 2012 אם העם יישאל אם הוא מסכים שנצא במכת מנע נגד איראן, על כול הכרוך בה, כולל הסכנה להרס המדינה, אין כל סבירות, בלשון המעטה, שהוא יענה : הן! ישנן דרכים לבדוק זאת בסקרים סמויים. גם אם אלה אינם מדויקים, הם מצביעים על מצב רוח ואפשר כי במקרה זה הרבה יותר מאשר הלך רוחות. אבל איש לא יהין לערוך סקר כזה מחשש שהוא ישחק לידי האויב בלוחמה הפסיכולוגית שלו ובלוחמה פסיכולוגית עסקינן כרגע.
הנחת היסוד כי איראן מצוידת בנשק גרעיני מהווה סכנה קיומית לישראל, היא לדעתי ולדעת רבים,הנחה מופרכת, וגם מסוכנת לעצמה. אם היא מהווה סכנה, הרי זאת גדולה לאין ערוך מול העלם הערבי- והמוסלמי, ובמידה רבה נגד העולם כולו כולל רוסיה וסין שגיבו את טהראן בזירה הדיפלומטית . מדובר לא רק בצעד שנגדו יעמוד העולם, בפועל, בהרתעה גרעינית כמו במלחמה הקרה, אלא בגלל טהראן עצמה. הפרסים, וזה כולל גם את הקנאים האסלמיים, הם הרבה יותר רציונאליים מכפי שאנו מנסים לצייר אותם וגם יותר מאשר משטרים מסוימים באסיה,באמריקה הדרומית ובאפריקה. גם הרטוריקה שלהם על השמדת ישראל זאת מלאכה שהיא מייעדת לאחרים ולא לעצמה.גם זאת לוחמה פסיכולוגית מחושבת.
אנו מופצצים בדיווחים ופרשנויות שאיראן מתקדמת לקראת פיתוח נשק גרעיני. גם אם הדיווחים סותרים ומבלבלים, איראן עצמה אומרת בגלוי שהיא נוקטת צעדים להעשרת אורניום במרץ רב. אלא שהיא טוענת שזה לא לצרכי יצור נשק גרעיני. לפני שבוע הגיעו דיווחים בעקבות ביקור משלחת סב"א באיראן על הכפלת כמות העשרת האורניום. וברור לחלוטין שזה נכון. אבל אם עוקבים אחר המהלכים הערמומיים של טהראן, שמצד אחד מתרברבת על הגברת יצור הסרכזות ומאידך מביעה נכונות לחדש את השיחות ,מתבקשת מסקנה כפולה. שאיראן אכן צועדת לקראת כושר יצור נשק גרעיני אבל בשלב מסוים היא מן הסתם תעצור. אז היא תוכל לנהל שיחות מדיניות רציניות עם המערב. זאת תהיה הרתעה ועמימות מצד המשטר בטהראן. ובנושא הגרעין, כמו בכול סוגיית מעמדה של איראן כמעצמה אזורית, עמדה זאת זוכה לתמיכת הציבור האיראני כולו, כולל המתנגדים החריפים של המשטר האיסלמיסטי. אני לא מומחה בנושא, ואני מדגיש זאת אבל כמשקיף פוליטי מזמן הבעתי את דעתי שההיגיון מצדיק צעד דו תכליתי כזה ,והמשטר בטהראן, ,כאמור,מתנהג בצורה הגיונית.
מאידך אם מדובר על עימות, כולל עימות ישראלי, ערבי או מערבי, כושר הספיגה של האיראנים בקבלת מכות הוכח בפועל במלחמת עיראק איראן. מלחמה זאת נמשכה משנת 1980 ועד ל 1988 ואבדות שני הצדדים הגיעו למיליון בקרוב, מתוכם מספר האבדות של איראן היה כפול מזה של העיראקים- 600,000 אבדות בנפש. ההתנגדות העזה של הלוחמים עצמם, חירוף הנפש, עצירת שריונים בגוף, אולי הייתה שנייה בעוצמתה לאחר המערכה על סטלינגרד. צעירים איראניים התנדבו להילחם בחזית וליפול כשאהידים. הכלכלה והמשק האיראניים עורערו עד היסוד. ולא זו בלבד שהאיראנים שרדו אלא יצאו בסופו של דבר כשידיהם על העליונה, אם לא בקרב אז במערכה כולה. .לעג הגורל הוא שאותה עיראק שלמענה נשפך דם אמריקני רב, תהיה לבסוף אם לא גרורה של איראן, הרי בעלת ברית שיעית.
לעומת זאת כושר הספיגה של המערב ושלנו במיוחד הוא קטן לאין ערוך. אשר למעצמה הגדולה ביותר, ארה"ב, ראינו זאת במלחמת וייטנאם בשנות ה-60 של המאה הקודמת וראינו זאת בעיראק בראשית המאה הזאת. הציבור האמריקני סבלני עד לנקודה מסוימת בהקזת דם בניו. אשר לנו, הרגישות שלנו לחיי כול מי שנופל במערכה, בין אם הוא אזרח או חייל,( להבדיל באבדות בנפש גדולות לאין ערוך, בשל רצח,הרג בכבישים וכיו"ב) היא גדולה מאשר בארה"ב. מאידך יכולת הספיגה שלנו קטן לאין ערוך מזאת של הציבור האמריקני .בין היתר משום שאנו שבט קטן במדינה קטנה. כבר צוין כאן בבלוג הזה כי עורף יכול להיות קשיח לפרק זמן או מקצת מן העורף לאורך זמן. אבל אין הוא יכול לעמוד במכות בכול מקום ולזמן רב..וגם זה הוכח, גם במערכות גדולות כמו מלחמת לבנון או במערכות קטנות כמו ירי מעזה. פרשנים ופובליציסטים ואני בתוכם, עמדנו כבר על הערכת העוועים של שר הביטחון שבמקרה של עימות עם איראן יהיו לנו 500 הרוגים. הערכה זאת מלמדת על טיבו האנושי של שר הביטחון שלנו ולא על גאונות האסטרטגיה שלו..
קביעת גורל ישראל.
שר הביטחון בשצף וברצף ההתבטאויות שלו באחרונה הוכיח בין היתר שהוא מסוגל ":לצאת מן הכלים" ופה ושם גם לשבור כמה. אהוד ברק איבד כמעט הכול בזירה הציבורית, והמזבח הציבורי היחיד שבקרנותיו הוא נאחז הוא משרד הביטחון. אכן מזבח אדיר ממדים, גם בכול הקשור בתקציב שלו,והתקציב תלוי בין השאר בהפחדת הציבור שאנו עומדים בפני אם כול המלחמות. אבל כשם שנהוג לקבוע שבמדינה דמוקרטית לצבא אין מדינה אלא להיפך, ככה זה אמור שבעתיים לגבי שר ביטחון, מוצלח ככול שיהיה. ההתבטאות שלו לגבי היחסים עם ארה"ב הם לא שקר אלא חצאי אמיתות, אשר לעיתים גרועים משקרים.
לכאורה שר הביטחון, אהוד ברק, אמר דברים ראויים וגם נכונים אלמלא ההקשר שלהם. שר הביטחון אשר מרבה לבקר בוושינגטון, לעתים גם במקום שר החוץ שלנו אביגדור ליברמן, זוכה לאוזן קשובה מאוד בבירה האמריקאית וגם אוזנו קשובה לא רק למה שנאמר אלא גם למה שנרמז. בהקשר האיראני אמר שר הביטחון כי אכן ארה"ב היא בעלת ברית קרובה מאוד של ישראל והיא ערה לצרכים שלנו ואנו בישראל מחשיבים את עמדתה ואת מעמדה. אבל, הוא הוסיף-,והאבל הזה הוא משמעותי מאוד- שמי שיקבע את גורל ישראל זאת ישראל. יפה אמר, ואמת דיבר אבל לא את כול האמת. וכול האמת במערומיה או "בבגדי המלך החדשים" של שר הביטחון היא שבלי אמריקה, לא בעבר ולא בהווה, ישראל לא הייתה יכולה, ואינה יכולה, לא עכשיו ולא בעתיד הנראה לעין לעשות ככול העולה על רוחה, בלי הגיבוי הפוליטי והתמיכה הביטחונית של ארה"ב. ויש שירחיקו לכת, אבל ישמרו זאת לעצמם, ואני נמנה איתם.מלחמת עצמאות לא תחזור על עצמה. אני הייתי שם וראיתי איך העניינים תלויים על בלימה, מדי יום מדי שעה.ובלי עזרה, במקרה זה של הרוסים בנשק, של המתנדבים בעיקר לחיל האוויר, ולרוב מדרום אפריקה,של אמריקה בעקיפין ושל שרידי השואה שגויסו מיד עם רדתם לחוף, אני חושש לומר מה היה גורל מלחמת העצמאות.עכשיו המצב שונה, אבל התלות בגורמים אחרים,בעיקר אמריקניים, היא אף גדולה יותר
בעצם שום מדינה, בעולם של היום לא יכולה לעשות ככול העולה על רוחה.לדוגמה. אם מדובר ב"עצמאות", של מדינה כזאת שעושה ככול העולה על רוחה, והיא נחשבת כסוררת בינלאומית ואף מטורפת, הרי זאת צפון קוריאה. אז נכון שהיא לא מאיימת ב" השמדת המדינה הציונית". אבל היא מאוד מאיימת על שכנתה הצפונית- בפועל. אבל אותם מנהיגים רודניים פולחניים בפיונגיאנג לא היו יכולים לנהוג כפי שנוהגים אלמלא הגב של מעצמה כמו סין. באותה מידה הם לא יכולים לעבור את הגבול, בכול משמעות שהיא, משום שאותו גב סיני יעצור אותם.והנה, כאילו בתזמון מקרי, לפני שלושה ימים הגיעה פיונגיאנג להסכם עם וושינגטון על הפסקת הניסויים הגרעיניים תמורת עזרה במזון ,ציודי חיוני ובתרופות. הנשק רב העוצמה בימינו הוא נשק כלכלי.וזה ללא ספק היא תוצאה של שיתוף פעולה סיני אמריקני. בעולם של היום כשם שאין מדינה אוטרקית כלכלית ככה אין מדינה עצמאית לגמרי- מדינית.. זה אמור לגבי מעצמות כמו ארה"ב שהיא חייבת להתחשב במעשיה בבעלות בריתה וזה אמור לגבי משטרים סמכותיים כמו רוסיה וסין. וזה לא מקרי כי בנקיטת עמדה שנוגדת את הקונצנזוס הבינלאומי ביחס לאיראן ולסוריה השתיים שיתפו פעולה. הם לא רצו ולא יכלו להיות לבד, מה גם שצעדיהם גורמים להם אי נחת גדול בעולם ובארצותיהם.אם נרצה לפרש את הצעד של קוריאה שהזכרנו, הרי זהו רמז של פקין כיצד צריך לנהוג כלפי איראן. וקרוב לוודאי רמז של מה שיאמר אובמה לנתניהו בפגישה שלהם בשבוע הבא.
אשר לדבריו של אהוד ברק,גם אם דבריו היו מכוונים כלפי פנים לניפוח האגו הלאומי. הוא חטא בכך, שכן רבים מקרב הגורמים הלאומניים ובעיקר המשיחיים, מאמינים באמונה שלמה שאנו נוכל לכול העולם. כפי שרבים מהם מאמינים כמו ראש הממשלה שממשל רפובליקני יאפשר לישראל להמשיך בכיבוש. זהו סוג של דמגוגיה אשר בעבר אהוד ברק היה זהיר מאוד בשימוש בה, בניגוד לפטרון ולשותף שלו ראש הממשלה.
ואהוד ברק לא הסתפק באמירה זאת אלא ראה צורך לערוך חשבון פומבי עם הנשיא שצוטט כמי שמתכוון להביע בפני הנשיא אובמה את דעתו נגד תקיפה באיראן. חשבון זה כפי המצוטט כלל תזכורת כי בשנות ה-80 פרס התנגד להפצצת הכור הגרעיני ,אוסיראק, בעיראק. זכותו. אבל אם תזכורת זאת אמורה לשמש תקדים לגבי המתקנים באיראן בשנת 2012 או 2013 זאת היא איוולת אסטרטגית..הפרדיגמות שמשמשות את אהוד ברק אין להם מקום בימינו ,והתעלמות מן התלות בתמיכה האדירה של ארה"ב בישראל מאז הקמתה ועד ימינו דרך כול המערכות שישראל ניהלה, מלמדת שהאיש גם איבד את שיקול הדעת שבה הוא התפרסם בשעתו.
איך אומרים באנגלית, וקוראיי ממליצים לי על כך לעתים, to cut a long story short .ישראל לא תתקוף את איראן בלי הסכמה מפורשת או לטנטית של ארה"ב. כאן מתבקשת הערה ממוסגרת. גם אם מי שיתקוף את איראן זאת תהיה ארה"ב, אין ספק שאנו נזכה במנת התגמול האיראנית, בדיוק ובחומרה רבה יותר מאשר במלחמת עיראק. אבל אז זאת תהיה מערכה אחרת לחלוטין. אז יוכלו מטוסי חיל האוויר לנסוק כאשר הם מגובים לא רק בעוצמה של ארה"ב אלא גם במעצמות אירופיות, וזה יכול אולי להביא לקץ משטר האייתולות.בשלב זה העולם המערבי סבור כי הנשק הכלכלי נגד איראן הוא בינתיים יעיל יותר.כך או אחרת, אנו לבד,גם אם נצליח לפגוע באי אלה מתקנים, לא נעכב בהרבה את יכולת הגרעין האיראנית, אבל התוצאה תהיה הרסנית לנו, במידה זאת או אחרת.
התקשורת, הישראלית והעולמית,למעט כמה עיתונים רציניים, מסייעת כמקובל למערכת דיסאינפורמציה, שלדעתי ארה"ב שותפה מלאה בה, שכן המדיה מוליכה את המסר. על כך אין לבוא בטענות אליה. אבל יש לבוא אליה בטענה שהיא, למעט מספר פרשנים ובראשם צבי בראל, הפרשן לענייני ערבים של "הארץ", או הפרשן לענייני ביטחון ד"ר ראובן פדהצור, אינם מאירים די הצורך את הרקע והמערכה המדינית מאחורי המערכה הביטחונית כדי לתת לקוראים ,לצופים או למאזינים פרספקטיבה נכונה..
ואשר ללוחמה הפסיכולוגית עצמה יש גם פן שהמפחידים הלאומיים לא נתנו את דעתם עליו, או שנתנו ונותנים גם קצוץ. ידידה סיפרה לי כי בת משפחתה מארה"ב החליטה לבטל ביקור בארץ בקיץ מחשש של מלחמה עם איראן. משרד התיירות בראשות השר סטס מיסזניקוב, מ"ישראל ביתנו" יכול להוציא מיליונים על פרסום לעידוד התיירות ואילו המפחידים המקצועיים מוחקים את כול השיווק והקידום במחי הברבור שלהם.טיוטה של פוסט זה נכתבה לפני קרוב לשבועיים. משום כך לא הופתעתי כאשר במדורים הכלכליים דווח כי גם הבורסה שלנו, בניגוד לבורסות בעולם, יורדת משום שמשקיעים זרים מדירים רגליהם לנוכח איומי ההפחדה של ממשלת ישראל לגבי תקיפה גרעינית.זאת פאניקה קלאסית ללא יסוד רציונאלי, שכן הבורסות בימינו לא מצטיינות בהיגיון יתר.
בזירה של הלוחמה הפסיכולוגית נראה לי שאנו עשינו את שלנו והעלאת הלהבה תגרום לא רק לעשן גדול יותר אלא עלולה גם להביא להצתה. כאן טיפוס על העץ הגבוה עלול להיות מסוכן אם לא נרד ממנו בהקדם. ונראה לי שביבי, אשר מחשב את מעמדו בבחירות הבאות ,(בניגוד לברק שיודע שרשימת "עצמאות" לא תעבר את אחוז החסימה) חושב יותר מפעמיים ביחס לתקיפה באיראן. להפחיד את הציבור עד גבול מסוים- כן להסתכן במערכה נגד איראן- הוא עצמו מפחד. אבל אהוד ברק הוא כבר אפיזודה פוליטית, מת פוליטי מהלך. לכן חשוב להעמיד אותו על כך כי נכון כפי שהוא צוטט בתגובה על הידיעה על פרס ,כי ,"בסוף יש ממשלה נבחרת שהיא מקבלת את ההחלטות וזאת אחריותה". אבל הממשלה זה לא שר הביטחון, וכאשר מדובר בגורלה של המדינה על הממשלה לשאול את פי העם, או למצער להיות בטוחה שרובו המכריע של העם תומך בתקיפה באיראן. אם כול ההשלכות יובהרו לו לאמִתן- אני מסופק מאוד אם הוא יתמוך בצעד כזה.
